זהו סיפור שכמותו קראנו ושמענו פעמים רבות: אדם עשיר ורב עוצמה שתאוות הבצע שלו יוצאת מכלל שליטה, פוגעת בסובבים אותו ולבסוף מובילה לנפילתו. זה גם סיפור ישראלי מאוד – בדמויות, בשפה ובאתרים – אבל ההישג שלו הוא בעיקר ביכולת לספר סיפור מוכר בדרך חדשה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
פיזור שבועי: כך מתכננים ב"יש עתיד" להתיש את הקואליציה
בין טראמפ לאחשוורוש
צפו: שיחה עם החוקרת הצעירה של דור ה- Z
החמצן, שהעניק לספר את שמו, הכרחי לפעולות הבסיסיות ביותר של גוף האדם. זו גם המטפורה שבה בוחר שלמה ידיד, טייקון התעשייה שבנה את עצמו מאפס, כדי לתאר את החיים ללא כסף: "אתה מנסה לנשום, אבל חמצן לא נכנס. הניילון סוגר. אתה פותח את הפה בשביל לבלוע אוויר, וכלום לא נכנס. […] זה הפחד הכי מוחשי, העיניים קופצות מהחורים, אפשר ממש להרגיש את זה".
אבל חמצן הוא לא רק הבסיס לנשימה: בריכוז גבוה מדי, הוא רעיל ודליק. בגיל שבעים, ידיד – יעיל, כוחני, אכזרי – השיג הרבה יותר ממה שאי פעם יזדקק לו, ומה שהשיג מרעיל אותו ואת הסובבים אותו: בנו מבזבז את חייו בהוללות, בתו עוברת גירושים קשים, אשתו ונכדו האהוב מתנכרים לו, ושותפו מזה שנים שונא אותו. ומתחת לכל אלה, סוד אפל שנחשף פתאום מאיים לרסק הכול.
הספר נפתח באסון כפול שפוקד את המשפחה ונבנה משם לאחור, לימים הגורליים שקדמו לכך. עשרה פרקי הספר מסודרים בסדר יורד, מעשר עד אחת, ומציגים מעין ספירה לאחור לקראת קטסטרופה ידועה מראש. הקצב מהיר ומהודק: כל פרק מתמקד בדמות ובהתרחשות קונקרטית, כולן בטווח של שלוש יממות, עם גלישות תכופות לעבר. הנושאים שצפים מרובים ודרמטיים: פוליטיקה ועסקים, אהבה וגירושין, חקירות משטרה וחברויות שעומדות למבחן.
הסיפורים השונים בנויים היטב ועומדים בפני עצמם, מעניקים לכל דמות את הפיתוח ואת העומק שלה. בכל הסיפורים מופיעה אותה נטייה להפרזה והגזמה המאפיינת את עושרם הקיצוני של הגיבורים, ומתבטאת בניסיון של המחבר לקחת את הסיטואציה לקצה האפשרי שלה. לפעמים זה מעט בוטה מדי – לדוגמה כשסיפור מתוק של אהבת נעורים הופך כמעט בבת אחת לניסיון אונס – אבל ברוב המקרים התוצאה מעניינת: לעיתים משעשעת (בעל ואישה פרודים שמתעמתים משני צדדיה של דלת שירותים נעולה), לעיתים מעיקה או מאיימת, ותמיד קורעת את המעטה המהוגן שמאפיין לכאורה את חיי הדמויות.
עוד תמה משותפת לכל הסיפורים היא שליטה: כולם נאבקים עליה כל הזמן, מנסים לזכות בה או דווקא לאבד אותה, בין אם מדובר על חוקרת ונחקר בתחנת משטרה או נער שגולש בים סוער כדי להתענג על שבריר הרגע של אובדן שליטה מוחלט. גם כאן יש כמובן התייחסות לכסף, ולתפקידו כמייצר יחסים היררכיים: עני ועשיר, מוכר וקונה, מרוויח ומפסיד. בעולם הציני שמתאר "חמצן", לא ברור האם שותפות וקרבה של ממש אפשריות בכלל, אפילו בין בני זוג או בין הורים לילדים.
זיו מגלה אמנם הבנה עמוקה כלפי הגיבורים שלו, אבל מעט מאוד חמלה. נקודות האור בספר מעטות, ואלה שישנן נראות לפעמים כאילו הוצבו שם רק כדי שיוכלו להירמס ברגע הבא. אבל את הסיפור הקודר שבו בחר, אין ספק שהוא מצליח לספר היטב.
חמצן. אמיר זיו. עם עובד, 254 עמ'
