״מי לא ישב ככה פעם לפני דף לבן שפוער עליך פה בלי שיניים ולועג, בבקשה, בוא נראה אותך, רק תיגע בי?״ – כך כתב עמוס עוז בספרו ״מתחילים סיפור״ (כתר, 1996) שעוסק בניתוח פתיחות ספרותיות. בהמשך עוז אף מתאר פתיחה של ספר כ"התקשרות חוזית בין הכותב לבין הקורא". לרגל ראש השנה החלטנו לבחור את עשר הפתיחות הספרותיות היפות, המדהימות, המרתקות והמרגשות ביותר מתוך הספרים שכולנו אוהבים. ביקשנו מגולשים בפייסבוק לכתוב את בחירותיהם, ואחרי יותר ממאתיים תשובות ושקלול דעת המערכת, הרי התוצאה לפניכם. שתהיה שנה טובה, של פתיחות מרגשות ושל קיום חוזים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בוושינגטון נחצה העולם הערבי לשניים
– כך יחגגו את ראש השנה בקהילות התפוצות
– האוצר נגד ועדת כספים: מי תוקע את התקציב?
הידרדרות מופלאה שכזו
היה שלב שבו, לאחר ששככה תגרת בייקר/פוטוויל ונותרו רק עשרים־שלושים מאחרוני רטובי הגב ממפעל העופות "סודרברוק", ההסים מ"קן העורבים", הטרולים מרחוב דאולר ועכברי המפעלים, שהיו כפותים עכשיו כולם באזיקים ודחוסים בניידות המשטרה של השריף טום דיפולד בדרכם אל המכלאות המלאות מפה לפה של בית המטבחיים "קלר את פאוול", לאחר שכובו שרפות האשפה שלאורך הרחוב הראשי בזרנוקי מים ופוזרו בין ההרס העשן של סמטת המציאות, לאחר שחוליה של שוטרים מקומיים המומים וחמושים בציוד דל פשטה על אולם הספורט ומילאה אותו בגז מדמיע, לאחר שהתמעטו מעשי הביזה שלאורך רחוב גייגר, לאחר שדוכאו המהומות ברחוב 3 פינת רחוב הצפצפה, לאחר שחבורה של נהגי משאיות מובילות פחם ממאגר מספר שש של "אבוני סטיד" ערכה זה מכבר בשעת חצות את ביקור הפיוס האומלל אצל עכברושי הנהר בתהלוכה מהירה של משאיות דודג'־ראם, לאחר ששאר תושבי העיר כבר היו קבורים כל כך בהפרשות של עצמם ואפילו שדרני החדשות של "פוטוויל 6" נאלצו להודות שבייקר כבר מחכה כמדומה לאחרית הימים – היה שלב שבו, באמצע כל העסק הזה, כל אזרח שפוי ומתפקד שנותר במחוז גרין ידע בדיוק מיהו ג'ון קלטנברונר ומה הוא מייצג.
אדון החצר
טריסטן אגולף
מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר־הלוי
זמורה ביתן והד הרצי
436 עמ
ראה אור בעברית בשנת 2001
המגדיר לישראליות של שנות האלפיים
סבא היה אומר, 'אנשים צריכים למות ממשהו', וסירב לתרום למלחמה בסרטן, למלחמה בתאונות הדרכים, למלחמות אחרות. כדי לבטל אפשרות שייחשב כקמצן, נהג להתפרץ במפגני נדבנות, כבירים ומופתיים. כה יפה ידע לערוך את מופעיו, עד שאלמלא אנו, הקרובים אליו, לא היתה נודעת האמת הפשוטה – הוא היה קמצן.
שואה שלנו
אמיר גוטפרוינד
כנרת זמורה דביר
439 עמ'
ראה אור בשנת 2000
המילים שבהן החלה האגדה בת שבע השנים
אדון וגברת דרסלי, דיירי דרך פריווט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי – ותודה ששאלתם. לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם דווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה.
הארי פוטר ואבן החכמים
ג'יי־קיי רולינג
מאנגלית: גילי בר־הלל
ידיעות אחרונות ספרי חמד וספרי עליית הגג
316 עמ'
ראה אור בעברית בשנת 2000
יהדות לכולם
השמיים היו טהורים והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי, ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה. ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות.
ימים נוראים
ש"י עגנון
הוצאת שוק
407 עמ'
ראה אור בשנת 1947
כשחומת ההבלגה נשברה
אתמול, כשעברתי ליד אחת המספרות שברחוב בן־יהודה, נפלה עלי חרדה גדולה. ריחו המיוחד של אותו בושם שלאחר גילוח שבו היה משתמש גבריאל תירוש הוא שגרם לכך. זה למעלה מעשרים שנה לא בא באפי אותו ריח, ואף־על־פי־כן הכרתיו וזכרתיו בכוחם של עצבי־זיכרון המרוקמים, כנראה, בתוך עצבי־הריח. בכלל רגיש אנוכי לריחות ונתון להשפעתם של הזכרונות המלווים אותם. מסוגל אנוכי לזכור ריח ממש כשם שאחרים זוכרים מראות ישנים. יתר על־כן, עשוי אני להעלות בדמיוני ריח מסוים עד שדומה עלי כי מקורו נמצא ממש בסמוך. אבל ריחו של בושם־הגילוח שהבהילני לא היה דבר שבדמיון, אלא יצא מתוך המספרה. ועד כדי כך הפתיעני שלא יכולתי להמשיך בדרכי ונכנסתי אל המספרה כאילו גבריאל תירוש עצמו היה יושב שם ומפקיר את לחייו לשפשופי־המגבת הנמרצים של הסַפּר. אבל היה זה, כמובן, הרהור של שטות. על הכסא ישב אדם אחר.
פרשת גבריאל תירוש
יצחק שלו
עם עובד
241 עמ'
ראה אור בשנת 1964
יום של ניסים ונפלאות
זה היה בשלושים וחמישה במאי, ולכן אין זה פלא ששום דבר לא הפליא את הדוד רינגלהוּט. לו היה קורה לו רק לפני שבוע, מה שעוד יקרה לו היום, בוודאי היה חושב ששניים או שלושה ברגים התרופפו אצלו במוח או בכדור הארץ. אבל בשלושים וחמישה במאי צריכים להיות מוכנים לדברים המוזרים ביותר. חוץ מזה היה יום חמישי. דוד רינגלהוט לקח את אחינו קונרד מבית הספר, ועכשיו מיהרו השניים לאורכו של רחוב גְלָצִיס. קונרד נראה מודאג. הדוד לא הבחין בכך, אלא שמח לקראת ארוחת הצהריים.
שלושים וחמישה במאי
אריך קסטנר
תרגום: מיכאל דק
הוצאת אחיאסף
138 עמ'
ראה אור בתרגום זה בשנת 1999
סיפורו של דור המייסדים
"אורי, צא מן הכיתה!" אורי הרים עיניו מן המחברת ונשא מבט תמה אל המורה. ריבונו של עולם, מה הוא רוצה ממני הפעם? "אמרתי לך לעזוב את הכיתה!" המורה עמד מאחורי שולחנו ונעץ בו מבט רווי כעס. "אבל המורה", פרץ אורי בקריאה, "לא עשיתי כלום!" הוא באמת לא עשה דבר, רק ישב וצייר לעצמו אווירונים ואוניות. בדרך־כלל המורה מאושר כשאורי יושב ומצייר בשקט. כך, לפחות, אינו מפריע למהלך השיעור; ואילו הפעם נטפל אליו ואינו מרפה, ואורי אינו יודע אפילו מה עשה לו, למורה, שהוא זועם ככה. "אל תתווכח אִתי!" פניו של המורה היו אדומים מרוב כעס.
אורי
אסתר שטרייט־וורצל
הוצאת עמיחי
484 עמ'
ראה אור בשנת 1976
המאה ה־18 זה כאן
אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה. גם אם בבואו לסביבה חדשה יודעים רק מעט על רגשותיו או על השקפותיו של איש כזה, עובדה זו חרוטה עמוק כל כך בנפשן של המשפחות השכנות עד שהוא נחשב לרכושה החוקי של זו או אחרת מבנותיהן. "מר בֶּנֶט יקירי," אמרה לו גברתו יום אחד, "שמעת שאחוזת נֶתֶ'רפילד הושכרה סוף סוף?" מר בנט השיב שלא שמע. "ועוד איך הושכרה," השיבה היא. "עובדה שמרת לונג בדיוק היתה שם, והיא סיפרה לי הכול." מר בנט לא השיב.
גאווה ודעה קדומה
ג'יין אוסטן
מאנגלית: עירית לינו
מודן, כתר, ידיעות ספרים
392 עמ'
ראה אור בתרגום זה בשנת 2008
האמת על המהפכה הצרפתית
היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי; גן עדן ציפה לכולנו, או היפוכו הגמור – בקיצור, התקופה דמתה כל כך לזו הנוכחית, עד שבני הסמכא הקולניים ביותר בה התעקשו להתייחס אליה, לטוב או לרע, אך ורק בהשוואה על דרך ההפלגה.
בין שתי ערים
צ'רלס דיקנס
מאנגלית: מרים יחיל־וקס
כנרת זמורה ביתן
383 עמ'
ראה אור בתרגום זה בשנת 2011
בכל אחד מאיתנו יש קיבוץ קטן
כשרוסיה הפכה לברית המועצות אכלו תושבי אודסה את החלבה שייצֵר אביו של לוֹניה. הצבא האדום טיהר את העיר מהיסודות הרקובים של החברה בעזרת תושבים לוקחי שוחד שהלשינו על חברי המחתרת האוקראינית. בשדרות הראשיות נתלו חשודים על עצים ועל עמודי פנסים, ועוברי אורח שנעצרו להתבונן בהם כויסו בידי יתומי המלחמה ויתומי המהפכה. צנרת הדירות נותקה ממים, ונחילים של תושבים עם דליים בידיהם התקוטטו ברחובות סביב ברזי כיבוי אש ומזרקות. כל האנשים והילדים האלה, החשודים והמלשינים והשורדים, אכלו חלווה. אביו של לוניה התעשר.
הביתה
אסף ענברי
ידיעות ספרים
276 עמ'
ראה אור בשנת 2009
