הכאב תמיד חוזר בליל הסדר אבל אפשר לומר שניצחנו

בוקר שלפני ליל הסדר של שנת 2002 ירד גשם. אליהו שמלה (55) זוכר את זה כאילו זה היה אתמול: "הגשם פשוט לא הפסיק לרדת. הקדמנו להגיע למלון פארק. אנחנו גרים לא רחוק, אבל לא רצינו להיות בלחץ. לפני הסדר ישבנו בלובי והיו המון אנשים, הילדים רצו והשתוללו, והייתי צריך לחגור את הקטנים בעגלה. באיזשהו שלב התיישבתי עם הפנים לכניסה וראיתי מישהו נכנס עם ז'קט ארוך, היה לו תיק צד על הגב, משקפיים ענקיים ושיער ארוך. בינתיים התחילו להיכנס אנשים ובגלל שהייתי עם עגלת תאומים, נכנסתי אחרון. ישבנו בשולחן 12. ביקשתי מהמלצרית שאחראית על השולחן שלנו כיסאות לילדים כדי שאוכל להוציא אותם מהעגלה. היא הלכה להביא לנו כיסאות – ואז היה פיצוץ. נהדפתי לקיר. היה חושך, ומים התחילו לנזול מהתקרה. לרגע חשבתי שאיזה פלורוסנט ממש גדול התפוצץ, לקח לי רגע להבין שזה פיגוע".

זה היה פיגוע התאבדות. אחד מני רבים באותה תקופה – האינתיפאדה השנייה של תחילת שנות האלפיים. החודש שבו אירע הפיגוע במלון פארק נרשם בדפי ההיסטוריה כ"מרץ השחור", שבו נרצחו יותר מ־135 ישראלים בפיגועי התאבדות, בין היתר בפיגועים הקשים בשכונת בית ישראל ובקפה מומנט.

אליהו שמלה: "אני זוכר איך לפני הפיגוע הייתה תחושה של מתח באוויר. עכשיו, עם כל הפיגועים שהיו אני חושש שאולי יקרה שוב משהו בפסח חס ושלום"

הפיגוע במלון פארק, היה למרבה הצער קטלני במיוחד. המיקום שלו נבחר באקראי, ברגע האחרון. באותו יום עשה מחבל חמאס את דרכו יחד עם נהג לכיוון הרצליה, כשהם נושאים איתם מטען חומר נפץ. להפתעתם גילו השניים שרחובות העיר ריקים מאדם, זאת מכיוון שמדובר היה בליל הסדר. בדיקה נוספת בתל־אביב העלתה תוצאה דומה. הם החליטו לנסוע לאזור המלונות בנתניה, שם זיהו את מלון פארק שהיה באותה עת הומה מאנשים שחגגו שם את ליל הסדר והמלון התאים למטרתם הזדונית. המחבל התחפש באופן גס לאישה והצליח להיכנס למלון בלי לעבור בידוק ביטחוני. הוא הסתובב בלובי ועורר חשד מסוים אך לא נעצר ולבסוף הגיע למרכז אולם חדר האוכל והפעיל את מטען הנפץ שנשא עליו. התוצאה של הפיגוע הזה כאמור הייתה קטלנית – 160 פצועים ו־30 נרצחים, מספר הנרצחים הגבוה ביותר בפיגוע התאבדות בהיסטוריה של מדינת ישראל.

כעבור 20 שנה פגשנו בעיר ארבעה  אנשים שהפיגוע הטביע את חותמו הקשה בחייהם. שֵֶׁרִי בן־ארויה (40), אז עדיין חיילת, שהתה עם משפחתה במלון בזמן הפיגוע, ואיבדה בו את אביה שמעון ז"ל. היא עצמה נותרה משותקת בחצי גוף. לפגישה הצטרף גם דודה, אליהו שמלה (55), ששכל את גיסו, ובנוסף שניים מילדיו וגם הוריו נפצעו בפיגוע. דליה פליסטיאן (68) אומנם לא הייתה במלון בזמן הפיגוע אבל שכלה בו את הוריה דבורה ומיכאל, ששהו בו באותו ליל סדר. גם דינה לבל־בריטוויץ (73) איבדה את הוריה פרידה ואלתר באותו פיגוע קשה.

דליה פליסטיאן: "נסעתי לאיכילוב לזהות מישהי וזאת לא הייתה אמא שלי. חיפשתי אותם עד הבוקר ובאיזשהו שלב אחים של אבא שלי התקשרו אליי – בואי, אנחנו באבו–כביר"

מה אתם זוכרים מהיום של הפיגוע?
פליסטיאן: "זאת הייתה תקופת פיגועים וכל הזמן היינו עם היד על הדופק. אני בתם היחידה של הוריי ותכננו לחגוג יחד, הם אף פעם לא היו בבתי מלון קודם לכן. גם הפעם הם הכינו את הבית לפסח והלכו למלון רק בשביל הארוחה. אבא שלי הלך קודם לבית הכנסת, שם את הטלית בבית ואז הוא ואמא שלי הלכו יחד למלון. אני הייתי אמורה לבוא איתם, אבל ברגע האחרון שיניתי את דעתי ועשיתי את הפסח יחד עם המשפחה של מי שהיה בזמנו הארוס שלי. עשינו את ערב החג אצלם ברמת־גן, הם היו משפחה דתית אז לא נגענו בפלאפונים כל הסדר. רק כשיצאנו בסוף הערב הפעלנו אותם ופתאום ראיתי שכל המשפחה מחפשת אותי. הדלקנו חדשות וראינו שהיה פיגוע. מיד התחלתי להתקשר לכל בתי החולים, נסעתי לאיכילוב לזהות מישהי וזאת לא הייתה אמא שלי. חיפשתי אותם עד הבוקר ובאיזשהו שלב אחים של אבא שלי התקשרו אליי – בואי, אנחנו באבו־כביר. רגע הזיהוי היה קשה מאוד. אני אומרת לעצמי שהייתי אמורה להיות שם איתם, ואם ברגע האחרון לא הייתי משנה את התוכנית אולי גם אני לא הייתי פה. משמיים יצא שלא הלכתי".

דינה לבל–בריטוויץ: "אני נשארתי לגור בבית שבו גרו ההורים שלי. מאז עבר זמן וכבר שיפצנו, צבענו והבאנו רהיטים חדשים, אבל איכשהו לפעמים אני עדיין מרגישה את הריח שלהם בבית"

לבל־בריטוויץ: "ההורים שלי גרו בנתניה ונהגו לערוך את הסדר בכל שנה במלונות שונים בארץ. בשנה הזאת הם רצו לעשות אותו בנתניה, קרוב לבית שלהם. מכיוון שהתגוררתי בסמוך אליהם, הצעתי להם שפשוט יעשו אותו אצלי, אבל הם רצו את הפינה שלהם. לקחתי אותם למלון, עזרתי להם לתלות את הבגדים, הם ירדו לארוחה ואני חזרתי הביתה. באותו ליל סדר אירחתי את הבן שלי עם אשתו ואת חמותי, ולא שמענו משום דבר. פתאום בזמן הסדר התחילו להתקשר אלינו, אבל אנחנו דתיים אז לא ענינו. בתום הסדר הלכנו לישון ולמחרת בבוקר המשיכו הטלפונים. אמרתי – זה לא יכול להיות, קרה משהו. הרמתי וזאת הייתה חברה של ההורים שלי שרצתה לדעת מה איתם. ככה הבנתי מה קרה. התקשרתי למשטרה ובהמשך קרוב משפחה שלנו שעובד במד"א סיפר לנו שיש בבלינסון שני פצועים לא מזוהים. למרות שאנחנו דתיים, נסענו בחג ומצאנו את אמא ואבא שם. הם היו מאושפזים במשך כמה ימים במצב קשה, ובערב החג השני בשעה אחת בצהריים אבא נפטר. כבר הוצאנו מודעות על לוויה, אבל למחרת לפנות בוקר בחמש צלצלו אליי שאבוא שוב כי גם אמא במצב לא טוב. למחרת כבר נאלצנו להכין מודעת לוויה חדשה, גם לאמא. זאת הייתה הלוויה משותפת".

דליה פליסטיאן: "ביום האזכרה של ההורים שלי אני שמה שירים בפרסית שאבא שלי אהב לשמוע בתקליטים, וזה מזכיר לי את האווירה השמחה שהייתה בבית שלנו"

בן־ארויה: "אני לא זוכרת כלום, רק מה שסיפרו לי. זה שירד גשם ומה לבשתי. כתוצאה מהפיגוע חוויתי קצר והזיכרון שלי נפגע. אני זוכרת רק את פורים מאותה תקופה, נעלם לי חודש. הזיכרונות מתקופת הצבא ובית הספר נשארו לי, אבל התקופה שסביב הפיגוע נעלמה".

עזרה מאיציק הליצן

גם היום, בן־ארויה עוד מתמודדת עם הפציעות הפיזיות. "הייתי חודש בקומה ברמב"ם ואחר כך שנתיים בשיקום בבית לוינשטיין. אני פגועת ראש וצד ימין שלי משותק, שזה אומר שהיד והרגל לא מתפקדות, ואני עיוורת בעין אחת. גם הדיבור שלי נפגע ועבדתי הרבה מאוד להחזיר אותו. אני זוכרת שבתקופה שהייתי מאושפזת בבית החולים ידעתי שאנחנו חמש נפשות בבית, אבל לא יכולתי לדבר אז לא ידעתי להגיד מי חסר לי. ידעתי שאמא בסדר, הילה בסדר, אלעד בסדר, אבל לא הצלחתי להגיד מה חסר לי".

שמלה ספג רסיס בלחי, אבל מעדיף לספר על בנו גבריאל, שהיה רק בן ארבע וחצי ונפצע אנושות. "אני ואשתי עשינו תורנות ליד המיטה שלו, המראה שלו מחובר למכשירים היה קשה. באיזשהו שלב ממש נשברתי. קנה הנשימה שלו נפגע והוא נשם באמצעים מלאכותיים, גם בהמשך הוא ממש לא היה במצב תקשורתי ולא שיתף פעולה. באיזשהו שלב פתאום נזכרנו שהוא אוהב את חני נחמיאס אז הבאנו אותה לבית החולים ואיתה הגיע גם איציק הליצן. אומרים תמיד על רופאים שהם מלאכים בלבן, ובשבילי איציק היה באמת המלאך של הילד. הוא שינה אותו ב־180 מעלות והחזיר אותו לחיים. הוא הצחיק אותו, שיחק איתו, היה מוציא ניירות מהפה והילד היה נדהם. מהרגע שהוא הגיע, גבריאל התחיל לחזור לעצמו. בהמשך הוא עשה לו מסיבת יום הולדת לכבוד השחרור, ומאז אנחנו שומרים על קשר".

דינה לבל–בריטוויץ: "בסוף החיים יותר חזקים מהכול. נכון שזאת קלישאה, אבל יש בה אמת גדולה. אם נשארתי, לחיים יש דרישות ממני וזה מה שעוזר לנצח את השבר"

את המפגש עם בני המשפחה מלוות בתיה ובשמת, נציגות הארגון "משפחה אחת", המסייע לנפגעי טרור. פליסטיאן מבקשת להבהיר שבלי עזרת הארגון היא לא  יודעת איך הייתה מסתדרת: "פגשתי אותם לראשונה בשבעה של ההורים שלי. הם התחילו לחזק ולעזור בתמיכה כלכלית ונפשית וגם פיזית, כדי שלא נהיה לבד. בעבר המדינה לא הכירה ביתומים של פעולות איבה בגיל שלנו, והם עזרו גם בנושא הזה. אני זוכרת שפעם אחת שברתי רגל והם דאגו לי למטפלת שתבוא אליי הביתה ותעזור לי, תרחץ אותי. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני לבד ואף אחד לא יודע מה אני עוברת חוץ מהם. ניסיתי להראות שהכול בסדר איתי ושאני חזקה, כי עבדתי בתחום האופנה והיה חשוב לי להתלבש יפה, אבל הרבה מכך שאני זה פה, זה בזכותם".

למלא את החלל

אנחנו יושבים לדבר רק כמה רחובות ממקום הפיצוץ. השיקום העיקרי של הפצועים עבר והנוכחים שהמשיכו בחיים ממשיכים לשאת את הצלקות ואת הזיכרון. "נשארתי לגור בבית שבו גרו ההורים שלי". מספרת לבל־בריטוויץ "מאז עבר זמן וכבר שיפצנו, צבענו והבאנו רהיטים חדשים, אבל איכשהו לפעמים אני עדיין מרגישה את הריח שלהם בבית. נכון שהחיים ממשיכים כל הזמן, אבל אני עדיין בתוך זה. כל שנה בין פורים לפסח יש לי את המועקה הזאת, שמגיעה יחד עם האביב. אני הולכת לבית העלמין ולאזכרה וכמובן ליל הסדר עצמו שלא נותן מנוח. השנה אני מרגישה את זה ביתר שאת, גם כי בעלי נפטר לפני שנה וגם בגלל המצב הביטחוני במדינה".

אליהו שמלה: "אצלי כל התקופה ההיא מתחברת לשיר 'כשהלב בוכה' של שרית חדד, ששמעתי אז. גם היום הוא מחזיר אותי לתקופה ומסוגל להביא אותי לדמעות"

על אף שהמצב היום אינו דומה לאותן שנים, הפיגועים האחרונים מהדהדים גם אצל שמלה את האירועים ההם. "אני זוכר איך לפני הפיגוע במלון פארק הייתה תחושה של מתח באוויר. עכשיו, עם כל הפיגועים שהיו והפיגוע האחרון בתל־אביב, זה שוב מכניס ללחץ. אני חושש שאולי יקרה שוב משהו בפסח חס ושלום".

בן־ארויה מדגישה את הדואליות שהחיים לצד האובדן מזמנים. "עוצמת הכאב לא משתנה אף פעם. מצד אחד אני יכולה להיות ביום הולדת של הילדים ויש שמחה ובלונים, אבל במקביל אני חושבת על אבא. מצד שני, אם יש איזו שנייה שאני צוללת יותר מדי לעצב, אני מיד חושבת על זה שעוד מעט הבן שלי חוזר מהגן, והמחשבה הזאת מצליחה לשלוף אותי מהתהום. הילדים שלי המקסימים – אביאל שמעון, על שם אבא, ואוריאל, הם שעוזרים לי לשמור על אופטימיות".

שרי בן–ארויה: "אם יש איזו שנייה שאני צוללת יותר מדי לעצב, אני מיד חושבת על זה שעוד מעט הבן שלי חוזר מהגן, והמחשבה מצליחה להרים אותי מהתהום"

"אני מסכימה מאוד", אומרת לבל־בריטוויץ, "בסוף, החיים יותר חזקים מהכול. נכון שזאת קלישאה, אבל יש בה אמת גדולה. אם נשארתי, לחיים יש דרישות ממני וזה מה שעוזר לנצח את השבר".

שמלה: "במבט של 20 שנה אחורה, עם כל הכאב, החיים פשוט נמשכו. יש לי ברוך השם נכד מקסים שהוא כל עולמי – אני מת עליו והוא מת עליי, כך שאפשר לומר שניצחנו. ניסו להרוג אותנו, ואנחנו אמרנו 'לא!' – הבאנו עוד צאצא לעולם. אנחנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה, אבל הכאב תמיד חוזר בליל הסדר".

יש משהו מסוים שמזכיר לכם אותם?

פליסטיאן: "ביום האזכרה של ההורים שלי אני מכינה 'קוקו סבזי' – זאת חביתת  ירק פרסית שהיה נהוג להכין אצלנו בבית. אני שמה שירים בפרסית שאבא שלי אהב לשמוע בתקליטים וזה מזכיר לי את האווירה השמחה שהייתה בבית שלנו. אני ואבא היינו עושים הרבה צחוקים יחד".

בן־ארויה: "לי יש חגורה של אבא זכרונו לברכה. חגורת ליוויס חומה שתלויה בחדר שלי עם קולב על הקיר. לפעמים אני חוגרת אותה וזה מזכיר לי אותו".

שמלה: "אצלי כל התקופה ההיא מתחברת לשיר 'כשהלב בוכה' של שרית חדד, ששמעתי אז. גם היום הוא מחזיר אותי לתקופה ומסוגל להביא אותי לדמעות".

כשהשיחה לקראת סיום הם חוזרים לדבר על המורכבות של התקופה עכשיו, של הפחד במקומות הבילויים. אבל דווקא עכשיו, ממרחק השנים שעברו מאז הצטרפו למשפחת השכול, חשוב להם להדגיש את האפשרות לשאת בגאון את החיים. "אנחנו לא שוכחים", פליסטיאן מדייקת, "אבל גם זוכרים להגיד תודה לא־לוהים על מה שיש".

שמלה: "חשוב שאנשים יזכרו שהחיים חזקים יותר וחשובים יותר. פשוט אין ברירה, חייבים להמשיך לחיות". בתזמון מדויק, בן־ארויה מודיעה שעם כל הכבוד לשיחה שלנו, היא חייבת לצאת כדי לקחת את הבן הגדול שלה לשיעור שחייה. בזמן שדיברנו, החיים בבריכת השחייה העירונית נמשכו כסדרם.