הרב שהקים ישיבה דווקא כשמכונות ההשמדה הנאצית התקרבו

קדושת החיים היא ערך שקל לנו לקבל, ובעקבות זאת אנו מעריכים הצלה, גבורה פיזית ועמידה תקיפה מול האויב. אולם לא פחות מקדושת החיים הפיזיים, המחשבה היהודית מדגישה את קדושת החיים הרוחניים. ערך זה עשוי להיות קשה יותר להגשמה. אובדן פיזי הוא דבר מוחשי, אובדן רוחני עשוי להיות חמקמק ולעיתים בלתי מורגש. אולם החיים הרוחניים אינם מנותקים מהחיים הפיזיים, הם מעניקים להם טעם וערך.

דוגמה עוצמתית לשילוב קדושת החיים הפיזיים, לצד מאבק עיקש להצלת החיים הרוחניים, אנחנו מוצאים בבוקרשט, כמעט חצי שנה לפני סיום מלחמת העולם השנייה. בראש חודש טבת ה'תש"ה, 17 בדצמבר 1944, בעוד מכונת ההשמדה הנאצית אינה מרפה ממסע הרצח הבלתי נתפס, מחליט הרב משה יוסף רובין על אירוע פתיחה חגיגי של ישיבה לכמאה תלמידים.

רק שלושה־ארבעה חודשים קודם לכן התבצעה הפיכה שלטונית ברומניה. קואליציית מפלגות שמאל הצליחה להדיח את הימין הקיצוני שטיפח את האנטישמיות ברומניה, לתפוס את העמדות בבירה ולחבור לבעלות הברית. למרות המצב הכלכלי הקשה והטראומה הטרייה ואף שהמלחמה התנהלה עדיין במלוא עוזה, הרב רובין סבר שהגיע הזמן לגלות גבורה ולעמוד על קדושת החיים הרוחניים.

כעת ראה אור הספר "פרדס יוסף" המכנס את קורות חייו, נאומיו, מכתביו ודברי תורתו של הרב רובין. את הספר קיבץ, ערך והוציא לאור נכדו, הקרוי על שמו.

 להביס את עמלק

אחד הנאומים המרתקים המלוקטים בספר הוא זה שנשא רובין בעת פתיחת הישיבה. בנאום ציטט בפני עשרות רבנים ואורחים מדבריו של הרש"ר הירש. ציטוט שהיווה לדבריו אחד ממקורות הכוח להקמת הישיבה:

מותו הגופני של אדם פרטי איננו מיתה עולמית. נראה אמנם כאילו הגוף מת ולעולם לא יקום, אולם נשאר ממנו דבר שאיננו נתון לתהליך הריקבון… כל דרכי השאול שבהן הוא פוסע רק נראות כמובילות אל מותו הסופי בין האומות… הוא נראה כמי שישן את שנת המוות, אך לבו נשאר ער…

בנאומו מגלה הרב רובין תודעה היסטורית מפותחת לגבי גודל השעה. בחמש השנים האחרונות נקטע קול התורה באירופה, ולא ידוע על מוסד כלשהו שלמדו בו תורה בצורה מסודרת, אמר לנוכחים. אולם הלב היהודי לא מת. הישיבה היא המוסד הראשון והיחיד באירופה שישיב את החיים הרוחניים ליבשת, דווקא על רקע אובדן החיים הפיזיים. "דומני שהרגע הזה", רגע פתיחת הישיבה והחזרת קול התורה לאירופה, "הינו בלי ספק בין הרגעים החשובים ביותר בתולדותינו. בין אם נמלא ייעודנו בשלמות ובין אם יבואו אחרים וישלימו את אשר התחלנו, אנשים מסוגלים יותר, בעלי יכולת, עוז וגבורה יתירה".

אחרי כל חורבן היו שגילו גבורה יוצאת מן הכלל כדי לשמר את הרוח היהודית, הדגיש רובין. "עזרא השני", הוא התנא רבי יוחנן בן זכאי, "לא ביקש עבורו מאומה", אלא את יבנה וחכמיה. "יבנה הייתה עיירה קטנה לחוף הים התיכון, בה התקיימה הישיבה הראשונה והגדולה ביותר בארץ הקודש. אספסיאנוס לא שיער שהגשמת משאלה זו תציל הלכה למעשה את רוח היהדות… חסדי השם לא כלינו ונותרנו שארית ישראל בחיים". אולם, מבהיר רובין, חיים פיזיים ללא חיים רוחניים הם חסרי ערך. ההשוואה שהוא רוקם בין יבנה בימי בית שני ובין הישיבה המסודרת היחידה כנראה שקמה באירופה בימי מלחמת העולם, היא גם השוואה של ה"שורש שממנו יקום ויבנה עתיד האומה". בשני המקרים החיים הרוחניים הם השורש להמשך הקיום הפיזי של האומה.

הרב רובין מודע לכך שהאויב, גלגולו של עמלק, "שונא שנאת מוות וחש בוז עמוק כלפי עם שמעז לחשוב שניתן לוותר על החרב ולבטוח בכוח הרוח והמוסר". הוא אינו מבטל את כוח החרב, אולם למרות הבוז של עמלק ולצד הצורך במאבק ועמידה איתנה על קדושת החיים הפיזיים, את עמלק אפשר להביס רק באמצעות כוחות רוחניים, הוא מכריז. רק באמצעות אמונה, לימוד ומסירות נפש, באמצעות "הרמת ידיו של משה", שהם ביטוי לגבורה פנימית יותר מאשר לגבורה חיצונית.

 לראות את סבל הזולת

משה יוסף רובין נולד במערב גליציה ב־1895, למשפחת רבנים מיוחסת. בגיל צעיר מונה לרב קהילה בעיירה קימפולונג שבצפון רומניה. הוא ראה עצמו כתלמידו של רש"ר הירש, והושפע גם מתורת חב"ד. למרות חזותו הרבנית הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת קלוז' (קלויזנבורג) בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, והיה בעל עמדות פרו־ציוניות נלהבות. בשנת 1940, אחרי גילויי אנטישמיות קשים, נאלץ לעבור יחד עם משפחתו לבוקרשט הבירה, מרחק 500 ק"מ מקימפולונג. בשנות המלחמה זכה בכינוי "הרב הרעשן", משום שגילה נחישות והרעיש עולמות כדי להציל כמה שיותר יהודים ולדאוג לרווחתם, זאת בזמן שהוא ובני משפחתו היו בעצמם תחת מורא הימין הקיצוני והאנטישמי ברומניה, ששיתף פעולה עם המשטר הנאצי. ב־1942 הקים את "הועד להצלה", שמטרתו הייתה לעודד תרומות ולסייע לאסירי הגטאות. "כשהנך מתיישב לארוחה, תחשוב תחילה על אחיך האומללים, שאין להם לחם לאכול וחדר מחומם", היה אומר לתורמים פוטנציאליים.

בחשון תש"ה, אוקטובר 1944, התקיים בבוקרשט אירוע יובל לציון עשרים וחמש שנה לרבנותו של הרב רובין. באירוע הוא בחר להדגיש כי אפשר היה ועדיין אפשר לעשות יותר. "הכאב שלנו לא ניתן למדידה כשאנחנו חושבים על כך שהאנוכיות והנוחות שלנו, רשלנותנו וחוסר העניין שלנו בגורל רעינו, כל אלה אפשרו לכל כך הרבה אחים לגווע, מבלי שנגביר את השתדלותנו להצילם", ניסה לעורר את שומעיו.

הגבורה שמתבטאת בהרגשת האחר, בחובה שלא להתמקד בביטחון האישי שלי אלא לראות את זולתי, נבעה מתוך חזון גדול. באותו נאום תיאר רובין את אירועי השעה כמאבק איתנים בין אור לחושך, בין יום ללילה, מאבק שבו היום עתיד לנצח. בדרך כלל אירועים זוכים לפשר ולמשמעות רחבה לאחר התרחשותם. כאן, רובין מעניק לשואה פשר תוך כדי התרחשותה, במטרה למלא את מאזיניו בתקווה ואמונה בכך שאף שהאיום מכול מתרחש לנגד עינינו, "סוכת דוד, שברגע זה היא נראית כנופלת וקורסת, תוקם מחדש".

תקופתנו היא תקופת הנפילה, הגדיר בנאומו את המתרחש. אולם דווקא התקופה הזו היא המוכנה והמיועדת לביאת המשיח. ראיית האור מתוך החושך מותנית, לדידו של הרב רובין, בכך שנפתח את העיניים ונראה את הזולת, נרגיש את הסבל, נפעל, לא נשתוק ולא נעסוק רק בעצמנו. דמותו של הרב רובין, כפי שהיא עולה מדבריו, מתגלה כדמות הירואית, שצריכה להיות חקוקה בהיסטוריה של העם היהודי.

 לאמץ את הבחירה

מאפיין שלישי העולה מדבריו של הרב רובין הוא לא רק הנכונות לחיות חיי שליחות, לחפש את הרוח ולראות את סבל הזולת, אלא היכולת לבחור. הבחירה מובילה להתגברות על מידות לא רצויות, להפשלת שרוולים ולנכונות למאמץ ולעבודה. כל הכוחות בעולם, מדגיש הרב רובין בהתייחסותו למאבק הפנימי המתרחש בלב האדם, "עשויים לעורר את האדם לחסר איזונו ולהטותו לבחור ברע". הדרך להתמודד עם הפיתוי, עם העצלות ועם חוסר האמונה העצמית היא פקיחת העיניים. האדם חונן ביכולת השכל והדעת כדי שיבחר את הטוב והחיים האמיתיים, והבחירה מובילה את האדם לפעילות, עבודה ויצירה.

אחרי שנות המלחמה נאלץ הרב רובין לעבור לארה"ב בשל מצבו הבריאותי. מכתביו ניכר שנפשו השתוקקה לארץ ישראל, וליכולת להשיג בה את שלמות האדם דרך עבודתו. "רק בן ארץ ישראל הוא שהכיר בעבודה את היותה המחנכת הגדולה, יוצרתו וממשיכתו של אישיות האדם, אם התרבות, אחות המוסר וידידת כל קידמה. בעיני בן הארץ, העבודה היא שנודע בה מותר האדם על הבהמה, כי בעבודת היצירה האדם נעשה שותף למעשה בראשית ונעשה צלם אלוקים".

בארה"ב המשיך הרב רובין לפעול למען שיקום רוחני ופיזי של הפליטים ואף גייס כספים למען יושבי ארץ ישראל. הוא קיבל משרת רבנות בלונג ביץ' ולאחר מכן בבורו פארק. במציאות החדשה המשיך לקרוא לשומעי לקחו לאמץ את הבחירה, לפקוח את עיניהם ולראות שזהו עולמו של הקב"ה. עולם שהמאורעות בו אינם סתמיים אלא חלק ממהלך שלם וכללי, הצועד לקראת הגאולה.

בעת מלחמת יום הכיפורים אמר: "בשעת חירום זו אצל רבים מאיתנו עולה השאלה מה ערכה ומשמעה של תקופתנו. כבר עברו עלינו ארבע מלחמות עקובות דמים ועתירי ניסים וגילויים נהדרים, כל מי שעיניים לו יכול לראות כי חיים אנו בתקופה הרת עולם…". כמו הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק הוא זועק בזמן אמת לפתוח את העיניים, להאזין לדפיקת הדוד ולזהות את הניסים וגודל השעה.

 לדאוג למנוחה אחרונה

החל משנות החמישים ועד פטירתו בשנת תש"מ, 1980, השקיע הרב רובין רבות בהצלת קברי ישראל באירופה, במסגרת ארגון "גדר אבות" שהקים. הארגון פועל עד היום ברחבי אירופה באמצעות נכדו ובשיתוף פעולה עם הרב יצחק יהודה שפירא, מיסד ונשיא היוזמה האירופית לבתי קברות יהודיים (ESJF).

מדוע ראה בגידור קברי אבות באירופה חלק ממשימת חייו לאחר השואה, וצוואה שהותיר לממשיכי דרכו? כשהיה מדבר על הנושא היה מזכיר שיהודי ספרד הגולים נהגו לשלוח מדי שנה שליחים למקום מושבותיהם בצרפת והולנד, כדי לפקח ולשמר את בתי העלמין שעזבו. חובה דומה מוטלת בעיניו על הדור ששרד את השואה. עליהם לדאוג למנוחתם האחרונה של עשרות דורות של יהודים שנותרו באירופה.

הרב יצחק שילת ניסה לספק הסבר נוסף למאמץ שהשקיע בשימור קברים, מי שנאבק ולא חסך כל מאמץ להציל חיים בשנים הקשות ביותר לעם היהודי: "אפשר לומר שהמוות והחיים דרו אצלו בכפיפה אחת. מתוך אמונתו השלמה בהישארות הנפש ובנצחיותה, ובקיומו הנצחי של עם ישראל, הוא לא ראה במוות אבדון. הוא האמין בחיים, וסבר שגם הגוף אשר היה משכנה של הנפש בעולם הזה הוא חלק מהחיים". מההיבט הזה, גידור הקברים הוא המשך התודעה שדחפה את הרב רובין להקמת הישיבה בשואה, תודעה שנושאת אמונה טוטאלית בנצחיות הרוחנית של העם היהודי.

הרב רובין אינו דמות מוכרת לקורא הישראלי, אולם קריאת נאומיו בספר "פרדס יוסף" – הכולל מבחר מרעיונותיו על התורה והמועדים, מאמרים במחשבת ישראל ובענייני השעה, לצד דרשות ועיונים הלכתיים – מאפשרת היכרות עם תפיסת עולמו, תורתו, אומץ ליבו ופעלתנותו הבלתי נדלית. כל אלה מלמדים על רוח יוצאת מן הכלל, שיש בכוחה גם היום, יותר מארבעים שנה לאחר פטירתו – שיום השנה לה חל בימים אלה – להשפיע על השיח ועל התודעה היהודית בארץ ובתפוצות.

 

פרדס יוסף

פרקים מתורתו והגותו של הרב רובין

עורך: לוי הולצמן

גדר אבות, תשפ"א, 700 עמ'