אני בא ממשפחה תימנית (מה שנקרא גילוי נאות) ומדי פעם אמא שלי נזכרת בסיפור שהולך איתה מילדות, על איך פעם חלתה ואמא שלה, סבתא שלי, לקחה אותה לבית החולים, שם היא התבקשה על ידי הרופאים להשאיר אותה לטיפול רפואי ולחזור בהמשך. סבתא סירבה בכל תוקף, היא פחדה שהבת שלה לא תשוב אליה. אמא שלי אפילו מצטטת את סבתא שאמרה אז "אם הבת שלי צריכה למות – שזה יקרה איתי".
באותה תקופה החלו לצוף עוד ועוד סיפורים על ילדים של עולי תימן שנחטפו או נפטרו, ויש באירוע הזה כדי להעיד על מידת האמון ששררה בין העולים לבין גופי השלטון במדינה בעשורים הראשונים של מדינה. זה כנראה גם הבסיס לסיפור הבלתי נתפס של הרב עוזי משולם, שבשנת 1994 התבצר בביתו שביהוד יחד עם חסידיו החמושים, כשהוא תובע מהמדינה להקים ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות, שתחקור את היעלמותם של כל אותם ילדים. המשטרה כיתרה את ביתו, ובתום שבועות ארוכים הצליחה לבסוף להוציא את משולם משם בהבטחת שווא, והוא נעצר ונשלח לכלא.
סדרת הדוקו־דרמה "חידת משולם" שעלתה בשבוע שעבר בכאן 11, חוזרת לסיפורו. ז'אנר הדוקו־דרמה הישראלי פורח בשנים האחרונות – סיפורי פשע וטרור ישראליים ישנים, שלא מגובים במספיק חומר טלוויזיוני, מוצאים את עצמם שוב על המסך, בשילוב של קטעים מקוריים וצילומים מעובדים (לדוגמה, סיפור תקיפתה של מלכת היופי לינור אברג'יל שהוצג לאחרונה בקשת 12). הבחירה בסיפורו של משולם היא מעניינת, שכן יש מי שרואים בו לוחם צדק ויש מי שחושבים שהוא פושע או משוגע, כך שעל יוצרי הסרט היה לבחור איזה נרטיב הם מעוניינים לאמץ. נראה שהם אכן עשו זאת, שכן בין היתר, הסדרה מצביעה על התקשורת כאחת האשמות באופן שבו הוצג משולם – כפורע חוק ואנרכיסט, מה שסייע שוב לקבור את הפרשה.
בצד חלקי הדוקו, הסדרה הצליחה להשיג ולהציג סוללת מרואיינים מרשימה בהחלט שפורשת את סיפורו של משולם מזוויות שונות. מעניינים במיוחד היו ההיסטוריון נתן שיפריס, שגם היה אחד המתבצרים בבית ובשנים האחרונות הוציא ספר עב־כרס בנושא חטיפת ילדי תימן; שלומי קעטבי, שוטר שהיה שותף בצוות המו"מ והשתמש בעובדת היותו תימני כדי להתחבב על משולם; ושושי זייד, שבעת ההתרחשויות הייתה אמא מודאגת לבת שהייתה מחסידות הרב משולם, ובעקבות בתה החלה לחקור את הנושא והפכה לאחת הדוברות הבולטות נגד השתקת הפרשה.
גם בפן הדרמטי, שבז'אנר המדובר נראה לעיתים תלוש ולא אמין בהשוואה לאנשים האמיתיים שמדברים, עשו יוצרי הסדרה עבודה יפה. אפשר לזקוף זאת בין השאר לזכותו של השחקן יואב לוי ("הבלתי רשמיים"), שמגלם את דמותו של משולם והדמיון ביניהם בולט כשהוא מצליח להעביר את חתך הדיבור שלו ואת האש הפנימית שבוערת בו. בהקשר הזה, ראוי לציין גם את העריכה שמשלבת בין קטעי הדוקו לדרמה באריגה צפופה למדי, ומצליחה לא פעם לטעת בלבול בקרב הצופים – האם אנחנו צופים עכשיו במשולם האמיתי או דווקא בשחקן?
להשתקה הממסדית יש כוח רב, לכן למרות שהסיפור עולה שוב ושוב לכותרות ולמרות שעדיין לא ניתנה תשובה חד־משמעית לגורלם של אותם ילדים, יכול להיות שהסיפור ימשיך להתקהות בזיכרון הקולקטיבי ויהפוך לעוד אפיזודה נשכחת בהיסטוריית המדינה. לא בטוח שסדרת דוקו־דרמה, מוצלחת ככל שתהיה, תצליח לשנות זאת, אך אפשר לקוות שצעדים שננקטים בימים אלה, למשל כגון פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, לראשונה מזה 25 שנה, תסייע ולו במשהו לשפוך אור על הפרשה.
