פרופסור אגור שיף, גיבור הרומן החדש של אגור שיף, עצור במשך כמעט חודשיים במדינה עלומה במערב אפריקה, בעוון חוק תקדימי שחוקק שם "לעשיית דין בסוחרי עבדים, שותפיהם ויורשיהם", וכל זאת מתוקף היותו צאצא של סוחר עבדים יהודי. שיף מוסר לחוקר המיוחד אבואגייה, הממונה על החקירה האבסורדית המתנהלת נגדו, את תקציר הרומן שהוא כותב במעצרו, ושואל להתרשמותו ממנו. אבואגייה לא חוסך את דעתו על הפרופסור המעט תמהוני ומטיח בו: "פרופסור שיף, אתה גזען!… ואני מציע לך לא לפרסם את הספר הזה. הוא מעליב. דוחה. מגוחך". "אבל אני כל כך אוהב אתכם ואת הארץ שלכם", טוען שיף בתגובה, אך החוקר אינו מתרשם: "אוהב כמו שהאדון אוהב את עבדו". לדעתו, הספר של שיף אינו אלא "קולוניאליזם ספרותי".
על הקביעה הזו ראוי להתפלמס. אגור שיף, הסופר, לא נענה אומנם להצעתו של אבואגייה לגנוז את ספרו של הפרופסור אגור שיף, ואולי טוב שכך. ספרו הסאטירי־גרוטסקי־אבסורדי – שבבסיסו רעיון מעניין המהווה מקרה־מבחן משפטי של עשיית דין על אחת מהעוולות ההיסטוריות המקוממות, סחר העבדים – מצליח בכמה מחלקיו להצדיק את היומרה. מנגד, בכמה מפרקיו הוא סובל פה ושם מסטריאוטיפים העלולים לעורר בקוראים אי־נוחות, אף שהם יודעים שמדובר בסך הכול בסאטירה.
הרומן מעלה שאלות על מעמדה של אפריקה, דימויה ועברה שמתקשר להווה, אם כי השאלות הללו אינן מוצגות בו במידה מעמיקה דיה. סאטירה אפשר לכתוב על כל נושא לכאורה, אבל בימי הכתיבה התקנית – היא עלולה להיות לרועץ. דומני שהרומן מזמין פרשנויות שונות וגם חוויות קריאה שונות, ואולי זה מה שרצה הסופר, אולם מוטב היה לייעץ לפרופ' שיף, או לפחות לסופר שברא אותו, להתמודד עם השאלות הבוערות והאמיתיות יותר של אפריקה; שאלות שאיתן התמודדו כבר סופרים קלאסיים כמו רומן גארי ב"שורשי השמים" וג'וזף קונרד ב"לב המאפליה" – שחידד את השיח הפוסט־קולוניאלי והציב לאדם הלבן מראה מהופכת של גזענותו.
שיף, לעומת זאת, מנסה כמדומה לייצר מהלך הפוך. לא בכדי הזכרתי את קונרד, המוזכר אף בספר עצמו, כאשר גיבורו מתואר קורץ בדרך אגב, "כנראה שרצה להזכיר לעצמו… שהביא איתו מלב האפלה גם שרידים של מר קורץ ושל הרודן מובוטו" (75). כאילו המחבר קורץ לנו: שימו לב, אני לא קונרד. מצד שני, גם לא קולוניאליסט ספרותי.
אם תשאלו את החוקר אבואגייה, האדם הלבן אינו יכול לכתוב על אפריקה, מכיוון שהוא גזען מלידה. גם כשהוא מאוהב באפריקה, או באפריקנית כמו פרופ' שיף, משיכתו אליה אינה אלא המשך של מורשת הקולוניאליזם. כלומר, ביטוי לגזענות חבויה של משכיל מערבי יהיר, שאינו מסוגל להבין את אפריקה באמת. בעיניו רק האדם השחור יכול לכתוב על בני גזעו.
פרופ' שיף מנסה אומנם להבין את אפריקה, אבל ניכר שזה לא מספיק עמוק אצלו, שהוא מעין תייר מזדמן הנקלע לסיטואציה בעל כורחו, ועוד של מעצר מופרך – מצב קפקאי שמוטב היה ללכת איתו רחוק יותר ולא לכלוא את הגיבור בווילה חמישה כוכבים בתנאי לוקסוס. שיף פורט את הקפקאיות לפרוטות של שנינה מוגזמת, שאינה משאירה מספיק מקום לכאב, וכאמור גם לא לעיסוק בשאלות עקרוניות יותר הקשורות לאפריקה. לעיתים, מרוב סאטירה לא רואים את הג'ונגל האפריקאי השורץ רוחות רעות מן העבר וגם כעסים, ששיף מנצל פה ושם את כישוריו המושחזים דווקא כדי ללגלג עליהם.
חירות לעבדים הציונים שהתגיירו
עלילת הרומן עוסקת במעין מסע שורשים שעורך הפרופסור שיף, איש קולנוע וסופר, ברפובליקה מערב אפריקאית, בעקבות סב־סב־סבו, קלונימוס זליג שיף, שחי מאתיים שנה לפניו והיה סוחר עבדים. העלילה מתנהלת בכמה רבדים: בעבר הרחוק, מספר שיף על תולדות סבו ומתאר את מסע השורשים שערך; בעבר הקרוב, מספר שיף על תולדות התאהבותו במהגרת אפריקאית לא חוקית בישראל, שמאנית בשם לוסיל. במקביל מתאהב בה גם הסבא של אשתו, מרדכי שטיל (מורדוך), ישיש בן 104, דיפלומט לשעבר שעשה את הונו הגדול ממכירת מוקשי נעל שאפריקנים רבים איבדו בגללם רגל, ולימים ניסה למרק את חטאו כשתרם את מרבית הונו לארגון בינלאומי המספק גפיים מלאכותיות לנפגעי מוקשים. בהווה, העלילה מתרחשת במדינה אפריקנית, כאשר שיף מגיע אליה לביקור כדי להתחקות אחר סבו ונפגש עם דמויות שונות, כולל נשיאה של אותה מדינה, וינסטנט מטו אייה, כדורגלן מפורסם לשעבר, שדמותו מזכירה את זו של נשיא ליבריה ג'ורג' וואה, אף הוא שחקן כדורגל לשעבר בעל שם עולמי.
פרופ' שיף נעצר במפתיע, והחוקר אבואגייה רומז לו שהוא מצפה ממנו ליטול אחריות על פשעי סבו הקדמון, כפי שגרמניה לקחה אחריות על פשעי הנאצים. בהמשך, החימֵש ניצב מול טריבונל ומצטדק באוזני חבריו על פשעי העבר, אך מתברר לו שבעיניהם גם עליו רובצת האשמה. "האשמה שלך היא הכחשת אפריקה… אפריקה לא קיימת בעולם שלך. היא רק מיתוס" (205), מטיח אבואגייה בגיבור הספר, וזה משיב לו: "התיאבון שלכם לרחמים הוא אינסופי" (205).
דווקא החלק ההיסטורי ברומן, הכולל את סיפור הסב הקדמון, הוא אולי המעניין בספר, ואילו שיף היה מרחיבו על חשבון כמה מהאלמנטים האחרים, הספר היה טוב יותר. שיף מגולל בו את סיפורו של יהודי שהגיע במאה ה־18 לסורינאם, הקים אימפריה ימית שכללה ארבע אוניות, ועשה את עיקר הונו מסחר עבדים. לאחר מות אשתו אספרנסה, והוא בן 63, החליט קלונימוס שיף לקיים את צוואתה ולהעניק חירות לעבדיו שהתגיירו ("בואו הצטרפו אלינו, לעם העבדים שנגאל ויצא לחירות", 48). עבד שרצה לזכות בחירותו נאלץ להוכיח את יכולתו לקרוא שלושה פרקי תהלים בעברית ולהשיב על שאלות אחדות בנושא היהדות. בתמורה פינק שיף את עבדיו לשעבר בתנאים נוחים, והם הצטרפו אליו לתפילות בבית המדרש, שבהן הוא חינך אותם להתגעגע לציון.
שיף מחליט להפוך למעין מנהיג לאומי, ואף מפליג בשנת 1831 באונייה "אספרנסה" יחד עם עשרות עבדים משוחררים בחזרה לחופי אפריקה, במטרה להקים שם ממלכה יהודית קטנה ("העיר היהודית הראשונה בעולם מחוץ לגבולות יהודה השוממת", 219). זוהי מעין "תוכנית אוגנדה" פרטית, אולם בדרך להגשמתה עוד ייערמו מכשולים.
"סב־סב־סבי … הקדים את התנועה הציונית בכמעט חמישים שנה!", טוען פרופ' שיף. "הוא אמנם עשה זאת בזמן הלא־נכון, במקום הלא־נכון ועם האנשים הלא־נכונים, אבל לדעתי 'מבשר הציונות' בהחלט מגיע לו, גם אם אין על שמו רחוב בתל־אביב" (50).
יום כיפור בלב ים
רובד העבר הקרוב, ובו יחסיהם של גיבורי הספר המרכזיים – פרופ' שיף, אשתו וסבה מורדוך – עם המהגרת האפריקנית לוסיל, אומנם משעשע בחלקיו, אך אינו נוגע מספיק לעומק בבעיות המהותיות של מהגרי עבודה בישראל ומתייחס אליהם בצורה קומית.
גם מרובד ההווה היה אפשר, לטעמי, להפיק יותר. פרופ' שיף נוחת באפריקה ומסתבך ברכישת מזכרות אחדות מהאונייה הטבועה "אספרנסה", השמורות במוזיאון שהמנהל שלו מציען למכירה מתחת לשולחן. בין השאר הוא מוכר לשיף את יומן האונייה ואת יומנו האישי של סב־סב־סבו, המשמשים אותו לצורך התחקיר לכתיבת ספרו. היומן של הסב הקדמון, המספר כיצד הם חגגו יום כיפור בלב ים, הזכיר לי לרגע את יומנו של קולומבוס. אלא שאז פרופ' שיף נשלח למעצר. ברובד זה מתנהל עימות תמידי בין שיף לחוקר שלו אבואגייה, והוא מוסר את עדותו לטריבונל.
בין העלילות יש כמה חוטים מקשרים: מסע מכאן ומסע משם; עשיית הון על חשבון האפריקאים, הן של הסב הקדמון והן של סבא מורדוך; התאהבות בשחורה מכאן של פרופ' שיף, ושל סבו הקדמון שהתאהב אף הוא בשפחה שחורה; תסריט שכותב פרופ' שיף על הקמת מושבה יהודית בכוכב לכת נידח, "כוכב היהודים", וחלומו של הסב הקדמון להקים מושבה יהודית באפריקה.
על דש העטיפה נכתב: שנון, מבדר, משעשע. הכול נכון, אבל לטעמי צריך קצת יותר מזה כדי לכתוב על אפריקה, וכמה סופרים עבריים אף הצליחו לעשות זאת. אורי שורצמן ב"רופא לבן אלים שחורים"; יגאל סרנה ב"מוזונגו" כתב בעדינות ולא נפל לבורות; שירה כרמי, שהתגוררה שנים אחדות באפריקה, היטיבה בכמה מסיפוריה להתחבר לנפש האפריקאית. שיף מתחבר אליה בדרך שעשויה להצחיק אך גם עלולה להותיר טעם של התנשאות קלה. אבואגייה טוען שפרופ' שיף הופך את כל האפריקאים בספרו ל"קריקטורות אפריקאיות מטופשות" (275), אך שוכח שאגור שיף מגחיך גם את בן דמותו ושאצלו כולם מגוחכים, שחורים כלבנים.
שיף מוכיח גם הפעם שהוא סופר מוכשר, כמו בכמה מספריו הקודמים, בעיקר בסיפוריו הקצרים, אך לקראת סופו הרומן מאבד גובה ונחלש, כמו רץ מרתון הסובל מקוצר נשימה ומתקשה להגיע לקו המטרה. משום כך, ובשל סוג של החמצה שיש בו – זהו הוא אולי אחד המשעשעים שבספריו של אגור שיף, אך לא הטוב שבהם.
אשמתו של פרופסור שיף
אגור שיף
אחוזת בית, 2021, 287 עמ'
