זהו. תם ונשלם הטקס. ירד המסך על משחקי טוקיו 2020 שהתקיימו בעצם ב־2021 ונכנסו להיסטוריה כראשונים אי פעם שנערכו ללא כניסת אוהדים לאצטדיונים.
חשוב שתבינו, זה לא באמת מנע מאנשים להיכנס, ומעמדי גמר רבים, כמו זה שצפיתי בו השבוע בכדורמים, נערך במעמד מאות אנשים נלהבים ביציעים, שהורכבו מצוותי תקשורת, אנשי המשלחות ומקורבים. מהרגע הראשון כאן באולימפיאדה לא עניין אף אחד שבתקנון נקבע שאסור לצעוק ומותר רק למחוא כף. ברגעים האלה, כמו ברגעים רבים נוספים, הכול התנהל כמו אירוע ספורט לכל דבר, רק לבני־מזל בלבד שקיבלו היתר להיכנס.
האמת שבסופו של דבר הרבה מאוד דברים נשארו בספר החוקים ולא זכו להתייחסות כלשהי. כן עשינו את בדיקות הקורונה שביקשו מאיתנו, ארבע פעמים בארבעת הימים הראשונים ואז בכל ארבעה ימים, אבל אף אחד לא באמת כתב או דרש או בירר או נתן תשובה שלילית. עבור הבדיקה בדרך הביתה לא התביישו לבקש מכל אחד מאיתנו 250 דולרים. גם את תוכנת הריגול שביקשו מאיתנו להוריד לטלפונים החכמים אף אחד לא בדק, אז אחרי שבוע פשוט מחקתי אותה, כדי לראות מה יקרה, וראו זה פלא – לא קרה דבר.
אחרי שסיימתי את 14 הימים הראשונים בטוקיו קיבלתי כרטיס חופשי לסאבווי המקומי, והביקור הראשון בתחנה הענקית חשף בפניי בוקר עוצמתי וסואן של העיר האימתנית הזו. הסאבווי שנראה מאיים תחילה התגלה כנוח ויעיל למדי, אבל האמת שאין לי מושג איך טוקיו, עיר עמוסה לעייפה ובה קרוב ל־14 מיליון תושבים, הייתה מתמודדת עם עוד כמה מאות אלפים שהיו צובעים את הרחובות ועוד בתקופה החמה ביותר של השנה, אם לא היינו בתקופת מגפה. הסיטואציה, שנראתה הזויה לפרקים, במעמדים כמו משחקי הכדורסל שבהם כמה מאות צופים באולם של 35 אלף איש (בגמר זה צמח לכמה אלפים), הייתה נוחה מאוד לעיתונאים כמוני, מבחינת כניסה לאולמות, מקומות ישיבה והתנועה ממקום למקום, שגם ככה הייתה קשה בשעות השיא. את עוצמתה של טוקיו גיליתי מיום ליום, ואני מניח שאצטרך עוד ביקור או שניים כדי להבין לעומק את המקום הצבעוני הזה.
בכל אזור שאליו הגעתי גיליתי אופי שונה לחלוטין של האנשים הנמצאים בו, החנויות ומקומות הבילוי. אפילו האזור שבו התאכסנתי, שחשבתי תחילה שהוא אזור מנומנם במיוחד, התגלה בכל יום שעבר כאזור יפהפה, נגיש ומלא בכל טוב.
מבינים רוח שטות
כשאתה שליח ישראלי למשחקים, השבוע הראשון מוקדש בעיקרו לג'ודו, ועל הדרך מנסים לסקר עוד נציגים ישראלים. בני־המזל מצליחים לתפוס איזה משחק או אירוע, כמו זה שתפסתי בניצחון של ברזיל 2:4 מול גרמניה, בסיבוב הראשון בטורניר הכדורגל, שהתקיים ביוקוהאמה יום לפני טקס הפתיחה המשמים ביותר בכל הזמנים. אם זוכים במדליה, והפעם קרה הנס הזה ארבע פעמים, כל תוכנית שהייתה לך נשכחת באותה שנייה והכול מוקדש לחגיגות הניצחון ולהמתנה ארוכת שעות למילותיו של המנצח, ברגע שיצליח כבר להתפנות מבדיקת הסמים.
בשבוע השני העולם נפתח יותר, היה אפשר להרגיש יותר אולימפיאדה וגם על הדרך להבין איפה אתה בעצם נמצא. המסקנה הראשונה הנראית לעין שלי בנוגע לטוקיו הייתה שהיא נקייה ורחובותיה מצוחצחים. מצד שני אין כאן פחים. אם הייתי הומלס בלי מלון, אני מניח שהייתי צריך לעזוב עם לפחות 3,621 בקבוקי מים בתיק ו־900 קליפות של בננה. גם אין כאן ציפורים, כלומר יש, אני ראיתי אחת, מפורזלת על מעקה. הסיבה לכך היא שבכל פארק כאן יש רעש צרצרים מזויף ועוצמתי, שמטרתו להבריח אותן. ולמה? התשובה, שוב, היגיינית, הם פשוט לא רוצים פה יונים שיטפטפו מזל על הראש של אנשים מלמעלה.
בכל אחד מהימים האחרונים בטוקיו הפכתי לכמה שעות לתייר וגיליתי עוד הפתעות חדשות על העיר והאזורים הבלתי נגמרים שלה. בימים שהסתובבתי ברחובות טוקיו הייתי לרוב המערבי היחיד בכל מקום, ולהפתעתי זה לא גרם לשום התרגשות משום כיוון ובשום סיטואציה, בניגוד לביקור הראשון שלי ביפן, לפני עשרים שנה, אז זכיתי להמון תשומת לב ברמה שאנשים עצרו וביקשו להצטלם עם הפלא. הפעם זה לא קרה, לא משנה מה עשיתי, גם לא כשעטפתי את עצמי בחליפת גשם מפלסטיק צהוב מזעזע ביום גשום במיוחד. ככה זה בערים גדולות, האנשים כאן כבר ראו הכול מהכול, ויהודי אדמוני שמזיע קצת יותר מדי לא מרגש כאן אף אחד.
אבל מעבר לקשיי התקשורת הרבים עם המקומיים, היפנים נכנסו לי ללב; גם בשל האדיבות, גם בשל העובדה שאלפים מהם עמדו יומם וליל בבגדים ארוכים בחום נוראי כדי לתת לנו שירות, וגם בשל העובדה שאולי הם מאוד רציניים על סף המתוכנתים, אבל עדיין מדובר באנשים שמבינים הומור ורוח שטות ויכולים בהחלט לצאת רגע מהתבנית, להשתעשע ולצחוק בכיף.
חששות שהתבדו
אני מסיים פה תקופה שבה ליוויתי את הנבחרת המוצלחת ביותר בתולדות ישראל, נבחרת שגילתה לעם ישראל כוכבים חדשים, כמו אנסטסיה גורבנקו, אבישג סמברג, איתי שני יורה החץ וקשת, וגם את לונה צ'מטאי, שאמנם לא הצליחה לסיים את המרוץ, אבל הייתה כל כך קרובה ונכנסה לרבים ללב. גיבורים חדשים פרצו לתודעה בדמות לינוי אשרם וארטיום דולגופיאט – שספק גדול אם הוא מעוניין בתואר הזה – ובעיקר נתנה לנו עוד הרבה תיאבון לעוד. נהדר לגלות איך הפכנו לאימפריה בהתעמלות, רק שהאמת היא שקשה לי להתחבר לענפי ספורט שמקבלים בהם ציון בסיום הביצוע שלהם, בניגוד לריצה שבה מי שמגיע ראשון מנצח או ענפי כדור שמשיגים בהם יותר שערים או נקודות. כך או כך ענף ההתעמלות ריגש אותנו עם שתי מדליות זהב, ועכשיו הוא צפוי ליהנות מתקציבים גדולים ולהמשיך להתפתח.
במשחקים גם גיליתי כמה דברים חדשים, כמו למשל שאיטלקים יודעים לרוץ, שסימון ביילס אנושית למרות הכול, שסוסים לא אוהבים להיתקל בבובות סומו במהלך תרגיל, ושאני לא כזה גבוה כמו שחשבתי, בטח כשאני עומד ליד שחקני הכדורעף הענקיים של נבחרת רוסיה, שזכתה כאן במדליית כסף.
אני כותב את השורות האלה רגע לפני שאני אורז את חפציי ושעות ספורות לפני שאצא לנמל התעופה. מי האמין שחודשים של הכנה אינטנסיבית מציקה ומרתיעה, מלאה בחששות, שהובילו לנקודה שפשוט כבר לא רציתי לנסוע, הביאו בסופו של דבר לאחת החוויות החזקות שעברתי בחיי.
