עשרות תלמידים עומדים צפופים בחדרון בו רק לפני כמה עשרות שנים נרצחו מאות אלפים מבני עמם. התמונה הלא פשוטה הזו כבר כמעט הפכה לתחנת חובה בהתבגרות של נערים בישראל. סדרת דרמת הנעורים של "כאן 11", "כל עוד בלבב", צוללת בדיוק לתוך המסע המורכב הזה.
עבור השחקן רותם קינן, שמגלם את אורן, מדריך המסע, החוויה הזו לא הייתה זרה. "כתלמיד תיכון נסעתי לפולין", הוא מספר, "אמא שלי לימדה בתיכון שלי, אז נסעתי עם כל החבר'ה ועם אמא שגדלה בבית של ניצולי שואה. זו הייתה חתיכת חוויה בגיל 17, כשמצד אחד רציתי להיראות קשוח ומצד שני עמדנו מול דברים מעוררי חלחלה. זו חוויה מאוד־מאוד קשה, אני זוכר בבהירות רגעים במסע, את הרגע שנכנסנו למיידנק, את תאי הגזים באושוויץ, ומסביב להכול אמא שלי עם הסיפור האישי שלה".
הסדרה שהופקה וצולמה בפולין – כולל ביקור במחנה ההשמדה טרבלינקה, בגטו ורשה, בלובלין ועוד. עוסקת בשאלות של זיכרון השואה דרך עיני הדור השלישי והרביעי. תוך שהיא עוקבת אחרי תלמידים משני בתי ספר, שהמסע מציף עבורם לא מעט סוגיות ערכיות ושאלות זהות, במקביל להתמודדויות חברתיות ואהבות ראשונות. קינן – שכיכב ב"מי מפחד מהזאב הרע", "פאודה" ו"שבאבניקים" – נכנס הפעם לנעליו של מדריך ותיק שמאחוריו מסעות רבים, ותחושת שליחות חזקה. למרות שמבחינת התלמידים הוא מרובע שמקפיד מאוד על הסדר בקבוצה.
"יש הקשר בריא בין המקום שהיינו בו למקום שלנו עכשיו ולאן שנרצה להגיע בעתיד. השואה היא דלקת קשה, היכן שלא ניגע זה נפיץ או כואב – עד שבדור הראשון והשני באמת לא דיברו"
נושא המסעות לפולין עומד כבר מספר שנים במרכזו של דיון ציבורי, יש כאן מאמץ לזעזע את הדור הצעיר, שירגיש כאילו הוא היה שם. האם אנחנו צריכים את השואה כהצדקה לחיים כאן?
"אני לא בטוח שיש לי תשובה כרותם או כאורן המדריך. אני חושב שנכון ליצור את ההקשר, ליצור חוט מחבר. מעבר לעובדה שכל מלחמת עולם היא אירוע שכדאי ללמוד ממנו, וכחלק מזה להבין את ההשלכות של אלימות, עריצות, פשיזם וכולי – להבין לאן זה יכול להגיע מהצד האנושי ובפרט מהצד היהודי. וכמובן, בלי לדחוף את זה יותר מדי ובלי להפוך את זה לאג'נדה שחרותה על הדגל, יש הקשר בריא בין המקום שהיינו בו, למקום שלנו עכשיו ולאן שנרצה להגיע בעתיד. השואה היא דלקת קשה, היכן שלא ניגע זה נפיץ או כואב – עד שבדור הראשון והשני באמת לא דיברו. היום, כשהניצולים הולכים לעולמם, אנחנו מגיעים למקום בהיסטוריה שצריך שהאירוע הזה יהפוך לפולקלור, לא במובן הקל של המילה אלא במובן המשמעותי, הערכי, אפילו היהודי. כי כשלא יהיה בן אדם שהיה שם לדבר איתו, יהיה החינוך לדורות ששם את זה במקום כל כך טבוע בדי־אן־איי שלנו, שכל אחד קצת גם היה שם".
גם אתה קצת היית שם. חוץ מהמסע שלך כנער, מה החיבור שלך לדמות של המדריך לפולין?
"מאז ומתמיד אני אדם סקרן, היסטוריה תמיד עניינה אותי ולקראת התפקיד למדתי הרבה על הנושא, אז זה תפס אותי במקום מאוד מוכן, שרוצה לספר סיפור. הרבה מהטקסטים שאורן אומר הם דידקטיים מאוד, אינפורמטיביים, אפילו אפורים. כשחקן זה סיוט – להבדיל אלפי הבדלות זה כמו להקריא מתכון, משהו שהוא מידעי לגמרי. הייתה התמודדות לא קלה לנסות להגיש את הדברים בצורה אנושית, מעניינת, להביא זווית אישית יותר. הנושא באמת מעניין אותי וזורם לי בעורקים בגלל הבית, אז מצאתי את הדרך שנראתה לי נכונה לקחת את הטקסטים היבשים האלה כדי שיגרמו באמת לעצור ולהקשיב".
17 אלף אבנים
ב"כל עוד בלבב", אורן הוא כאמור מדריך אפור, אולי באופן מכוון, מול חבורת הנערים הצבעוניים שמולו. ובכל זאת, מפרק לפרק הוא מתקלף עד לסצנה שבה הוא קונה אלכוהול איכותי והולך לשפוך אותו במקום שהוא חושב שהיה הבית של סבא שלו. "מהבחינה הזאת התסריט בנוי יפה מאוד. הדמות של אורן, למרות שהיא הכי פחות משמעותית, עוברת משהו, והצופה מבין למה הכבוד והאיפוק נמצאים בו. חוץ מזה שאני חושב שהדידקטיות חשובה, צריך לדעת את הפרטים כדי להבין שזה בלתי נתפס".
"בפרק השני יש סצנה בטרבלינקה, מחנה שהושמד לחלוטין, אין בו כלום. הגענו לשדה חרוש עם 17 אלף אבנים שמייצגות 17 אלף אנשים שנרצחו שם כל יום. כשאני חושב על זה בא לי לרוץ לתוך קיר, 17 אלף אנשים כל יום! זו אינפורמציה שחייבת לעבור גם אם היא מספרית. כי היא לא רק מספרית, היא רגשית בעצם זה שמניחים אותה על השולחן".
זה התהליך שעברת אתה מול הדמות היבשושית של אורן?
"אני חושב שכן, אבל זה לא הכול. יש כאן מדריך שעומד מול בני נוער משני בתי ספר שונים מלאי טסטוסטרון והתנגדויות וכל זה. הוא צריך להחזיק איזו פוזיציה חינוכית ודווקא משם אני חושב שהוא נפתח ומגלה על עצמו דברים, ועוזר לתלמידים לגלות. כי אי אפשר להיות בפולין אדיש או טכני, אי אפשר".
בני הנוער עסוקים המון בכמה הם מרגישים, מי בוכה, מי בפנים ומי לא.
"נכון מאוד, בסדרה שאלת הרגשות עולה הרבה, ומה זה אומר עליי אם אני מרגיש או לא. אבל גם ההתייחסות של החברה אליי לפי איך שאני מתנהל – 'למה אתה לא בוכה', 'את שרה את התקווה או לא שרה', 'אתה נכנס לתא גזים'? אני ממש זוכר את רגעי השיחות האלה, שמערבבים בין החוויה האישית לסטטוס החברתי, שהוא מאוד־מאוד משמעותי בגיל הזה".
אורן לא מצליח לגשת לחבר'ה, וזה שיקוף של המחנכים והמורים במסע ובכלל. איך מגשרים על הפער הזה?
"זו שאלה שליוותה אותי בעבודה על הדמות והיו לי שתי תשובות. הראשונה היא שחסר בעצם ה'חנוך לנער על פי דרכו'. המטרה היא קבוצתית ודחוסה מאוד וצריך לעבור את המחנות ולזעזע כדי שהאפקט אחר כך יהיה משמעותי, אז לא ראיתי כמעט מקום לנגיעות אישיות. במסע כזה יש יותר את ה'חנוך לקבוצה לפי דרכה'. אני מניח שכל מי שעובד בהדרכה ובהוראה מבין על מה מדובר.
"בסדרה שאלת הרגשות עולה הרבה, ומה זה אומר עליי אם אני מרגיש או לא. אני ממש זוכר את רגעי השיחות האלו שמערבבות חוויה אישית וסטטוס חברתי"
"הדבר השני הוא שכשהתלמיד מוכן המורה מגיע. לפעמים דווקא מתוך המקום המרוחק, המבוגר שכביכול לא מבין נותן פתאום לילד איזו יכולת להישען. המדריך כאן הוא איזה רבע אבא, מישהו שמבין קצת יותר, שעבר דבר או שניים, והוא יכול לתת לתלמיד את האישור, 'אתה בסדר, אתה בכיוון הנכון'. מעבר לזה שפתאום קלטתי איזו אחריות פסיכית, אמא'לה, לנסוע עם אוטובוס מלא אינדיאנים עם כל המשמעויות והתקריות הדיפלומטיות שיכולות להיות והמקומות הסופר רגישים שהולכים אליהם. אני חושב על מדריכים שעושים את זה באמת – זו נשמעת לי עבודה מלחיצה נורא".
אנחנו לא בפריז
קינן (42) גדל בפתח־תקווה. כבר בתיכון הצטרף ל"צעירי הבימה" ול"צעירי הקאמרי" ושיחק בהצגות נוער. אחרי שהשתחרר מהצבא הלך ללמוד משחק בניסן נתיב, שם הקים עם חבריו לכיתה את אנסמבל "ציפורלה" שזכה בפרסים רבים ובהוקרה. מאחוריו תפקידים רבים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע בישראל.
זו לא הפעם הראשונה שהוא משחק את דמות המבוגר בסדרות נוער. "בת השוטר", "דני הוליווד" ו"תיכון השיר שלנו" הן רשימה חלקית בלבד. בדרך כלל מדובר בסדרות הרבה פחות חינוכיות מ"כל עוד בלבב", ובכל זאת הוא רואה חשיבות בשני הסוגים. "זה עניין של מינונים. אני לא רואה שום בעיה בבידור וב'פאן' קליל מאוד שלא בא לחנך וללמד כל עוד זה מקבל איזשהו שיווי משקל ממקום ערכי של בניית עמוד שדרה שמאפשר לבני הנוער לבחור עם היגיון, בטח בגיל שהוא סופר מבלבל. זה יכול וצריך לחיות ביחד כל עוד שומרים על איזשהו מינון בריא של גם וגם. זה המפתח. מהבחינה הזאת מה שכאן עושים זה לתת קונטרה חזקה לגל של דברים יותר בידוריים וקלילים".
מה אתה יותר נהנה לעשות?
"נהניתי גם פה וגם פה ובדרך כלל זה בעיקר תלוי בקאסט. כאן היה צוות פשוט מדהים שנכנסו לי ללב. מאוד לא קל לצלם בחו"ל, מאוד אינטנסיבי ובודד. כמעט כל השחקנים היו צעירים ממני והייתי קצת המבוגר של החבורה, אבל הייתה אווירה טובה ושיתופית וידענו לחלק נכון את הזמן בין התייחסות רצינית לנושא ולעבודה ובין שילוב של הרבה הומור וכיף".
איך היה לעבוד בקאסט צעיר כזה, כשאתה אולי בעל הניסיון הרב ביותר?
"הם מקסימים אחד־אחד. הם אומנם צעירים אבל לכל אחד שם היה ניסיון ברמה זו או אחרת וכולם היו סקרנים ללמוד ולעשות את התפקידים כמו שצריך. היינו מין קבוצה חוקרת כזאת ואז כל רעיון הוא שווה והפערים היטשטשו. היו רגעים בהם הניסיון יכול לבוא לידי ביטוי אבל זה ברגעים כמעט טכניים, כמו עייפות של סוף יום או איך להגיע נכון לסצנה רגשית. מעל כולם היה את רומן שומונוב שהוא במאי רגיש וקשוב ומלא הומור ומלא רצינות וידע לנווט את זה ככה שעשינו מה שבא לנו אבל גם עשינו בדיוק מה שהוא רוצה. לא הרבה במאים יודעים לעשות את זה, ואצלו זה כאילו בדרך אגב, הוא ידע לתת לזה חיים".
מה הביא הצילום בפולין?
"אם נשים בצד רגע את זה שכל העולם משוגע בגלל הקורונה וכל טיסה היא סיפור, בפולין עצמה אי אפשר ללכת ברחובות ולהתייחס אליהם כאל עוד יעד תיירותי. זה לא כמו להיות בפריז או בלונדון, כי זה מקום שאם אגרד בו טיפה, הכאב יפרוץ. מצד אחד היו צילומים מקצועיים עם אקשן וקאט וכל מה שאני מכיר, אבל במקום שלא לפני הרבה זמן היו דברים אחרים לגמרי. אני חוזר לטרבלינקה, שאין שם כלום חוץ מהדמיון, אבל וואו, שומעים את העצים".
אולי במקום שהדמיון עובד התחושות חזקות יותר.
"זה נכון אבל מצד שני, מהטיעון הזה אפשר להגיד שלא צריך לנסוע לפולין. בעיניי כן חשוב לעמוד מול הדבר עצמו, במיוחד בגיל יחסית צעיר, אבל כאשר כבר אפשר להכיל מפגש עם הרוע והאימה שבדבר, כדי להמשיך לספר את הסיפור, כדי להבין שזה קרה. קראנו עכשיו את ההגדה של פסח, אבל זה קרה כל כך מזמן שקשה לי לראות את הקשר שלי ליציאת מצרים ולמשה רבנו. אסור שזה יקרה".
בסדרה מלווה את המסע ניצולת השואה רבקה (דורית פלד). בניגוד לאורן ולקבוצה, שחוזרים בלי להתכוון לעמדת הקורבנות, היא מגיעה מעמדה של מנצחת שמנצלת את המחירים הזולים לשופינג, אוכלת את הממתקים שאהבה וצועדת בגו זקוף. "בגלל שאורן לא באמת היה שם, היית מצפה שהיא תתרגש יותר ממנו, או תסתגר, אבל זה הפוך. דווקא בגלל שאנחנו מרגישים צורך לייצג את מי שהיה שם כמיטב יכולתנו, אנחנו הופכים ליותר אדוקים מהרבי. אורן נמצא הרבה יותר עמוק בפנים כדי להצדיק את זה שהוא לא היה שם כדי לזעזע את הנוער.
"וזה אולי גם עוד ביטוי לחוכמה של התסריטאית חן קליימן־גל, שדווקא במקום שאמור להיות הכי כבד ידעה לתת את הכי קליל. רבקה היא לא הניצולה שאנחנו מדמיינים. סיפור מוכר מאוד מספר על טומי לפיד שהגיע לאיזה מסעדה בעיר הולדתו והזמין את כל התפריט. מי שהיה איתו שאל למה, הוא ענה 'כשהייתי ילד ולא היה לי כסף לכלום אמרתי לעצמי שיום אחד אני אחזור ואזמין את הכול'".
"באופן אישי אני חושב שכל אפשרות למחוק פער עדתי היא מבורכת. כולנו חיים פה ביחד, הנרטיב ההיסטורי של כולנו משותף, על בסיסו אנחנו גם בונים את העתיד שלנו"
הסדרה נוגעת בלא מעט סוגיות נפיצות סביב המסע לפולין, החל בהתמסחרות וברווח התיירותי של פולין, דרך הבשלות בגיל הנעורים לעבור מסע כזה ועד הנושא העדתי ששב ועולה כאשר הנערים המזרחיים לא מוצאים את מקומם בעוד שאחרים שאיבדו את משפחתם לא יודעים כיצד להביא לידי ביטוי את הסיפור המשפחתי.
"באופן אישי אני חושב שכל אפשרות למחוק פער עדתי היא מבורכת, לדעתי זה בכלל לא משנה מאיפה אני בא ואם המשפחה שלי עברה את מה ששלך לא עברה. אני חושב שכולנו חיים פה ביחד, הנרטיב ההיסטורי של כולנו משותף, על בסיסו אנחנו גם בונים את העתיד שלנו, וככל שנדע להיות אמפתיים כלפי השונה מאיתנו בעת אסונות, שמחות, וכלפי נראות ומנהגים של השונה, יהיה טוב יותר. טוב שזה עולה רק כדי להגיד שזה בכלל לא צריך לעלות. ברגע שיש 'שלי' ו'שלך' זה לא ייגמר".
יהיו שיגידו, בטח שעבורו זה לא עניין, אשכנזי מהאליטה התרבותית שגדל במקומות הנכונים.
"אני אדייק, השאיפה היא שזה לא יהיה עניין, לכן איפה שאפשר עדיף שזה לא יהיה. ברור שאני מדבר מעמדת הגבר הלבן וכולי. אני מי שאני, ולכן אני אומר מתוך ההבנה שלי והצורה שבה אני נוהג באנשים, הדרך היחידה שלי להשפיע היא להתנהג ככה עם כל בני האדם באשר הם. אז השאיפה היא שנגיע למקום שנוכל להגיד שאנחנו שונים וזה מגניב, אבל הסיפור שלי לא יותר חזק או כואב משלך. כמו שאם אומרים 'אמא' – לכולם יש תגובה רגשית כלשהי למילה הזאת, לא משנה מה מערכת היחסים בכלל".
משחקים בארגז החול
לבמה הוא הגיע כאמור בגיל צעיר מאוד. "כבר בשיעור הדרמה הראשון בבית הספר הבנתי שאני בפנים. הייתה בחדר ערמה של שמיכות צמר כאלה והמורה אמר שכל אחד ייכנס מתחת לשמיכה ויהפוך להיות מה שהוא רוצה. העיקרון הוא להסתיר כדי לחשוף, ומשהו בילד בכיתה ד' שהייתי התחבר לזה מאוד. עברו הזמנים והשנים והפכתי להיות שחקן, ובין השאר אני מכין אנשים לאודישנים. יום אחד קיבלתי טלפון ממישהו שביקש שנקבע פגישה לקראת אודישן שיש לו. הוא מגיע ונראה לי מוכר מאוד, הוא התיישב ושאלתי אותו מהיכן אנחנו מכירים. הוא לא זכר, אז שאלתי אותו מאיפה הוא ופתאום זה התחבר לי. שאלתי אותו 'היית מורה לדרמה?' הוא עונה שכן. כולי הייתי צמרמורת, המורה שאצלו התחיל הכול הגיע אליי הביתה, זה סימל עבורי את הדרך הארוכה שעברתי. המשחק בחר בי ואני בחרתי בו, ואני בוחר כל יום מחדש, שונא ואוהב אבל זה מה שאני".
מה אתה שונא ומה אוהב?
"אני אוהב את ארגז החול הזה, שמאפשר להיות מה שבא לנו בין אקשן לקאט. שונא, זאת אולי מילה קשה, אבל לא כל יום אני קם כזה יפה", הוא צוחק.
אחד הקשיים הגדולים של התחום הוא חוסר היציבות שתקופת הקורונה הציפה בצורה חזקה מאוד. איך עברת את השנתיים האלה?
"עקב בצד אגודל, עם בלבול מאוד גדול ואיום גם תעסוקתי וגם חברתי. בי, תודה לא־ל, זה לא מאוד פגע אבל יש קולגות שלי, חברים, שהתרסקו. זה היה קורע לב, אנשים שצריכים לשלם מזונות, שכל פרנסתם מהתיאטרון ופתאום אין כלום.אנשים שמשוועים לזכאות למענק כזה או אחר ומתחילים לחשב חישובים, וזה אנשים שאת רואה אותם על הבמה ובטלוויזיה, שאת לא תאמיני. אנחנו עדיין משתקמים, זה לא לגמרי מאחורינו. בגדול, כל סטירה שאני מקבל בחיים אני מאמין שחוץ מזה שהיא כאבה לי מאוד היא גם הזדמנות – לשאול את עצמנו שאלות מחדש, מה אנחנו מוכרים, למה זה טוב וכדאי. היומיום משכיח את השאלות האלה שבעצם היו צריכות להישאל תמיד".
מה התוכניות לעתיד?
"אני במקום טוב ועושה את מה שאני אוהב, אני בנקודה שיש לי איזשהו סיפוק על מה שעשיתי עד היום, ובמקביל גם אופק עמוס ומסקרן. אני מלמד הרבה ומשחק בכמה סדרות שמתבשלות ואני בעיקר משתדל ליהנות ולשלוח הנאה לצופים. בסופו של דבר זה אמור להיות משהו רוחני, אנחנו לא מדברים על היגיון אלא על חוויה שהיא מאוד חמקמקה גם עבורי וגם עבור הצופה. כשמדי פעם מצליחים ליצור משהו כזה יש הרבה סיפוק".
