"אני רוצה לצאת, אבל אני לא רוצה להיזרק החוצה", אומר אחד המרואיינים במסכה למצלמה בסרט "במסתרים", ששודר בשבוע שעבר במסגרת רצועת הדוקו של כאן 11. הסרט מביא הצצה לעולמם של אנשים שכלפי חוץ חיים כחרדים אך בתוך תוכם הם מלאי ספקות אמוניות וכבר לא מתחברים לדרך החיים החרדית. "אנוסים" קוראים להם, על שמם של האנוסים במאה ה־15: היהודים שאולצו להמיר את דתם אך בסתר שמרו מצוות. כאן המצב הוא הפוך: הם היו רוצים לצאת בשאלה, אך חוששים שהקהילה שלהם תנדה אותם לתמיד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
המשימה הבאה של הציונות הדתית
איפוק או תוקפנות: באיראן חלוקים על תגובה לרצח מדען הגרעין
פסטיבל הסרטים היהודי אצלכם בבית!
הסרט מלווה אנוסים בשלבים שונים, שחלקם עוטים מסכות קרנבל, כדי למנוע את זיהויים, כי בפועל הם עדיין מנהלים חיים כפולים: "יש את הכיף להרגיש סוכן כפול או מרגל, ויכול להיות שזה יימשך כל החיים", אומר אחד מהם בסוג של השלמה, אבל המילה "כיף" נאמרת בחרדה גדולה כי הוא יודע מה יהיה המחיר אם ייתפס או יחליט לצאת בשאלה. המסכות המושקעות, שבימים אחרים יכולות היו לשמש את המרואיינים לפורים, דווקא משרתות את מוטיב האימה והבדידות שמאפיינות את מצב הכלאיים הזה.
אסתי וינשטיין ז"ל, חרדית שיצאה בשאלה ולא אפשרו לה לראות מאותו רגע את בנותיה, לא יכולה הייתה לשאת את הבדידות ושמה קץ לחייה בשנת 2016, והיא אינה היחידה. מותה, כך מתברר, אינו משמש תמרור אזהרה לעדה החרדית, שממשיכה לנדות את מי שמחליט לסטות מהשורה. הסרט חושף את הבדידות הנוראה של מי שכלואים בתוך זהות שאינם מתחברים אליה עוד, ואת המחיר הקשה ששילמו אלו שאזרו אומץ ללכת עם האמת שלהם.
בסרט שבבימויה של הבמאית הוותיקה לינה צ'פלין בת ה־86 יש משהו מינימליסטי, ובזה כוחו המטלטל: הוא אמנם עשיר בזוויות צילום אמנותיות, אך כוחו דווקא בסצנות הפשוטות והיומיומיות שנטענות בחשמל מהביצוע של מה שאסור. כך למשל, הסרט מביא את סיפורם של בני הזוג דדי ודינה רוטנברג, אנוסים מבני־ברק, ומלווה אותם כשהם מחליטים לצאת בשאלה ולעזוב את חייהם הקודמים.
המצלמה מצלמת – ובשבת – את הרחוב החרדי מבעד לחרכי חלונם של בני הזוג בדירתם בבני־ברק. הם נכנסים לביתם כחרדים ששבו מבית הכנסת, ולאט־לאט מתקלפים מסממני הזהות שאנוסה עליהם, עוברים לבגדי חולין, גולשים בסמארטפון, מדליקים מזגן ואפילו ממיינים חלקי פאזל. מדובר בצילום פשוט, יומיומי כל כך, של אינטימיות זוגית שחלקו מתרחש אפילו בחדר השינה שלהם, אך חילול השבת מתועד ומסנוור את העין.
אי אפשר להפסיק לצפות בדינה רוטנברג הולכת לפתע להתאמן בחדר כושר ומנשקת בלחי את המאמן האישי, מאמצת כלב כי בבני־ברק זה לא היה נהוג, ומתחילה חיים חדשים עם בעלה במושב. מה שמנחם הוא שלפחות יש להם זה את זה, ושניהם באותו ראש.
מזל כזה לא היה לאבי תפילינסקי, לשעבר רב מביתר־עילית שחי כאנוס במשך 12 שנים, וגם אותו מלווה הסרט. מאז שיצא בשאלה, נאלץ להתנתק מילדיו, שאותם לא ראה כשבע שנים. סצנה קורעת לב בסרט מלווה אותו יושב ברכב מתחת לביתם, מקווה שיצאו במקרה.
אין זו הפעם הראשונה שבכאן 11 מתעסקים בסוגיית האנוסים. גם בסדרת הדרמה "מתיר עגונות" ששודרה בשנה שעברה, דמותה של חנה מוראד (אביגיל קובארי) היא אנוסה שמנסה לגרור גם את בעלה להיות כמוה. כשרואים את החיים הכפולים שמנהלים אנשים כאלה בסדרה שבה הדמויות, משכנעות ככל שיהיו, הן פרי הדמיון, הזעזוע אמנם מתרחש, אבל אנחנו מזכירים לעצמנו שמדובר בשחקנים.
כאשר אנחנו רואים את הייסורים שחווים אנשים אמיתיים, ובעיקר דמות אחת של אנוס שכלוא במסכה שסביבה מין חוטים רחבים הנדמים כקרני שמש, הלב ממש יוצא אליהם. הם אמיצים מאין כמותם שהגיעו להשמיע את קולם, וצ'פלין סיפרה בריאיון לעיתון "הארץ" כי לא חסרו מרואיינים שברגע האחרון התחרטו ולא לקחו חלק. הסרט נחתם בתובנה שיציאה בשאלה לא חייבת להיות אבחת חרב של חילוניות והתפקרות מוחלטת, ושהתורה, על רעיונותיה היפים והעל־זמניים, ממשיכה להיות אצורה במחזור הדם של רבים מאלו שבחרו לעזוב את העדה החרדית.
במסתרים, כאן 11  
