הפסיכיאטרית האופנתית מגיעה לפסיכולוגית שלה ומתלוננת על הפציינטית הדתייה החדשה שלה. היא לא מסוגלת להקשיב לה בלי לראות רק את כיסוי הראש שלה, כועסת שהמטופלת רוצה לקבל אישור הלכתי כדי להגיע לפגישה הבאה, ובכלל חושבת ש"הפנאטים" האלה משתלטים לנו על המדינה. הפסיכולוגית מהנהנת בהסכמה, ובסיום הפגישה היא מספרת שמכאן היא יוצאת לפגוש את אחותה. כשהפסיכיאטרית יוצאת מהקליניקה היא פוגשת בחדר ההמתנה את האחות, עטויה כיסוי ראש ולבוש מסורתי. נבוכה היא ממהרת לצאת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
פה לנעלמים: סיפורה של משוררת במחנה ריכוז
הגיבורים האלמונים שהקימו את המדינה יוצאים מהצללים
פרוטוקול שנחשף מ־73': "אם חלילה לא ננצח – זה אבוד"
הסצנה הזאת, שבקלות הייתה יכולה להשתלב בדרמה ישראלית, מתרחשת בסדרה הטורקית "מוסכמות" ששמונת פרקיה משודרים בנטפליקס. אבל למרות הנושאים שנשמעים לנו קרובים ומוכרים (גם רווקות מאוחרת ויציאה בשאלה תוכלו למצוא שם), הסדרה מעט מבלבלת במפגש הראשוני. התחושה היא כאילו ערבבו את הסדרה "בטיפול" עם הסרט הערבי של יום שישי. ברגע אחד שוטים סטטיים של קולנוע איכותי, וברגע שאחריו כינורות משתוללים בזמן שדמות פוסעת דרך פריחה סגולה, או מוזיקה רועמת הדואגת להזכיר לנו שאנחנו צופים בקטע מרגש. קל להתנשא על הסדרה ברגעים האלה, אך כפי שהדמויות בסדרה לומדות לפתוח את ליבן זו לזו למרות השוני, גם הצופה "המערבי" לומד להיות סובלני לדרך קצת שונה לספר סיפור.
הסיפור הזה מלא בדמעות ובצירופי מקרים, אבל סוחף ואנושי. אני מניח שאם הייתי צופה טורקי הייתי מתרעם על כך שכמעט כל דמות מייצגת מגזר זה או אחר. גם ההתייחסות למחלת הדיכאון והדיבור הפסיכולוגי אינם מדויקים מספיק, אבל הלב הגדול של הסדרה ותצוגת המשחק הסוחפת של כוכביו – או נכון יותר, כוכבותיו – עוזרים לנו להעלים עין גם מהפגמים וללכת שבי אחרי פרי הפסיכיאטרית הבודדה, יאסין המתוסכל וביש המזל, ושאר הדמויות הנושאות כל אחת את כאבה הפרטי. על כולם עולה מרים – בגילומה של אויקו קארייל – שיודעת להביע תועפות רגש ומחשבה בניע גבה או בצל חיוך. בת הכפר המאמינה והתמימה, שבעצם חכמה יותר מכולנו.
מוסכמות, נטפליקס, ארבעה כוכבים 
