כשהתחילה הקורונה, עוד הייתי בתחילת ההיריון. בשבוע השני כבר נכנסתי לגרידה ועברו עוד כמה שבועות עד שהגיע הזמן שלי לטבול. כבר היה סגר וכולם היו בהיסטריה. אלו היו הימים שבהם היינו הולכים גם עם מסכות וגם עם כפפות, זוכרים? כל אחד נסגר בביתו והיינו מעבירים חיטוי על דברים שהבאנו מהסופר. בבוקר הטבילה, רק אז, פתאום נעצרתי ושאלתי: רגע, מותר בכלל לטבול? אז שלחתי שאילתא בקבוצת החברות והתגובות היו מגוונות באופן מפתיע יחסית לעובדה שאנחנו גרות במושב קטן עם מקווה אחד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנהיגות נשית אמיתית
– הקמת מתחמים והכשרת צוותים: בצה"ל מתכוננים לחיסונים
– בממשלה המקרטעת גוברים הלחצים להעברת התקציב
גילוי נאות: אני מאלו שטובלות קודם כול כי אם אני לא אטבול יצאו לי ילדים עם שדים, בסך הכול חשיבה הגיונית ולגיטימית לשנת 2020. אני טובלת גם כי אני מרגישה שהמעגליות של ההתרחקות וההתקרבות נהדרת לזוגיות שלי. זה נפלא שמגיע יום שבו גם בתקופות קשות נאלצים להפסיק לריב ולמצוא את הדרך לרדת מהעצים ששניכם טיפסתם עליהם. אבל עכשיו? בקורונה? כשאני לא נוגעת, לא נוסעת, לא נושמת – להיכנס ככה למקור מים שאני לא יודעת מי היו בו לפניי ומה רמת הזהירות שלהן? נכנסתי לסרטים.
עשרה חודשים, ושגרת קורונה אחרי זה, החלטתי שמרתק אותי לחפור בנושא והעליתי באינסטגרם את השאלה איך השפיעה מגפת הקורונה על יחסי הנשים עם הטבילה ועם המקווה. הופתעתי ממגוון הסיפורים שקיבלתי ומעוצמתם.
"ילדתי בקורונה, משמע רק מקווה אחד בתקופה הזאת, אבל בפעם הזאת, היה שמח. בגלל הקורונה מניינים מתקיימים בחוץ (וברור שהמקווה הוא מאחורי בית הכנסת וחייבים לעבור דרך מניין ערבית כדי להיכנס), אז חיכיתי מרחוק שיסיימו. ואז החליטו שיש אזכרה באותו ערב… ובעלי בבית עם תינוקת בת חודש, כן? אז אחרי חצי שעת המתנה, החלטתי לאזור אומץ וללכת. נכנסתי, הכול בסדר. כשיצאתי – הגבאי החליט לשאול אותי אם שומעים אותם במקווה כי הם לא רוצים להפריע לנו. הצילו!!!"
"אצלנו ביישוב המקווה ממוקם יחסית בקצה ולכן על מנת להגיע אליו בערב שבת את צריכה לעבור את כל מנייני הרחובות שיש בדרך. וכשאת הולכת עם שקית (כי צריך להביא הכול מהבית) ושיער רטוב את מרגישה כמו במשחקי הכס ב־Walk of Shame… מפה לשם, רב היישוב שלנו פסק שאצלנו ביישוב (ולא כפסק גורף), כדי להימנע ממצב שעלול להיות מביך, ניתן בתקופה הזו לטבול בשעה שלפני כניסת השבת ולהגיע חזרה הביתה לפני שמתחילה התפילה ברחוב. אז אמנם זה לא סיפור מצחיק או עצוב אלא בעיקר סיפור שמראה בעיניי על הסתכלות רחבה יותר בנוגע להלכה וגמישות מחשבתית, וזה נחמד".
"לא יודעת אם נחשב, אבל תמיד כשאני מתחילה שבעה נקיים אני לא נושמת עד הרגע שאני בתוך המים. תמיד מפחדת שיודיעו לי שאני צריכה בידוד לפתע".
אחרי 150 סיפורים, עצרתי והתקשרתי למורתי ורבתי, הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, לשמוע על הדילמות מהצד שלה.
"בהתחלה הייתה מבוכה גדולה. מה עושים? לא היה מספיק מידע, האם נדבקים בכלל מהמים, ולא יצאה שום הנחיה מסודרת מהרבנות. אז תחקרתי את פרופ' עדית מטות וניסחתי מסמך הנחיות והבהרות שנגיף הקורונה ככל הנראה לא מידבק דרך המים. לכן אין חשש להידבקות בטבילה עצמה", היא אומרת, "אולם כדי למזער את סיכויי ההידבקות בנגיף, חלילה, במהלך תהליך ההיטהרות, כדאי לנקוט אמצעי זהירות כמו להתכונן בבית ולהקפיד על הפרדה משאר הטובלות".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
