הרעיון להפיק ג'לטין כשר מעורות של דגים נולד אצל פרופסור שלמה גרוסמן לפני עשרות שנים, בזכות הגפילטע פיש של סעודת שבת. כמו משפחות אשכנזיות רבות, גם משפחת גרוסמן נהגה לאכול את הדג המוכר עם הציר בסעודת ליל שבת. התקרשותו המהירה של הרוטב הולידה אצל פרופ' גרוסמן את המחשבה שניתן להפיק ג'לטין איכותי גם מדגים.
עד אותה תקופה הופק הג'לטין, חומר מייצב שנעשה בו שימוש לתעשיית המזון, מעצמות של בהמות, חלקן טמאות. ועם זאת, מכיוון שנלקח מעצמות יבשות ללא בשר, היו פוסקים חשובים שהתירו את השימוש בו וכך גם הרבנות הראשית. פוסקים אחרים אסרו את השימוש בג'לטין מן החי מחשש שהעצמות לא היו יבשות לגמרי, מה שהוביל לכך שבד"ץ לא אישר שימוש בג'לטין. את ההשלכות הרגישו על בשרם נערי בר־מצווה וחתנים בציבור החרדי, שבעלייתם לתורה בבית הכנסת נאלצו לספוג סוכריות טופי קשות שבדרך כלל גם נשברו בכל מגע עם מצע קשה. הג'לטין הכשר שהצליח פרופ' גרוסמן להפיק מעורות הדגים הביא לכך שכיום גם המקפידים על כשרות מהדרין יכולים ליהנות מסוכריות טופי גמישות ורכות יותר למאכל.
איכר בן איכר
הג'לטין הכשר למהדרין היה רק אחד מהישגיו המחקריים של פרופ' שלמה גרוסמן, שנפטר לפני חודשיים. לצד קריירה מחקרית ענפה כפרופסור לביוכימיה באוניברסיטת בר־אילן, גרוסמן זכה גם לעשייה ציבורית מרשימה. הוא כיהן למעלה משתי קדנציות כיו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה, האחראית על חלוקת תקציב המדינה לאוניברסיטאות ולמכללות. בנוסף היה חבר המועצה להשכלה גבוהה וחבר הנהלת הקרן הלאומית למדע. בתשע השנים האחרונות כיהן כנשיא מכללת אשקלון, ובין השאר יזם בה הקמת בית ספר למדעי הבריאות.
הישגיו הרבים של פרופ' גרוסמן מרשימים עוד יותר כשמתוודעים לסיפורו האישי והמשפחתי. שלמה גרוסמן נולד בשנת 1938 במושבה משמר־הירדן, כבנם השלישי של שמואל ופנינה גרוסמן. הוא נקרא על שם סבו שלמה לוי, שנפטר חודשיים לפני לידתו ונמנה על מייסדי המושבה, שהוקמה על ידי אנשי העלייה הראשונה ממערב לנהר הירדן. אנשי המושבה היו חקלאים שומרי מצוות ששילבו חיי תורה ועבודה שנים רבות לפני הקמתם של הקיבוצים הדתיים. הרב יצחק דוד גרוסמן – רבו של מגדל־העמק, חבר מועצת הרבנות הראשית וחתן פרס ישראל – הוא בן דודו השני של פרופ' שלמה גרוסמן. כשהוזמן בעבר לשאת דברים בטקס של אחד מקיבוצי העמק החילוניים, אמר לנוכחים: "נדמה לכם שהחלוצים הראשונים נראו כמוכם, אז דעו לכם שהם נראו כמוני".
באלבומים המשפחתיים של משפחת גרוסמן מופיעה תמונתו של סב המשפחה שלמה לוי, כשהוא חורש את השדה עם תפילין על ראשו. שלמה לוי גרוסמן היה דמות מרכזית במושבה. הוא כיהן כראש ועד המושבה במשך שנים רבות, ובמסגרת תפקידו היה רוכב מדי פעם על חמורו עד לשלטונות הטורקיים שישבו בסג'רה כדי לטפל בענייני המושבה. בנו שמואל, אביו של פרופ' גרוסמן, היה גם הוא עובד אדמה. לצד זאת, עסק מעט בכתיבה. על המאמרים שפרסם חתם בגאווה "איכר בן איכר".
אחיו של פרופ' שלמה גרוסמן, ההיסטוריון וחתן פרס ישראל פרופ' אברהם גרוסמן, מספר על ילדות שלווה במושבה: "מגיל צעיר מאוד חינכו אותנו לסייע בעבודה החקלאית. אני זוכר את עצמי יושב על המורג בגורן כשהסוסים חורשים, וגם חולב פרות. העבודות הללו, והחיים לצד הירדן שזרם למרגלות המושבה, השאירו בנו רושם עז".
חיי משפחת גרוסמן הצעירה השתנו לחלוטין בתקופת מלחמת העצמאות. בחודשים הראשונים של המלחמה נהרג האב שמואל בעת שעלה על מוקש בירושלים. בהמשך המלחמה פונו חלק מהנשים והילדים מהמושבה. פנינה ושלושת בניה התפנו לקרובי משפחתם בטבריה. בתחילת חודש יוני 1948 הצליחו מגיני המושבה להדוף שתי התקפות של הצבא הסורי, אך בהתקפה השלישית נכבשה המושבה על ידי הסורים, נהרסה וננטשה, והנותרים בה נפלו בשבי.
נפילתה של משמר־הירדן נותרה כסיפור היסטורי כאוב עם משקעים פוליטיים. במושבה טענו שהיא קופחה והופקרה על ידי כוחות ההגנה משום שהייתה מזוהה עם הרוויזיוניסטים. אף ששטח המושבה שוחרר במסגרת הסכמי שביתת הנשק לאחר המלחמה, המושבה ההרוסה לא הוקמה מחדש. על שטחה הוקם קיבוץ גדות, ומאוחר יותר הוקם בסמוך, על ידי מתיישבים אחרים, מושב העובדים משמר־הירדן.
שמואל גרוסמן, בנו הבכור של פרופ' גרוסמן, מספר שאביו כאב כל חייו את נפילתה של המושבה. "אבא דיבר על זה הרבה וזה היה חשוב לו. הוא ראה את עצמו כבן המושבה לאורך כל הדרך, וגם על המצבה שלו כתבנו שהוא נולד במשמר־הירדן". אנשי המושבה לא זכו לקבל פיצוי על אדמותיהם שנלקחו, וגם משפחת גרוסמן, שהחזיקה בבעלותה מאות דונמים במושבה, נותרה לאחר המלחמה חסרת כול.
"לסבא שלי היו כמאתיים דונם במושבה, וכך גם לאחים שלו", מספר שמואל גרוסמן. "בנוסף היו להם שם בתים ורכוש, והכול הלך. אני מדבר היום בכעס גדול על מפא"י, כי המושבה, שחוזקה בשנותיה האחרונות על ידי מספר משפחות בית"ריות, הופקרה על ידי ההגנה. גם משה כרמל, שהיה מפקד חזית הצפון במלחמה, התנצל לימים על החלטתו לייצר קו הגנה באזור מחניים ולאפשר למושבה ליפול".
בזכות מסירותו של האח
הימים שלאחר מלחמת העצמאות היו קשים. פנינה גרוסמן ושלושת ילדיה נותרו לאחר המלחמה ללא אב, ללא קורת גג וללא קהילה. הם שוכנו בדירת חדר ברכוש נטוש בקריית־אליעזר בחיפה. "אימי הייתה צריכה לפרנס אותנו בתנאים קשים מאוד", מספר פרופ' אברהם גרוסמן. "גרנו יחד עם עוד משפחה, וחלקנו איתם שירותים ומטבח משותפים. היה מחסור ועוני בצורה ניכרת, אבל אימי עבדה קשות כדי לפרנס אותנו ודאגה בכל כוחה שנלמד".
בשלב מסוים נאלץ האח הבכור דוד לעזוב את לימודי התיכון ולצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. שני האחים הצעירים, אברהם ושלמה, המשיכו וסיימו את לימודיהם בתיכון יבנה בחיפה. "זה לא הכי נעים לדעת שמישהו אחר שילם על הישגיך", אומר היום פרופ' אברהם גרוסמן, "אבל הייתי אז צעיר, ושלמה היה נער קטן. עד היום נטוע באישיותו של אחי הבכור דוד הצד הזה של דאגה לזולת".
לאחר התיכון התגייס שלמה גרוסמן לצה"ל במסגרת גרעין נח"ל של שבט הטירה בבני עקיבא. הגרעין הצטרף לקיבוץ שדה־אליהו, שם הכיר שלמה את אשתו יהודית, חברת הגרעין, שגדלה ברמת־גן. השניים נישאו בסוף שירותם הצבאי, קבעו את ביתם בראשון־לציון, ושלמה בחר להתחיל את לימודיו האקדמיים בפקולטה לחקלאות ברחובות. אחיו אברהם, שפנה ללמוד היסטוריה של עם ישראל ותלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, סבור שהבחירה השונה של אחיו הצעיר הושפעה מעברה החקלאי של המשפחה.
אף שבחר להתמקד בתחום אחר, הוא חלק עם אחיו את תחושת המחויבות להצלחה בלימודיהם. "כיוון שאימי נפטרה בגיל צעיר, נאלצנו לפלס את דרכנו בחיים בכוחות עצמנו ועזרנו מאוד אחד לשני. זכרנו את המסירות הבלתי רגילה של אמנו ללימודים שלנו, ועשינו מאמצים רבים להצליח ולהתקדם מתוך תחושת חובה לאימא ולאח הגדול שלנו".
עם סיום לימודי התואר הראשון המשיך שלמה גרוסמן לתואר שני בביוכימיה באוניברסיטת בר־אילן. במסגרת הדוקטורט, שעשה באוניברסיטה העברית, חקר גרוסמן אנזים מחמצן שומן (ליפוקסיגנז), והיה בין הראשונים בעולם שגילה אותו בצמחים. עם סיום הדוקטורט חזר לבר־אילן ומונה שם למרצה בכיר. במקביל המשיך את מחקריו, ובשלב מסוים בחר להתמקד בחקר נוגדי חמצון בצמחים שונים, ואף מצא כמה מהם כיעילים במניעת קמטים בעור. בשנות השמונים, חברת הקוסמטיקה העולמית רבלון גילתה עניין בפיתוח זה וליוותה את מחקריו של גרוסמן. לאחר שנמצא במחקר נוגד חמצון חזק עם תכונות ייחודיות, חתמה החברה חוזה עם המעבדה של גרוסמן בבר־אילן לשימוש בחומר שהופק. מספר שנים לאחר מכן החליט ה־FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקני) שמדובר בתכשיר רפואי, הדורש סוג אחר של אישור. ברבלון לא היו מוכנים להשקיע כסף במימון הניסויים המורכבים כדי לקבל את האישורים הדרושים, והם ביטלו את החוזה ופיצו את בר־אילן.
כמומחה לשימוש בנוגדי חמצון לתעשיית הקוסמטיקה, הוזמן גרוסמן למפעל של חברת הלנה רובינשטיין כדי לבדוק אם האודם שמייצר המפעל אינו מכיל עמילן שמקורו בחיטה, כדי שניתן יהיה להעניק לו הכשר לפסח. בריאיון לעדי גרסיאל מעיתון "בשבע" סיפר גרוסמן שאמנם באודם הוא לא מצא עמילן, אבל באחד התכשירים האחרים הוא כן מצא כמות קטנה של ויטמין E שניתן להפיק מחיטה. בשיחה טלפונית עם הרב עובדיה יוסף הוא הסביר לרב על הכמויות והרכיבים, והרב עובדיה קבע: "כשר, כשר, כשר".
כאמור, בעקבות התקרשות הרוטב של הגפילטע פיש, החל גרוסמן לחקור את האפשרות להפיק ג'לטין מדגים. הרעיון לא היה חדש לחלוטין, אבל עד אז לא נחל הצלחה מרובה כיוון שהתוצר היה באיכות נמוכה וגם בעל טעם וריח לוואי חזקים. בתחילה ניסה צוות המחקר של גרוסמן להפיק את הג'לטין מעצמות הדגים, אך לאחר שנוכח שאין בהן כמות מספקת של חומר גלם, עבר להתמקד בעור והופתע לטובה מהכמות שהצליח להפיק ממנו. שני אנשי עסקים חרדים מארה"ב רכשו את הפטנט, וגם קיבלו הכשר מה־OU.
כדי לראות היכן נמצאים חומרי הגלם טסו גרוסמן ואנשי העסקים לצפון נורבגיה, לבקר במפעלים שבהם מסירים את העור של הדגים הכשרים וזורקים אותו לים. אנשי המפעלים הופתעו מהעניין שגילו היהודים הדתיים בעורות הדגים, והתפלאו לשמוע שהם גם מוכנים לשלם תמורת העורות הללו. אנשי העסקים השקיעו מיליונים בפרויקט הג'לטין, אך בסופו של דבר זנחו אותו לטובת השקעה בנדל"ן. התגלית נרשמה כפטנט עולמי והפכה לנחלת הכלל. בעקבות הפיתוח של גרוסמן ואנשיו מייצרים היום ג'לטין מדגים, ומוכרים אותו ככשר למהדרין בכל העולם.
בשנת 1983 קיבל גרוסמן דרגת פרופסור מן המניין, ובהדרגה החל לקחת על עצמו תפקידים ניהוליים. הוא כיהן כראש מחלקה, דיקן פקולטה, וכסגן נשיא למחקר הראשון של אוניברסיטת בר־אילן. בתפקידו זה בנה וקידם את הפעילות המחקרית של האוניברסיטה. בהובלתו עלה היקף המחקר הבסיסי והיישומי, ונפח קרנות המחקר שהשיגו מדעני האוניברסיטה הושלש ויותר. בנוסף נקשרו בתקופתו קשרי מדע ומחקר עם ממשלות, מוסדות ומכוני מחקר ברחבי העולם.
"חשבתי שאני צריך גם לתרום למערכת הכללית של ההשכלה הגבוהה", אמר גרוסמן בראיון לבשבע. "סביר להניח שאם הייתי נשאר במעבדה, מספר הפרסומים המדעיים שלי היה גדל בצורה משמעותית". פרופ' אברהם גרוסמן סבור שאת ההשראה לעשייה הציבורית שאב אחיו הצעיר מהסב שנקרא על שמו. "גם סבי כרך יחדיו באישיותו תורה עם עשייה ציבורית רבה מאוד. שלמה, שנולד חודשיים לאחר פטירתו, שמע עליו הרבה סיפורים בבית".
ב־1997 התמנה גרוסמן לסגן יושב ראש הוות"ת. בנו שמואל מספר שיש שטענו כי אביו היה אמור להתמנות אז ליו"ר הוות"ת, אך זהותו הדתית בלמה את דרכו לצמרת. "בזמן השבעה סיפר לנו אחד מחבריו ששר החינוך באותה תקופה, זבולון המר, פחד שיאמרו שהוא מביא את הדתיים לכבוש את ההשכלה הגבוהה. במקום זה הוצע לגרוסמן תפקיד של סגן יו"ר, שיטפל בתחום המכללות שהחל לגדול מאוד והצדיק תפקיד במשרה מלאה". גרוסמן כיהן כסגן היו"ר במשך שש שנים, וב־2003 מונה ליו"ר על ידי שרת החינוך לימור לבנת.
פרופ' שבתאי לובל, שכיהן בעבר כמנכ"ל אוניברסיטת בר־אילן ומשנה לנשיא האוניברסיטה לתכנון ופיתוח אסטרטגי, היה חבר קרוב של גרוסמן. באזכרה שהתקיימה במלאת שלושים לפטירתו הוא דיבר גם על פועלו כיו"ר הות"ת: "הייתה זו תקופת המשבר הכלכלי הגדול במדינה. למרות זאת הוא הוביל, קידם ופיתח תוכניות ייחודיות רבות בכל המוסדות להשכלה גבוהה בישראל. למרות המצוקה הכלכלית וקיצוץ בתקציבי המוסדות בהיקף 22% מתקציבם, הוא זכה לאהדת כל נשיאי האוניברסיטאות ומונה פה אחד לקדנציה שנייה. פינה חמה וייחודית בפעילותו הייתה בקידום הפריפריות באמצעות המכללות המתוקצבות. כמו כן הוא קידם אוכלוסיות מיוחדות לתוכניות אקדמיות לחרדים וערבים".
דף יומי ומכבי חיפה
לאחר סיום כהונתו כיו"ר ות"ת וסיום פעילותו באוניברסיטת בר־אילן, מונה גרוסמן ב־2012 לנשיא מכללת אשקלון. "הוא בא למכללה עם אג'נדה מאוד ברורה שהוא רוצה לפתח את כל נושאי מדעי הבריאות וגם את המחקר, ובשני התחומים הוא נחל הצלחה", מספר ד"ר פנחס חליווה, מייסד ומנכ"ל המכללה. ואכן, בתשע השנים האחרונות הוקם במכללה בית ספר למדעי הבריאות, הכולל את החוגים: סיעוד, תזונה ומדעי הבריאות. במקביל קיבלה המכללה אישור לתוכנית קדם־רפואה על בסיס לימודי ביולוגיה, המאפשרת בהמשך השתלבות בלימודי רפואה במסלול מקוצר של ארבע שנים. בתחום המחקר זכתה המכללה להיכלל בתוכנית ארסמוס היוקרתית של האיחוד האירופי.
ד"ר חליווה מתאר את פרופסור גרוסמן כאיש צנוע ונעים הליכות. "כשהיה נכנס למכללה, הוא קודם כול היה ניגש לאנשי התחזוקה והניקיון ודורש בשלומם. בכל חג, כשהיינו מחלקים תווי שי לעובדים של המכללה, הוא הביא לי חלק ניכר מהתווים שלו כדי שאתן אותם למשפחות נזקקות באשקלון".
שמואל גרוסמן הבן מאמין שצניעותו של אביו סייעה לו לכהן בהצלחה בתפקידים הבכירים שמילא בעולם האקדמי. "אבא היה איש של אנשים, אהוב בצורה בלתי רגילה בכל המערכות שבהן פעל. הוא הגיע לפסגות הכי גבוהות בשקט ובצנעה. אהבו לתת לו את התפקידים הבכירים כי הוא מילא אותם באופן ענייני ובלי גאווה".
בביתו, מספר גרוסמן, היה אביו איש משפחה. "מצד אחד הייתה בו רצינות של איש אקדמיה וחוקר, ומצד שני הוא לא היה יקה מרובע שקבור כל היום בספרי לימוד. הייתה בו שובבות והיה לו גם חוש הומור בלתי רגיל. אבא היה למדן שסיים את הש"ס במסגרת הדף היומי מספר פעמים, אבל גם אוהד מכבי חיפה שידע תמיד היכן היא ממוקמת בטבלה. גדלנו בבית עם הרבה צחוק ואהבת חיים. הייתה לנו קבוצה של משפחות שטיילנו יחד הרבה בכל רחבי הארץ".
לפני כשנתיים וחצי נפטרה יהודית, אשתו של פרופ' גרוסמן. בני המשפחה מספרים שהפרידה מאשתו האהובה הייתה קשה לו מאוד. בחודשים האחרונים לחייו התגורר בבית בנו ביישוב ניצן, לא הרחק מאשקלון מקום עבודתו. בבוקר ב' אדר (14 בפברואר) מצאה אותו כלתו ישוב בחדרו, במהלך הכנות לתפילת שחרית, כשהוא ללא רוח חיים.
חברו פרופ' שבתאי לובל תיאר אותו באזכרה כאדם שהשכיל לשלב את עולמות הרוח, המדע והאנושיות: "שלמה גילם באישיותו את התכונות התרומיות של תלמיד חכם אשר מייסדי אוניברסיטת בר־אילן ראו לנגד עיניהם. הוא התהלך בטבעיות בהיכלי המדע, כמו בין כותלי בית המדרש… על פעילותו האקדמית הענפה זכה לתשבחות רבות. אולם אישיותו המיוחדת, הענווה והצניעות היו לשם דבר אצל כל גורם אשר בא אתו במגע, והם החזירו לו הערכה וכבוד. הוא היה ידיד ורע לאדם הפשוט ביותר, באותה דבקות ואינטימיות שבה התרועע עם גדולי המדענים והמנהיגים. לא רבים ממזגים באישיותם את הצירוף הנדיר הזה של חכמה ודרך ארץ".
