"עשר שנים לפני (שחרור ירושלים העתיקה. א"ס) שלחתי לאחת ממערכות העיתונים שיר בשם 'יום אחד לאחר שתיגאל העיר העתיקה'. האמת היא שלא כתבתי 'יום אחד לאחר שתיגאל העיר העתיקה' אלא 'יום אחד לאחר שתיכבש העיר העתיקה'. התקשר איתי העורך וביקשני להחליף את המילה 'שתיכבש' במילה 'שתיגאל'. זה לא יהיה כל כך תוקפני ולא יהיה כל כך נורא, מכיוון שלהיגאל אפשר גם בימות המשיח וב'להיכבש' יש ריח של בשר ודם, כיבוש ממשי, ואנו מסתכנים בהסתה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שלושה דיונים בשבוע: משפט נתניהו יחל בינואר
– מוצאי ההזדמנויות ודוחפי הכלכלה: אסור למדינה לאבד את העצמאים
– שומרת הסף: יו"ר הרשות השנייה מדברת
"אני שואל את עצמי: מה נשתנה הכותל הזה מן הכותל שבכל הדורות הקודמים? מה נשתנה באמת? הבה ניתן לעצמנו דין וחשבון ביושר. שוב נושא יהודי את עיניו אל הכותל ולא אל מה שמעבר. משום שמה שמעבר איננו כלול אצלנו עדיין בגדר הדברים שהינם בידינו, שאנו חיים את בעלותנו עליהם, את שייכותנו אליהם. ההודעה האחרונה ששמעתי בדבר שייכות הר הבית לנו היא הודעתו של מוטה גור 'הר הבית בידי'. האמנם רק זאת הייתה כוונתנו, לזרוק מתחומי הר הבית את החיילים הירדנים שהיו שם ובזה לבטא את הזיקה המיוחדת שיש לנו להר הבית? האומנם זו הייתה התכלית הנשגבה? האומנם ההתרגשות העצומה שאחזה בהרבה אנשים שלא חונכו על תפילות ועל מצוות ועל קדושה דתית, ההתרגשות העצומה שאחזה בכל הבחורים הללו כשהם הגיעו לאותו מקום, רוכזה רק בכך ששוב יש לנו האפשרות לבכות ליד הכותל? או שמא ראינו בדמיוננו חזון אחר, חזון גדול, אפשרות אחרת?
"אני בפירוש חי בדור שאיננו מתכוון לבנות קדושות על סמך הרס קדושות אחרות. אני בעד דו־קיום על הר הבית, ברחבת הר הבית עצמו. אבל דו־קיום פירושו דו. ואם נאמר בית תפילה ייקרא לכל העמים, גם עם ישראל הוא עם.
תגידו לי, האם אי אפשר לעשות כך שתהיה לנו אחיזה של ממש בהר הבית? זה תלוי בנו בלבד. זה תלוי באיזו עוצמה אנו חיים את היות הר הבית שלנו. העם שלנו נחלק עכשיו לשני חלקים: חלק שאיננו מבקר את הר הבית מחמת קדושתו, וחלק שמבקר את הר הבית, בעוונותינו, כמו שמבקרים תיירים. נכנסים דרך שער המוגרבים, נכנסים למקום לא לך, מתפעלים מיופיו, יוצאים, באים לעוד מקום שהוא לא לך, וגם שם נכנסים ועוקבים ורואים ויוצאים. זוהי הגישה התיירית.
"שבתי ונזכרתי בשורותיו היפות של ביאליק בשירו 'מכתב קטן לי כתבה'. שם הוא פונה לאהובתו שאיננו מתקרב אליה ואיננו נושא אותה לאשה כדת משה וישראל ואומר לה את הסיבה לכך: 'זַכָּה אַתְּ מִהְיוֹת לִי חֲבֶרֶת, קְדוֹשָׁה אַתְּ מִשֶּׁבֶת עִמִּי'. איזו אהבה נשגבה ונעלה שבסופו של דבר משאירה את האהובה לחוד ואת האהוב לחוד. משפחה לא תהיה מאהבה כזאת. ילדים לא יהיו מאהבה כזאת. תהיה זאת אהבה ערטילאית, תלויה ומרחפת באוויר. אהבה מעין זו היא האהבה שחלק גדול מן היהדות שלנו אוהב את הר הבית. מרוב קדושה הוא מתרחק. בית לא יצא מזה. קשרים משפחתיים לא יצאו מזה. יעמדו עוד פעם ליד הכותל ויהרהרו במה שמעבר לכותל.
"ריבון כל העולמים, במה קדושתו של הכותל רבה יותר מקדושת הקיר הדרומי ומעלות חולדה והחומות האחרות? ישנם בניינים בהר הבית שהם בניינים קדושים למוסלמים. יישארו קדושים להם ויעבדו בהם את א־לוהיהם. אבל יש בהר הבית, מן המסגד צפונה, שטחים גדולים ריקים שאין עליהם דבר. ריבון העולמים, מדוע לא יימצא בתוכנו העוז הטבעי לומר, זה שלכם וגם שלנו? והא־לוהים יודע מי כאן היה. מוחמד עלה בסוסתו אל־בוראק מעל אבן השתייה, אבל על אבן השתייה הייתה גם עקדת יצחק. יש הרבה דברים שאפשר לספר על אבן השתייה, ולא רק הסיפורים שלכם. תחיו אתם בשלום ותעבדו את א־לוהיכם, ותנו לנו לעבוד את א־לוהינו בדרכנו. ושם, במקום הזה הגדול והריק שבהר הבית, יכול להיות בית שלישי שלנו. יהא זה בית קיבוץ גלויות, תהא זו ישיבה גדולה, יהא איזה מרכז רוחני אחר.
"אני מודה ומתוודה, אינני תמים עד כדי כך. אין זה עניינם של אדריכלים בלבד וזה גם אינו עניינם של אנשי רוח בלבד. צריכה להימצא רוח גדולה ורעננה גם במנהיגות שלנו – ההנהגה המדינית שלנו שתחליט סוף־סוף שבין כל הבתים בהר הבית יש מקום גם לבית שלנו ובהתאם לזה נבנה את בנייננו, ובהתאם לזה האדריכל יקבל את ההנחיות שלו. הניחו את הכתלים, טפלו בבתים".
