אני לא מפחד מספרי כפירה. אין לי בעיה שהילדים שלי יקראו את "מוצא המינים" של דרווין או את "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. את הדברים הנכונים שיש בהם אשמח שיקבלו, ועם השגיאות, כשהן מופיעות בצורה מפורשה וגלויה, אפשר להתמודד בקלות יחסית. סרטי דיסני, לעומת זאת, מפחידים אותי מאוד, ואני משתדל מאוד לצפות עם הילדים בכל סרט חדש, ואחר כך לשבת איתם על כוס שוקו ולהבין יחד מה בעצם ראינו עכשיו, איזה מסר ביקשו אולפני דיסני להעביר לנו ולמה הוא לא נכון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נתניהו מזהיר: "מאגרי הנשק של חיזבאללה צמודים למאגרי גז"
– המלצת החוקרים: להחזיר בהקדם את ילדי הגנים עד כיתה ד'
– ישראל לא מוכנה: הכתובת רשומה על הסיפון של המכלית הבאה
הגרסה החדשה של "מולאן" מדהירה את הפמיניזם של דיסני מן המאה ה־20 למאה ה־21, ובדרך גורמת לו לאבד את הרכות, את המורכבות ובעיקר את חוש ההומור. בעשור האחרון מפיקה חברת דיסני עיבודים חדשים (בגרסאות "לייב אקשן") לסרטים הגדולים מתקופת הרנסנס של האולפנים בשנות התשעים. אבל יחד עם העדכונים האסתטיים, שלפעמים הם מוצלחים יותר (כמו ב"היפה והחיה") ולפעמים פחות (כמו ב"מלך האריות"), מעדכנים בדיסני גם את תוכן העלילה ואת המסרים הגלויים והסמויים שלה.
מבחינה קולנועית צרופה אין הרבה מה לומר על הגרסה המצולמת של "מולאן". אחרי שהוסרו כל האלמנטים המשעשעים (מושו, הצרצר, האבות הקדמונים), ונמחקו גם כמעט כל השירים (חלקם הומרו בדיאלוגים מייגעים), לא נותר בו שום עניין מנקודת מבט בידורית. וכיוון שהעלילה שוכתבה מן השורש – אין בו גם הרבה ערך נוסטלגי. אבל כחרך הצצה לשינויים שעברה התודעה הפמיניסטית בתוך עשרים שנה, מדובר במסמך מרתק.
פמיניזם הוא לא רעיון חדש באולפני דיסני. היפה והחיה, למשל, הציג כבר בשנות התשעים קריאה חתרנית, "מתקנת", של אגדת־עם צרפתית בניחוח שוביניסטי: בעוד שהאגדה מהמאה ה־18 סיפרה על נערה שלומדת אט־אט להתעלם מהחיצוניות הגברית המחוספסת ולהאמין בטוב הלב שמסתתר תחתיה, דיסני סיפרו סיפור הפוך לחלוטין על גבר שנדרש לעדן את עצמו וללמוד לבטא את הרגישות החבויה בו. גם מולאן, כמובן, היה סרט פמיניסטי כבר בגרסה הראשונה שלו, ולכן דווקא השינויים שנעשו בו מייצגים בצורה חדה כל כך את השינויים שעבר הפמיניזם עצמו.
נתחיל בהתחלה. מיהי בעצם מולאן, ומה מניע אותה אל עבר הצבא? בסרט הראשון, מולאן היא נערה רבת תושייה אבל גם קצת מגושמת. היא לא מוצאת את עצמה בעולם הנשי, העדין והמאופק, אבל גם לא מפגינה יכולות "גבריות" מיוחדות. למעשה, בשלבים הראשונים של האימונים היא מפגרת אחרי הגברים ועומדת על סף הדחה. רק תחושת מחויבות עמוקה כלפי הקיסרות והמשפחה דוחפת אותה ללכת למקום שאינו טבעי עבורה, ולעשות מעל ומעבר לנתוני הפתיחה שלה.
בסרט המעודכן, לעומת זאת, מולאן נולדה כשהיא מלאה בצ'י, אנרגיית החיים של המיסטיקה הסינית שמתפקדת קצת כמו "הכוח" של מלחמת הכוכבים (נגיד בסצנה הנהדרת אצל השדכנית, כשמולאן מחריבה את הבית בפעולות גמלוניות? אז בסרט החדש היא דווקא כמעט מצילה אותו בפעולה אקרובטית מרהיבה). אבל כמו אלזה מ"לשבור את הקרח", גם מולאן נדרשת להחביא את הכוח שלה כדי שלא יעורר פחד מהסביבה. ממש כמו אלזה, גם מולאן בוערת בתשוקה לתת לכוח שלה ביטוי, למרות המגבלות החברתיות שמעודדות את קיומו אצל גברים בלבד (וממש כמו ב"פרוזן", כאשר הוא נחשף נרתעים ממנה הגברים בפחד ומכנים אותה "מכשפה"). גזירת הגיוס שהוטלה על משפחתה אינה אילוץ כואב אלא הזדמנות לעשות צדק, והאתגר היחיד שהיא צריכה להתגבר עליו במהלך האימונים הוא רכישת האומץ להרשות לעצמה לבטא את יכולותיה (שהרי אין פערים טבעיים בין גברים לנשים – רק דיכוי גברי שמונע מהאישה לממש את עצמה).
האגדה הסינית המקורית, מהאלף הראשון לספירה, חותמת במילים: "כאשר שני ארנבים רצים זה לצד זה, איך תוכל לומר מי זכר ומי נקבה?". אם לא יחסמו את דרכן, יכולות הנשים להגיע להישגים שאינם פחותים מאלו של הגברים. אולם בסרט החדש מולאן לא מסתפקת בכך. הפעם המפקד דווקא רומז לה שלא אכפת לו אם היא אישה או גבר (בדומה למדיניות "אל תשאל, אל תספר" של צבא ארה"ב משנות התשעים), אולם מולאן עצמה מבקשת את ה"אמת". כל עוד תסתיר את זהותה, נאמר לה, לעולם יישארו כוחותיה פגומים. לכן הפעם זהותה הנשית של מולאן לא נחשפת במחדל, עקב פציעה, אלא היא עצמה מסירה את המדים הגבריים, פורעת את שׂערה (שוב, בדיוק כמו אלזה) ודוהרת אל שדה הקרב כאישה שלא מוכנה להתכופף בפני התבניות הגבריות אלא סוללת דרך נשית משלה.
מולאן החדשה בטוחה יותר בעצמה, אך גם קשוחה ומאיימת יותר. בסרט הקודם, כשנחשפה זהותה, חמלו הגברים על מולאן וחסו על חייה – אולם בסרט הנוכחי הם ממצים איתה את מלוא חומרת הדין (וכדי שלא להרוג את הגיבורה באמצע הסרט, הוגדר מלכתחילה שהעונש על התחזות הוא גירוש). מולאן הישנה גם הייתה רכה יותר. היא היחידה שאספה בזרועותיה את הבובה הנטושה משדה הקרב והניחה יד מנחמת על כתפו של המפקד. גילויי החולשה הללו נמחקו כליל, ובמולאן החדשה, כמו בחבריה הגברים, לא נותר שמץ של רחמים.
על מה בעצם ניטשת המלחמה בסין? ומיהו האויב האמיתי? בסרטים של שנות התשעים השאלה הזו לא הייתה חשובה במיוחד. נלחמים כי נלחמים; כי יש "אנחנו" ויש "הם", ויש אינספור דרכים גרפיות ומוזיקליות לייצר עבורנו את ההבחנה בין "אנחנו" ובין "הם". אבל בסרטים המעודכנים אין משמעות לקבוצת השתייכות, אלא לערכים בלבד. לכן, למשל, המלחמה בין סימבה לסקאר הופכת למאבק על איכות הסביבה, וניצחונו של סימבה הוא ניצחונה של האקולוגיה.
בגרסה החדשה של מולאן מתברר שההבדל המהותי בין הסינים לאויביהם הוא בשאלת מעמד האישה. הדמות העיקרית שנוספה בגרסה החדשה של הסרט היא שיאן לאנג, מכשפה המלווה את צבא האויב ומסייעת לו. מדובר, לכאורה, באנטגוניסט, באויבת המושבעת של מולאן. אך כאשר הן נפגשות מתברר ששתיהן נמצאות באופן עמוק באותו צד של המתרס, שמצידו השני ניצבים הגברים כולם. גורל המלחמה כולה ייחרץ לא על פי אומץ ליבם ונאמנותם של חיילי הקיסר, אלא בשל המהפך הפמיניסטי שאותו הם ישלימו, בניגוד לחיילי האויב (שהתכונה הבולטת של מנהיגם הנוכחי היא לא אכזריות אלא שנאת נשים).
סרטי "הרנסנס השני" של דיסני (שהתחיל סביב יציאתו לאקרנים של "לשבור את הקרח" ב־2013) מתאפיינים בכך שאין בהם רומנטיקה. בשעה שבת הים הקטנה מסרה את נפשה על אהבה של גבר, ואפילו הסיפור הטרגי של הרקולס הסתיים איכשהו באהבה גדולה והרמונית בשנות התשעים, את הגיבורות החדשות של דיסני זה לא כל כך מעניין. המניפסט המוצהר ביותר נגד אהבה רומנטית הוא כמובן 'פרוזן' על שני חלקיו, השם ללעג את כריסטוף האומלל שמנסה שוב ושוב להציע נישואין לאנה, ומעלה על נס את דמותה הא־מינית של אלזה, שלא מגלה שום עניין בתחום ומצהירה ש"kisses won't save the forest". אפילו בין וודי לבו ב"צעצוע של סיפור 4" (שנוצר כשחברת פיקסאר כבר נרכשה על ידי דיסני) ההתמקדות היא בחברות ביניהם ולא ברומנטיקה.
בעדינות וביעילות הצליחה דיסני לשרש את הרומנטיקה גם מהגרסה החדשה של מולאן. בעוד שבגרסה של 1998 סיפור האהבה עם המפקד לבלב בעדינות, ובסרט ההמשך של 2004 הבשיל לכדי חתונה, בגרסה של 2020 מולאן, בדיוק כמו אלזה, נשארת רווקה. במקום לחזור לביתה ולהסיר את מדי הצבא, כפי שמדגישה האגדה הסינית המקורית, מולאן 2020 נענית להזמנה של הקיסר לשמש כקצינה בצבאו, וכך היא ממשיכה, אולי עד עצם היום הזה, לממש עד תום את כוחותיה בעולם עקר וקר שאין בו הומור, חמלה או אהבה.
סרטי דיסני לא צברו את הפופולריות העצומה שלהם מהאוויר, והמסרים שחוזרים בהם שוב ושוב יכולים לסמן בצורה פחות או יותר מדויקת את האתגר הגדול הבא. אם במחצית השנייה של המאה הקודמת הייתה זו הרומנטיקה המוגזמת לעיתים שהפכה לחזות הכול, הרי שבמאה ה־21 סרטי דיסני מציגים פירוק של הקשרים הזוגיים, המשפחתיים והלאומיים לטובת ערכים מופשטים אך נוקשים של שוויון. ואם האתגר שלנו במאה ה־20 היה לשים גבולות לאהבה המתפרצת, הרי שהאתגר החדש הוא להעיר את האהבה שבין איש לאשתו, את האמון שבין אדם למשפחתו ולעמו, ואת החמלה והעדינות ביחסים בין מגדרים ומגזרים. ואת ההומור. חייבים להחזיר את ההומור.
