שומר מחנה הריכוז "לה אסקואליטה" בארגנטינה הצליף בשוטו באיום ואמר למשוררת אליסיה פרטנוי: "סיפרו לי שאת יהודייה… אם לא תתנהגי יפה נעשה ממך סבון, ברור?" (עמ' 60). האיום הישיר של השומר הבהיל את פרטנוי. רבים מחבריה הארגנטינאים נמנו עם ה"דספרסידוס", הנעלמים, והם נרצחו ללא רחמים. "ידעתי שהם יכולים להרוג אותי בכל רגע".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בעקבות המוטציות: במשרד הבריאות שוקלים להזהיר מפני מסכות בד
– היעד של משרד הבריאות: מאה אלף מחוסנים חדשים ביום
– עידן ג'ו: כיצד יראו יחסי ישראל-יהדות ארה"ב בעידן ביידן?
פרטנוי נחטפה מביתה בבואנוס־איירס ב־12 בינואר 1977. במשך חמישה חודשים וחצי נחשבה כנעלמת, ושנתיים וחצי נוספות הייתה כלואה בבית סוהר לאחר שלבני משפחתה כבר נודע שהיא בחיים. פרטנוי, שהייתה אז בת עשרים ואחת, נשואה ואם לתינוקת, נחטפה בימי הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה, ששלטה באכזריות במדינת הגאוצ'וס במשך שבע השנים הרעות ביותר בהיסטוריה של המדינה (1983־1976), ומהרעות ביותר בהיסטוריה של דרום אמריקה במאה העשרים.
למרות הסבל הנורא שעברה במהלך היעלמותה וכליאתה, גורלה של פרטנוי למעשה שפר עליה לעומת 30 אלף נעלמים אחרים, שלגבי רבים מהם אין איש יודע עד היום מה עלה בגורלם. תקופת היעלמותה הייתה יחסית קצרה, אם כי כמו שכתב אחד האסירים על הקיר בתא המעצר, שאותו מצטטת פרטנוי: "חזק ואמץ קומפניירו! כל יום אחד נוסף הוא יום אחד פחות" (81). אמירה דו־משמעית כשמדובר לא פעם ביום חיים אחד פחות.
ביקורת על רבנים
משטר הגנרלים, בראשות הגנרל חורחה רפאל וידלה, חטף, עינה והעלים את אלה שהיו חברים או הזדהו עם התנועה הפרוניסטית, שאותם ראה כמתנגדיו. בראש תנועה זו, שחרתה על דגלה צדק חברתי, עמדו הנשיא חואן פרון ואשתו הצעירה והנערצת אוויטה פרון. אך לאחר מותם ועלייתה לשלטון של איסבל, אשתו השלישית של פרון, פרצה הפיכה צבאית והדיקטטורה העלימה וחיסלה אזרחים.
לדיקטטורה של החונטה הצבאית קמו תנועות התנגדות, שהידועה שבהן וזו שזכתה לפרסום עולמי היא ארגון "האמהות של כיכר מאי", שתבעו לדעת מה עלה בגורל יקיריהן, אך לבסוף גם חלקן הועלמו. עד היום לא נודע מקום קבורתם של נעלמים רבים, והאימהות, שהזדקנו בינתיים מאוד, שבות ונפגשות בכיכר כדי למחות.
הספר "לה אסקואליטה", כשמו של מחנה הריכוז, עוסק בסיפורה של יהודייה במחנה ריכוז בארגנטינה, בעידן שכונה שם "המלחמה המלוכלכת" שניהל המשטר הצבאי נגד מתנגדיו, בהם אנשי רוח וסופרים. בהקדמה לספר מביעים המתרגמים ביקורת על העובדה שממשלת ישראל שיתפה בשעתו פעולה עם משטר האחראי למעשי הפשע הללו, ופרטנוי עצמה משמיעה ביקורת על רבנים מסוימים "שהודו לאלוהים על ההפיכה הצבאית" (61), ושכחו שכאלפיים יהודים היו בין הנעלמים.
יהדותה של פרטנוי אמנם אינה מובלטת בספר, אך היא מובלעת בין השורות. היהודים שהגיעו לארגנטינה היגרו ממזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, וקרוביהם שנותרו מאחור הושמדו ברובם בשואה. המהגרים הצליחו אמנם להימלט מהגורל הזה, רק כדי לגלות שיותר משלושים שנה לאחר השואה בניהם ובנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם, יילקחו למחנה ריכוז בארץ שאליה היגרו כדי להציל את נפשותיהם, וחלקם מצאו שם את מותם.
פרטנוי מספרת בפתח הדבר לספר שהזיידע שלה, דון מוישה פורטנוי, שאחרי בואו לארגנטינה ב־1921 שונה שמו למאוריסיו פרטנוי, בא פעם לבקרה בכלא, הביט בה בעצב ושאל: "למה שוב המשפחה שלנו?" (17). בשאלתו התכוון הזיידע לכך שהמשפחה שנשארה מאחור באוקראינה נרצחה על ידי הנאצים. "להבדיל מהם, אני זכיתי לשרוד את לה אסקואליטה" (18), מציינת פרטנוי, אבל בקולה ניכר יותר עצב על המתים מאשר הקלה על כך שניצלה.
יתרון החוטם היהודי
פרטנוי מגדירה אפוא את עצמה כניצולת מחנה ריכוז. לה אסקואליטה ("בית ספר" בספרדית) היה למעשה מבנה בן כמה חדרים, ששימש כבית ספר לחינוך מחדש למתנגדי משטר, "שבו 'המורים' מלמדים בכוח העינויים וההשפלות איך… מוותרים על הרצון להיאבק בעוולות ובחוסר צדק" (30). מחנות כאלו לא היו המצאה של משטר הגנרלים בארגנטינה ואפשר למצוא אותם גם במדינות לטיניות אחרות, שהעתיקו למעשה את השיטה ממשטרים קומוניסטיים בבריה"מ ובסין, ובעיקר מקובה; העריץ ששלט בה, פידל קסטרו, הקים מחנות אחדים של חינוך מחדש, ואף הוא חטף, עינה וחיסל מתנגדי משטר רבים. למרבה המזל משטר הגנרלים בארגנטינה שרד רק שביעית מהתקופה שבה שלט קסטרו (49 שנים), אבל נראה שבדרום אמריקה, ימין ושמאל מאמצים אותן שיטות נלוזות.
מבחינה הזו, הספר של פרטנוי פותח צוהר חשוב לחיים במשטרי אימים חשוכים, ללא קשר למיקומם הגיאוגרפי. בספרה של פרטנוי כלולים 21 טקסטים קצרים העוסקים בימיה במחנה הריכוז, ולא על ימי הכלא; טקסטים המכונים בפתח הדבר המפורט שכתבו יעל דקל וערן צלגוב, "סיפורי עדות". לא ממש עדות ראייה, מכיוון שעיניה של העדה היו קשורות תמיד בכיסוי בד, כך שלכל היותר היא יכולה להיחשב כ"עדת שמיעה" או "עדת חוויה".
בהמשך הספר מתברר שפרטנוי בכל זאת הצליחה להבחין במקצת מהפרטים, בזכות העובדה שכיסוי הבד היה רופף במקצת, וגם בזכות חוטמה היהודי, שהקשה על השומרים לקשור היטב את כיסוי הבד לעיניה. "צורת האף שלי מאפשרת לכיסוי העיניים להתרומם מעט" (59), היא כותבת, כאומרת שיש בכל זאת יתרונות בלהיות יהודייה. עדות ראייה, אם כי דרך חרך צר מאוד, אך עשיר בתחושות, ברגשות ובמחשבות ובתובנות.
הסיפורים עוסקים ביומיום של מחנה הריכוז, ששכן ליד מפקדה צבאית ואפשר היה לשמוע ממנו הדים של החיים בעולם שבחוץ: תנועת הרכבות, קולות ירי מהמטווח הצבאי וגעיית הפרות. פרטנוי, שכונתה אז "רוסה", כותבת בגילוי לב על חייה כאסירה: על געגועיה להוריה, לבעלה ולבתה, שהיא לא שמעה מהם דבר ושאיתם היא מנסה לעמוד בקשרים טלפתיים; על האוכל הדל, על העיניים הקשורות, על הכפכפים העלובים, על איומי השומרים שהאסירים נדרשים לפנות אליהם בכבוד בתואר "סניור" (אחת האסירות הנוצריות מעירה באירוניה: "אחרי שכל זה ייגמר, לא אקרא יותר לאלוהים 'סניור'", 84), ועל המכות התכופות שספגו מהם בעזרת אלות גומי. "האלימות הייתה מצב קבוע. השומרים היו מצמידים אקדח לראשינו או מכניסים אותו לפינו" (24).
פיוט בתוך הסיוט
פרטנוי נמנעה לא פעם מללכת לבית הכיסא, מכיוון שרצתה להימנע מכך שהשומרים ייגעו בגופה. הדרך לשם הפכה לה לדרך ייסורים; השומרים זירזו אותה באלות גומי, וגם שם לא עזבו אותה במנוחה. פרטנוי ניסתה בכל זאת ליהנות מהרגע. "הייתה רוח נעימה. אלמלא הייתי עם אפי במחראה, הייתי שואפת אוויר מלוא הריאות. הציפורים צייצו ושמעתי את הרכבת חולפת" (36). רגע של פיוט בתוך הסיוט, אך אז גערת השומר – "נו, סיימי כבר!" – קלקלה את האידיליה המדומה.
השומרים הבטיחו הטבות לאסירים שישתפו איתם פעולה וילשינו על חבריהם. הפריווילגיה הייתה לשבת בחצר בשמש למשך חמש דקות. אבל פרטנוי אומרת לעצמה: "לא אמכור את החברים בשביל חמש דקות בשמש" (40). בזמן הזה היא מעדיפה לדקלם שירים לעצמה או לחברותיה, כאמצעי לרפא את הכאב. שיר לדוגמה מפרי עטה, שאותו תכתוב בהמשך: "אני מדברת אתך על שירה/ ואתה שואל אותי מתי אוכלים./ הנורא מכול הוא/ שגם אני רעבה".
השומרים ממציאים עינויים קטנים כדי לאמלל אותם עוד יותר, למשל משחק "הרכבת הקטנה". הם פוקדים עליהם לרוץ בעיניים קשורות ("תעשו טו טו, חזק יותר") כדי שיתנגשו זה בזה, דורשים מהם לסטור זה לזה, וכשפרטנוי בוחרת ללטף במקום לסטור, היא סופגת גערות מהשומר: "תני לו, או שאני אתן לך!" (37).
את המכות הקשות ביותר ספגה פרטנוי דווקא ביום מאושר בעבורה, כשבעלה הובא אף הוא כעציר ללה אסקואליטה ונקשר למיטה סמוכה. "תראו את שני אלה, חושבים שהם בירח דבש" (95), לועגים השומרים. השומרים מזהירים את שניהם שלא ינסו לפנות זה אל זה בדברים, אך הם כמובן לא עומדים בזה ומחליפים שיחה בהולה, שבה הם מנסים לברר מה התחדש אצלם מאז שנעצרו ומה שלום בתם. הם נתפסים על ידי השומרים והללו מכים אותם באכזריות, אך הפעם המכות אינן מכאיבות לה כלל וכלל.
עדות שנפסלה
בשנת 1979 גורשה פרטנוי מארגנטינה, כמו בעלה, שניצל למרבה המזל אף הוא, והשניים היגרו לארה"ב יחד עם בתם. היא שבה לארגנטינה בשנת 1984, לאחר נפילת הדיקטטורה, כדי להעיד בבית המשפט נגד קציני הצבא והרוצחים. עדותה נחשבת כעדות הכתובה הראשונה למעשי הפשע של הרודנות הצבאית, אך משום מה היא נפסלה בתחילה בבית המשפט בארגנטינה, מה שדרבן את פרטנוי לכתוב את סיפורי העדות שלה ולפרסמם.
ספרה של פרטנוי ראה אור לראשונה לפני 35 שנה ודווקא באנגלית, מחשש נקמה, וחלפו 20 שנה עד שהתפרסם גם בארגנטינה. תמוה בעיניי שהיו צריכות לחלוף שנים רבות כל כך עד שעדותה החשובה של משוררת יהודייה תראה אור גם בעברית.
מחברי פתח הדבר, דקל וצלגוב, מציינים שהפרסום בעברית הוא מהלך "שנועד להוביל לנקיטת עמדה" (14). בעיניי, הטקסטים מדברים ללא ספק בעד עצמם, כך שמיותר להאכיל את הקורא בכפית, כשם שמיותר לקשור אותם למצב הישראלי ול"כיבוש", כפי שעשתה פרטנוי ועשו גם המתרגמים. הפתיחה לספר הדק, הכוללת לא פחות משלוש הקדמות – הקדמת המתרגמים, הקדמה מיוחדת של פרטנוי למהדורה בעברית, וההקדמה המקורית שפורסמה בספר באנגלית – יוצרת גודש, מעמיסה מדי על הקורא ומנסה לגרום לו לגבש עמדה ידועה מראש על סיפורי העדות, עוד לפני שפתח בקריאה עצמה. מוטב אולי היה לפרסם את ההקדמה הראויה, אם כי הארוכה מדי, של דקל וצלגוב, דווקא כסוף דבר, ובכך להקל על העומס.
מכל מקום, לטעמי, צריך לשמוח בפרסום "לה אסקואליטה", במיוחד לאור העובדה שמדף הספרים בעברית על רודנויות למיניהן, באמריקה הלטינית ובכל רחבי העולם, הוא דליל למדי. כמה מהן, כמו זו של קובה, אף מתוארות לעיתים בעיניים רומנטיות.
