מישהו אמר פעם שהמציאות עולה על כל דמיון. הוא כנראה ראה את ההכרזה של נטפליקס בתחילת החודש. בסרטון יוטיוב קצר ומעוצב, הכריזה החברה שהסדרה שוברת הקופות "משחק הדיונון" חוזרת למסך הקטן. אבל רגע, ודאי תאמרו, כבר מזמן הכריזו על עונה שנייה! ובכן, ההכרזה הזו לא עסקה בשובם למסך של הקוריאנים המסכנים שמסכנים את חייהם ומשמידים את יריביהם במרוץ טירוף למיליוני הוון שיצילו אותם משפל כלכלי, אלא בסדרת־בת: משחק הדיונון, גרסת הריאליטי.
כן, קראתם נכון. ההצלחה המטורפת של הסדרה – שבמדדי נטפליקס היא התוכן הנצפה ביותר בכל הזמנים – הובילה את המפיקים שם בהוליווד להחליט להפוך אותה למציאות. "456 שחקנים", הכריזו הכתוביות הדרמטיות, "4.56 מיליון דולר", ואם זה לא מספיק, "הסיכון הגדול ביותר…" מעבר חד לסצנה דרמטית מהסדרה – "הוא לא לשחק". ולסיום, לינק להרשמה להשתתפות.
זה לא אמור להפתיע אותנו, לא באמת. בכל זאת, מכל התכנים שנטפליקס (או יצרניות תוכן אחרות) הפיקה עד עכשיו, אין אפילו אחת שלצד התמונה שלה במילון מופיעה ההגדרה "גבול הטעם הטוב". ככלות הכול, זו הרשת שאחראית לכמה מתוכניות הריאליטי הרדודות ביותר עלי אדמות, תכנים שגורמים לחתונמי להיראות כמו המלט.
ובכל זאת, יש כאן ממד מזעזע. הרי בסוף, המסר המרכזי של הסדרה הזו – מלבד ההוקעה המעייפת של קפיטליזם כאבי כל חטא, כי בברית־המועצות אף אחד לא היה רעב ללחם או חייב כסף לנושים – הוא ביקורת קשה על הברוטליות הקדומה שעדיין נטועה בטבע האדם; כל כך נטועה, עד שתוכנית שמציגה טבח נוראי של אנשים חפים מפשע הופכת לבידור להמונים. בעצם, הסדרה הזו צעקה "תראו לאן האנושות יכולה להידרדר!" והפכה לסיפור הצלחה. בהנהלה חשבו לעצמם: וואלה, צודקים. בואו נעשה את זה על אמת.
כן, יש הבדל בין סדרה אחת לאחרת. אפשר להניח שבמקרה של נטפליקס לא הולכים לטבוח במועמדים שמפסידים ב"הרצל אמר"; אבל ההחלטה להפיק את "משחק הדיונון: האתגר" מעבירה אפילו יותר מהסדרה המקורית את המסר הבסיסי הזה, שלא כדאי שנשכח.
אנחנו, המין האנושי, אוהבים לספר לעצמנו שאנחנו שונים. שכבר אין קשר בינינו לבין המפלצות הפרימיטיביות – אנשים, נשים וטף – שגדשו את יציעי האצטדיונים הרומיים; אכלו ושתו בשמחה בזמן שצפו בגלדיאטורים שנלחמים עד מוות או באריות מורעבים שטורפים בני דתות אסורות. מי יכול לשמוח על עינויים פומביים של פרוטסטנטים בימי הביניים שבידרו משפחות בפיקניק ולהזדהות עם הרעיון, או עם ההמון הצרפתי שצפה בהנאה צרופה בזמן שהגיליוטינה צמאת הדם זללה ברעבתנות ראש אחרי ראש?
אבל האמת היא שמבחינת טבע האדם, השתנינו מעט מאוד מאז, אם בכלל. בתוך־תוכנו עדיין קיים אותו שורש פראי, ניאנדרטלי, ששואב בידור מדרמה, סבל, וטראומה של אנשים אחרים. משחק הדיונון הוא פשוט הדוגמה הכי גלויה לעיקרון הזה, אבל קחו כמעט כל תוכנית ריאליטי, ותבינו במה מדובר: התככים בין מועמדים, המתח כשמחכים לגלות מי הולך הביתה, האכזריות העליזה שבהודעת ההדחה, אפילו סיפורי הטראומה סוחטי הדמעות של המועמדים (לפחות החכמים שרוצים לנצח). הכול מכוון לאותו מקום מיושן ומסוכן. ועוד לא דיברנו על סרטים, סדרות, משחקים, וספרים בדיוניים שמכוונים למקום דומה.
מה שכן השתנה מאז ועד היום, תודה לא־ל, הוא היכולת שלנו לספק את תאוות הדם הזו בלי להאכיל אריות בבני אנוש. אז במקום המדרגות לגיליוטינה ישנה ההמתנה לגזר הדין של גורדון רמזי (ידיד המדור), ובמקום ירי המוני במתחרים, יהיו רק הדחות מביכות. אנחנו מקווים.
