כשד"ר מירי קופל־בן ניסן – אשת הייטק ומרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר־אילן – החלה לצאת עם בני המין השני, היא לא ידעה עד כמה המקצוע שלה יהפוך לנושא מהותי. "בחורים שאלו אותי מה הקשר בין הייטק לבחורה תורנית", היא נזכרת, "היה להם קשה עם זה שאני מצליחה. הרבה הזכירו את הפחד שארוויח יותר מהם. היו גם כאלה שאמרו לי 'את חכמה מדי', כלומר בחורה שעושה דוקטורט, ואף אחד לא רוצה בחורה חכמה. בשלב מסוים הגעתי למצב שנהגתי להסתיר את מה שאני עושה, ויותר להבליט את העובדה שלמדתי שנה במדרשת הרובע ועשיתי תעודת הוראה".
מאז הספיקה קופל־בן ניסן, היום בת 41, להינשא וללדת חמישה ילדים, והיא עדיין ממשיכה לעסוק בתחומה. מזה עשרים שנה שהיא נמצאת בעולם ההייטק, מרצה ומייעצת לחברות שונות בתחום.
לדבריה, השיפוטיות לא נעלמה גם אחרי הנישואין. "חטפתי את הסטירה כשבאתי להיבחן לתוכנית לדוקטורנטיות מצטיינות במדרשה בבר אילן. יושב מולי פרופסור מאחת המחלקות, ושואל אותי איך יראת שמיים הולכת עם מחשבים. מילא כשבחור בדייט שואל אותי דבר כזה, אבל פרופסור? כלומר, זה הרבה יותר עמוק.
"כשחיפשתי מטפלת לבת שלי", היא מתארת, "והייתי זקוקה ליום אחד ארוך בעבודה שבו אוכל לחזור הביתה בשש, התגובה שקיבלתי הייתה 'אין לך לב'. אני זוכרת דיון בקהילה שבו נאמר שהורים ששמים ילדים בצהרון הם מזניחים. על חמישה־שישה גנים הצליחו לגרד שם בקושי צהרון אחד".
קופל־בן ניסן היא בין הנשים הדתיות המעטות המשתייכות לזרם התורני וששרדו לאורך זמן בעולם ההייטק. "אני מכירה מישהי שלמדה מדעי המחשב ובסוף החליטה לחתוך להוראה. חברה אחרת למדה מדעי המחשב, ובעלה הציב לה אולטימטום. היא עברה ללמד ולא נכנסה להייטק".
היא מבינה ללבן של נשים דתיות שמראש לא נכנסות לתחומים כאלה: "נורא מפחיד ללכת למקצוע תובעני כשאת רוצה משפחה גדולה. גם אין הרבה דמויות שמלוות אותך באולפנות ואומרות לך שזה אפשרי. אבל אני לא התפשרתי. התחתנתי, אני מגדלת ילדים והם אוכלים ארוחה חמה בכל יום. אני או בעלי לוקחים אותם מהגן, ואין עוד מסגרת. אבל אני יכולה להבין למה מפחיד להיכנס לשם. אני מאמינה שהרבה בנות בוחרות במקצועות אחרים מתוך נוחות".
על פי נתונים שפרסם משרד החינוך בשנת 2016, אחד מכל שישה תיכונים מצטיינים בישראל הוא אולפנה או תיכון לתלמידות דתיות. בנות המגזר הדתי עומדות בחזית ההצטיינות הפדגוגית, אבל רק מעט מאוד מהכישרון הזה מתורגם ליזמות ולאמביציה. מחיאות הכפיים לבנות המצטיינות יהיו כנראה גם פסגת הקריירה שלהן. משם ואילך רובן ישליכו את התעודה המושלמת וילכו לתרום את חלקן לאומה במקצועות המכונים "צווארון ורוד" – חינוך, גננות, טיפול ועבודה סוציאלית.
נתונים שאסף החוקר אריאל פינקלשטיין לתנועת נאמני תורה ועבודה, המבוססים על ממצאי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2014 והופיעו לראשונה בכתבתן של הילה וייסברג וליאל קייזר ב"כאן", מצביעים על פערים ניכרים בבחירות המקצועיות של נשים דתיות לעומת חילוניות. אחת מכל ארבע נשים דתיות תעסוק בחינוך, בעוד שבמגזר החילוני מדובר בכחצי מהשיעור הזה – 13 אחוז. 14 אחוזים מהנשים הדתיות יעסקו בתחומים כמו סעד, רווחה ובריאות, לעומת פחות מ־9 אחוזים בקרב החילוניות. שיעור הנשים הדתיות הפונות לתחומי ההייטק והנדל"ן נמוך כמעט בחצי לעומת הנשים החילוניות.
"גם בלי קשר למגזר, אין הרבה נשים בתחום הזה", אומרת קופל־בן ניסן. "וככל שעולים בתפקידים, האחוז יורד. אני עובדת עכשיו ב־Experis, חברה שמסייעת לאקדמאים לעשות הסבה לתחום התוכנה, ואני אחראית שם על ימי המיונים. בשנים האחרונות אני רואה שלא מגיעות הרבה נשים, וגם כשהן מגיעות, לפעמים עם תואר בפיזיקה, הן פשוט מאבדות את הידיים והרגליים. כשאת שואלת אותן דברים שהם חידות היגיון, נושאים פחות טכניים – קשה להן. ניסיתי לחקור את זה, והבנתי שהתחום של מדעי המחשב, וגם מדעים מדויקים, מזכיר יכולות של תשבצי היגיון ופתרון בעיות, וזה מצריך המון ביטחון עצמי. כשאני ניגשת לפתור סודוקו למשל, אני יודעת שזה יכול לקחת לי גם עשר שעות, אבל אני אפתור אותו בסוף. יש משהו בחינוך של הבנות מגיל צעיר שהוריד להן את הביטחון העצמי. אם אין לי ביטחון בכך שאני יכולה לפתור את הבעיה, כנראה שלא אגש אליה בכלל".
ומה בנוגע לאלו שכבר מצליחות להיכנס לתחום?
"כאן קורה דבר מעניין. באחד מהמפגשים שנכחתי בהם, מישהי הביאה סטטיסטיקות על אחוז הבנות שהולכות למגמות מחשבים. מצד אחד האחוז נמוך, אבל היא הראתה שבקרב אלו שכבר הלכו, למעלה מ־90 אחוז קיבלו ציון מצטיין בבגרות. כלומר בנות מפחדות ללכת לתחום הזה, ואלה שכן הולכות הן אלה שיודעות שיצליחו".
תולות את הפסיכומטרי על הקיר
אז מה גורם לנשים בכלל, ולנשים דתיות בפרט, לבחור דווקא במקצועות החינוך והטיפול? האם מדובר בהעדפה אישית או בהבניה חברתית? האם זוהי נטייה טבעית, או פשרה שנובעת מהמפגש עם המציאות הפרקטית של שוק העבודה, שמחוץ לתחומים אלה אינו ידידותי במיוחד לנשים המעוניינות לשלב קריירה ומשפחה?
"שמעתי בהרצאה ניתוח מעניין", מספרת קופל־בן ניסן, "בהתחלה, כשמדעי המחשב נכנסו כמקצוע, אחוז הנשים שם היה מאוד גבוה. לטענת אותה מרצה, מה שהוריד אותו היו הפרסומות. היא הראתה לנו שכאשר יצאו המחשבים האישיים, בכל הפרסומות ראו בנים משחקים במחשב. משהו בפרסומות על טכנולוגיה היה מאוד גברי, ואם כבר הראו אישה – אז היה שם חוקר והאישה עמדה מאחוריו, כלומר היא רק האסיסטנטית. היא טוענת שזה מאוד השפיע על בנות. המסר הסמוי היה שהתחום לא בשבילכן, אל תלכו לשם זה כי זה תחום גברי".
גם ד"ר נילי ינאי, רופאת נשים בהדסה עין כרם ואם לחמישה, טוענת שנתקלה במסרים דומים. "מתוך מאה סטודנטים, היינו שבע בנות בכל המחזור", היא נזכרת. "גם אחר כך, כשרציתי להתמחות בגניקולוגיה, לא קיבלו אף פעם אישה בהדסה עין כרם. כשחזרתי לשדה אליהו, אזור מגוריי, גם שם טרחו להבהיר לי שזה לא כל כך תחום לנשים. ואני מדברת על גניקולוגיה, כן?"
ינאי, כיום רופאה ותיקה, מייעצת ומסייעת לנשים המתלבטות האם להיכנס ללימודי הרפואה. "הרבה נשים פונות אלי, מבקשות להתלוות לכמה ימים ולראות איך העבודה, וגם מתייעצות איתי לגבי ההתמחות. הן רוצות לדעת איך זה לנהל משפחה במקביל להתמקצעות.
"אני מכירה רופאות מצוינות שמתקשות למצוא זמן בשביל הדייטים, כי בגילאים האלה לימודי הרפואה יותר תובעניים מלימודים אחרים. אחר כך מתחילה תקופת ההתמחות, ואם את בתורנות שישי־שבת את פחות זמינה להכיר בחורים, וגם גברים באמת נרתעים מעצם המקצוע. אני שומעת את הדברים האלה מרופאות, וזו בעיה".
יש הבדל בין הנשים הדתיות שנכנסות לתחום לחברותיהן החילוניות?
"הנשים הדתיות נמצאות במקום אחר מעצם זה שנשים חילוניות נכנסות לתוך המהלך של נישואים וילודה בגיל הרבה יותר מאוחר. הן מביאות גם פחות ילדים. לרופאות שאני מכירה, בגיל שלי ומטה, יש שני ילדים בממוצע. כשאת כבר תקועה, במרכאות, אחרי לידות, וצריכה להתחיל לימודים מאפס, זה באמת קשה. צריך גם לזכור שבמשך תקופה ארוכה מאוד רוב הנשים היו הרבה בבית על חשבון הקריירה, וקשה לשנות הרגלים. רובן היו במערכת החינוך או בתפקידים פחות תובעניים. זה לא נכון ההפך – כי רוב הנשים במקצועות האלה נשואות לגברים שגם להם יש קריירה, ואז נשאלת השאלה על מי יפול הנטל בבית ולכן זה בהחלט שיקול".
ינאי איננה מתחרטת שבחרה במקצוע התובעני: "זה תחום מרתק ואת מתקדמת כל הזמן. יש לך ביד כלי שדרכו את יכולה לעזור לאנשים, ואין דבר כזה להגיע לפסגה ולנוח. לוותר על זה בגלל בית? אני חושבת שלא. גם בכל תחום אחר, אם את רוצה להגיע למשהו משמעותי, את תמיד צריכה להשקיע – אם זה הייטק, משפטים, וגם בתחום ההוראה. מצד שני, קצת מאכזב אותי לפעמים לראות רופאות שעושות את כל המהלך הקשה הזה של לימודי רפואה והתמחות עם ילדים, וכשהן מסיימות הן כל כך מותשות שאת מוצאת אותן בעבודת מרפאה וגמרנו – לא רוצות תורנויות ומורידות פרופיל".
"ראיתי בוגרות של בית ספר מאוד נחשב", היא מוסיפה, "מקום שמוציא בנות עם ציונים גבוהים בפיזיקה. במשך הרבה שנים שאלתי את עצמי – איפה הן? תלו את הפסיכומטרי על הקיר. אבל היום את כן מרגישה שינוי. יש לנו עכשיו במחלקה שתי רופאות בכירות, צעירות דתיות, אחת עם שישה ילדים ואחת עם שבעה. את רואה גם הרבה רופאות שיולדות שניים־שלושה ילדים במהלך ההתמחות. אולי זה בגלל שיש יותר חלוקה עם בן הזוג ויותר נכונות לקבל, אז נשים יותר מעיזות".
עליית הדורות
מה מביא נערה דתייה, מצטיינת בלימודיה, לבחור דווקא בתחום ההוראה? עד כמה המסלול שלה מותווה על ידי מסרים מסוימים, ועד כמה מדובר בבחירה אובייקטיבית ובמשיכה אישית?
קחו למשל את המקרה של שרית אריאל: היא הוציאה ציון 746 בפסיכומטרי, והלכה ללמוד חינוך. במהלך שנת הסטאז' החליטה להמשיך ללימודי פסיכולוגיה. אריאל, תושבת דולב, טוענת שמקום מגוריה דווקא פתוח מאוד ושיש שם באופן יחסי פחות נשים בתחום ההוראה.
השינוי התפיסתי התחולל דווקא בעת שלמדה במדרשה. "במדרשה אמרו לי, 'אל תגלי לאף בחור מה ציון הפסיכומטרי שלך'. קיבלתי הרמות גבה בדייטים ומאנשי המקצוע שתדרכו אותי לקראתם. אני לא יכולה לספור את הפעמים שבחורים אמרו לי שאני חכמה, ובטון שלהם היה משהו מתפעל יחד עם משהו מפחד. היום אני לומדת תכנות (מנטורית במסלול web בסניף בר אילן של ארגון הנשים she codes), ומצטערת מאוד על כך שהרגשתי שאסור לי לעסוק בדברים כאלה אם אני רוצה להתחתן עם בחור ישיבה טוב".
אריאל מספרת שרוב חברותיה למדרשה עוסקות כיום בחינוך ובעבודה סוציאלית. "כמעט כולן הלכו לשם. מתוך 32 בנות, אולי שתיים־שלוש פנו ללימודי משפטים והנדסה. הלכתי לחינוך בגלל ההשפעה של המדרשה. כשהתחלתי ללמוד הבנתי שאני עושה כאן בחירה של פשרה. באתי מחברה מעורבת, והיה לי כיף שפתאום אנחנו רק בנות והיה בזה משהו סוחף. יותר מהרצון ללמוד חינוך, שיחק שם החשש ללמוד במקום מעורב או באוניברסיטה שבה ידברו איתי על תורה בצורה בעייתית מבחינת איך שהתחנכתי".
לקראת הסטאז' המתיחות גברה: "במדרשה המליצו לנו לא ללמד בנים בכיתות גבוהות, ואני הייתי בהלם. הם ילדים! הייתי מדריכה של בנים בבני עקיבא, ואני הכי בקשר עם בנים. אפשר לומר שאני אשת חינוך לבנים לפני שאני אשת חינוך לבנות. אמרו לי 'זה לא מתאים, את תמימה, להם זה לא נכון להסתכל על אישה מלמדת'. בסוף לימדתי בבית ספר חילוני בהוד השרון, ובשנה הראשונה ממש פחדתי לדבר בכיתה.
"חששתי שאולי אני לא מדברת נכון על משה רבנו, אולי זה יוצא לי 'בגובה העיניים'. התלמידים שואלים שאלות והיכולת האנליטית שנדרשת ממני עצומה. זה היה תהליך של שחרור מתפיסות שלא היו נכונות לי".
אריאל מבחינה בהבדלים בין הדורות. "אחותי קטנה ממני בחמש שנים והיא קצינה בצבא. בשכבה שלה יש הרבה יותר בנות שהולכות לצבא ממה שהיה בזמני, ושם יש תפקידים טכנולוגיים. כלומר, שירות לאומי בפועל זה הכל וריאציה של חינוך, ואני חושבת שזה מאוד משפיע על ההמשך. אלו השנים המעצבות שחושפות אותך לאיזה מקצועות קיימים בעולם ומה מהם תנסי. אני הכרתי בשירות חֶברה של מורים, הייתי בגרעין תורני, וזה חלק ממה שהשפיע לבסוף על הבחירה שלי. לא הייתי חושבת ללמוד מנהל עסקים, כי איפה את פוגשת בשירות הלאומי מנהל עסקים כשאת נמצאת בגרעין תורני או משרתת כמדריכת טיולים?"
אבא מפרנס, אמא מבשלת
הדס פוקס, כלכלנית במרכז טאוב שחקרה את הפערים המגדריים בשוק העבודה, טוענת שהנחת המוצא לגבי הדתיות המצטיינות לא לגמרי מדויקת. "אני לא בטוחה שנכון לומר שהנשים הדתיות מצטיינות בתיכון ואז מגיעות להוראה. זה לא שיש הצטיינות במתמטיקה בבתי ספר דתיים. אם אנחנו מסתכלים על פערים מגדריים בציוני המיצ"ב, אז בחינוך הדתי הם יותר גדולים מאשר בחינוך הממלכתי. אנחנו מסתכלים על בתי הספר הדתיים האליטיסטיים ואומרים 'הבנות הדתיות מצטיינות', אבל זה לא כל כך נכון לגבי כלל החינוך הדתי".
ובכל זאת, עד כמה התופעה מאפיינת את המגזר?
"זה לא משהו ייחודי לחינוך הדתי. אנחנו רואים שהדבר קורה בכל החברות המסורתיות – גם אצל חרדיות וערביות. זה משהו שמאפיין חשיבה של חברות מסורתיות, איך אהיה עם הילדים. ובחינוך הדתי הדבר גם מתחבר לאמירות אידאולוגיות כמו 'איך אציל את עם ישראל'. יש גם את עניין השירות הלאומי, שבעיניי מסליל בנות לחינוך, כי זה בדרך כלל מה שהן עושות בשירות והרבה פעמים ימשיכו בכיוון הזה".
יש גם הרבה מכללות להוראה לבנות דתיות.
"נכון. אם את מסתכלת על מי שמסיימת י"ב ורוצה ללמוד במסגרת נפרדת, אז האפשרויות שיש לה – שהן לא הוראה – אינן רבות. אני מכירה את מכון טל, יש עוד משהו? אבל אני לא בטוחה שזה כל כך משפיע. ברור שכשאת בחורה דתייה שרוצה ללמוד אמנות את כנראה תלכי למכללת אמונה ולא לבצלאל. את יכולה כמובן להיות אמנית כשאת יוצאת ממכללת אמונה, אבל את יוצאת גם עם תעודת הוראה. בוגרי החינוך הדתי פחות הולכים ללמוד יחב"ל או מדעי המדינה ויותר רוצים מקצוע. הוראה זה מקצוע, אז יכול להיות שזה משפיע. חוץ מזה ברור שישנו גם מסר שמגיע מהחינוך. חברה שלי שלחה לי לא מזמן ווטסאפ עם תמונה מהגן של הבת שלה. כתוב שם על תפקידי האמא – מבשלת, מטפלת, דואגת. האבא מתקן חפצים, מפרנס ועוזר לאמא. אני מתקשה להאמין שנראה משהו כזה בגן חילוני".
פוקס טוענת שהפערים מפתיעים בעיקר בהתחשב בעובדה שבעולם, לימוד בנפרד מייצר דווקא מצב הפוך. "בארה"ב יש מחקרים על כך שבכיתות של החינוך הנפרד הבנות מצליחות יותר, כלומר הן לא מתביישות להביע את עצמן וזה מעניק להן מרחב בטוח ללמידה. היינו מצפים שבמדינת ישראל המצב יהיה דומה. יש פה מגזר שלם שהחינוך שלו נפרד, והיינו מצפים לראות שהבנות יצטיינו באופן יוצא דופן מהחינוך הכללי, ואנחנו לא רואים את זה. בבחינות המיצ"ב במתמטיקה הבנות בחינוך הדתי לא מצליחות יותר מהבנים, והפער גדול יותר מאשר בחינוך הממלכתי. כנראה שמשהו בחינוך בכל זאת גורם להן להצליח פחות".
כבוד לעולם החינוך
ויש מי שסבורים שאולי זהו המצב הטבעי ואפילו המתבקש, שבנות דתיות ינטו דווקא לתחומים האלה, ואינם רואים סיבה להתאמץ כדי לשנותו. "הסיפור פשוט", טוען הרב משה רייס, ראש מנהל הציונות הדתית בקריה האקדמית אונו. "שליחות בתחום החינוך היא דבר שנטוע עמוק החל מתחילת דרכן של הבנות בציונות הדתית. הן קיבלו את זה בבית, בתנועת הנוער ובבית הספר, ולכן טבעי ומקובל שהן הולכות להיות מורות או משתלבות בחינוך הבלתי פורמלי ועם נוער בסיכון, כי הן נחשפות לתחום באופן משמעותי. יש כבוד בציונות הדתית למקצועות האלה".
השאלה היא האם הגיוני שכל כך הרבה בנות אכן מתאימות לתחום הזה, שבסופו של דבר עוסק בנפשות ובבני אדם. האם לא חשוב שיגיעו אליו אנשים שהחינוך היא משאלת לבם האמיתית, ולא כדרך פשרה?
"אני יכול לומר לך שלמרות תפקידי במוסד כלכלי, אני מוכוון מטרה. אם תגיע אליי בחורה ותגיד שהיא מחפשת מקצוע להתפרנס ממנו, אשאל אותה מה מעניין אותה. מה השליחות שלה בעולם. אני לא מכוון נערה ללמוד מקצוע שלא מתאים לה, ובשיחה מאוד קצרה אני יכול להבין מה החוזקות שלה, והיו הרבה מקרים כאלה. הייתה אצלי בחורה שאמרה: 'אני רוצה ללמוד פה כי יש כאן קהילה דתית ענפה'. אמרתי לה: מה זה רלוונטי? את צריכה ללמוד מה שאת צריכה ללמוד. מה שנכון עבורך".
"אני שמחה שגיליתי את עולם החינוך", מסכמת אריאל, "הוא גם הביא אותי לתחום הנוכחי שלי, לטיפול. אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה העולם מפסיד כשבחורות סקרניות ונבונות מתייאשות, ונעצרות בדרך".
