גבר שב מוכה ממלחמה גדולה או קטנה אל תוך עולם שהשתנה, או שמא העולם נותר כמות שהוא והוא זה שהשתנה, או גם וגם – דמויות גבריות כאלה ברומנים הן דבר מוכר בספרות הקלאסית המודרניסטית. למעשה, גם בספרות היהודית. החוקרים חמוטל בר יוסף ואבנר הולצמן, למשל, כתבו לא מעט על דמות "התלוש" היהודי, שהיה חלק ממערך הגדרתי הנובע מתרבות הדקדנס של המאה התשע־עשרה, שהשפיעה רבות על הסופרים העבריים והיידיים של התקופה, וקיבלה את השראתה מדמות התלוש הרוסי. בספרות המערבית נכתב על כך לא מעט, החל מסירנו דה ברז'רק, דרך ג'יי די סאלינג'ר ודמות הלום הקרב הכמעט מיתית שלו, וכמובן לא מעט סופרים מערב אירופים. אחד מהם, פחות ידוע, הוא עמנואל בוב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרשת קרח: הפירוד כשורש ה"אחידות"
– המערכת החדשנית שתציל מטיילים במצוקה
– תקינות פוליטית מסרסת כל דיון על פשיעה במגזר הערבי
בספרו "החברים שלי", שראה אור בעברית בתרגומו של בני ציפר לפני שנים רבות, הוא מיפה ברגישות ובכתיבה דקה, עדינה ולעיתים מצמררת, את חזרתה של דמות תלושה מהמלחמה לתוך הסחי האורבני והטורפני של פריז. גם ב"אנרי דושמן וצלליו" – קובץ של שישה מסיפוריו הרואה אור עתה – הוא עוסק בהוויה הזו. במיוחד בסיפור הראשון, "פשע בלילה אחד", שבו מתוארת מסכת חייו העלובה של אדם המגיע הישר ממלחמה לתוך העוני וחוסר התוחלת של העיר הגדולה. אין לו כלום מלבד עצמו, והוא חולם להיות עשיר. ולא בגלל שזה נובע מתוך מהותו הפנימית, אלא כי הוא מבין שזה מה שעליו לחלום, והוא אף מקבל הזדמנות מפוקפקת להגשים זאת.
מדובר בסיפור משונה מאוד, מעין שילוב בין היפר ריאליזם לאלגוריה תימהונית, שמעיד בזעיר אנפין על הקובץ כולו. הגיבור, אנרי דושמן, פותח את הסיפור כשהוא מכריז בריש גלי על אומללותו הקיומית. הכול מוחצן וגלוי, ואף גורם למישהו לומר לו בצורה הכי מפורשת, "אל תהיה מגוחך. אם אתה אומלל כל כך, מוטב לך לשים קץ לחייך" (9). התפנית שמתרחשת בעקבות מפגש עם אדם בעולם הצללים של העיר הופכת את דושמן למעין מרסו של אלבר קאמי בגרסתו הפשוטה. "מה יעלה בגורלי?", הוא שואל כשהבין שביצע פשע נורא, "אני אבוד. הרגתי" (39).
ובאותה מהירות, בפסקה שלאחר מכן, השמיים המשיכו להתבהר עבורו. הכוכבים נעלמו בהדרגה. רגע אחרי שהבין לכאורה את המעשה הנורא שעשה, הוא נשטף פתאום עליצות אדירה ופריז מוצפת הביוב הופכת למעין גן עדן פרחוני עלי אדמות. "לפתע הציפה עליצות אינסופית את נפשו… חזיון מבורך תפס את מקום הקירות העלובים סביבו… רבבות כוכבים בהקו כמו יהלומים. דושמן הנפעם פסע בשבילי גן העדן. בכל מקום היו סלסילות פרחים, אגרטלים מוזהבים ומלאכים מעופפים שראשיהם פונים מטה".
טרגדיה משנית
התפנית המהירה מדי הזו בעצם מסמלת יותר מכול את אופיו של הקובץ הזה. ולמרות שששת הסיפורים שונים זה מזה, רובם מלווים את בן דמותו של דושמן, מתרחשים באותו טווח זמן, מקום ורקע סוציו אקונומי, ומאופיינים באותם יתרונות וחסרונות ספרותיים.
מצד אחד רגעים נדירים של כתיבה צלולה, מדויקת, לעיתים עד כדי היפעמות. משפטים כמו "הזר היה כמעט כמו אב בעיני. בהילוכו, בשתיקתו, הרגשתי כוח מגונן. אפילו בילדותי, כשיצאתי עם אבי, לא הייתה לי תחושת ביטחון כזאת. פחדתי תמיד שמישהו יכה אותו" (46), "כל ספריי שקעו בשינה בספרייה" (61), או "אור ורוד שהגיע מבחוץ האיר חלק בקיר שלא היה אפשר לתלות בו ציור" (64) – מגיחים לפתע בתוך השטף הרגיל באיזו אגביות שאננה, תופסים אותך וגורמים לך להפוך בהם שוב ושוב. בדומה מאוד למה שסול בלו עושה בספריו עם תיאורי דמויות חיצוניות.
בנוסף, ההווי שהוא הרקע להתרחשות הסיפורים הוא בעל ערך סוציו־היסטורי מאוד חשוב, ובמובן הזה הספרות הקדימה את הפסיכולוגיה ואת משרדי הרווחה. מיליוני גברים חזרו משדות הקרב שלמים בגוף פחות או יותר, אך מסוכסכים ומשובשים בנפשם, ויתרה מכך, בלי שום יכולת או מושג להבין את העולם שלתוכו הם חזרו. וחשוב מזה, בלי שום כלים מינימליים להתנהל בו. בוב עצמו גויס ב־1940 וב־1942 נמלט לאלג'יר. בתום הכיבוש שב לפריז במצב בריאותי ירוד עד שמת בשנת 1945. במובן הזה, הספר הזה, כמו "החברים שלי", הוא עוד עדות אותנטית לטרגדיה הגדולה והאיטית שמתרחשת בדרך כלל אחרי הטרגדיה הגדולה המוחצנת של המלחמה.
מצד שני, מבחינה ספרותית, עולה מהסיפורים "תמימות" ספרותית מסוימת, איזו פשטות בכל הנוגע למהלכים הספרותיים עצמם. לעיתים הדיאלוגים נתפסים כלא אמינים, מלודרמטיים, ודומה כי הדמויות מנהלות שיחות, שאמנם חשובות להנעת המהלך העלילתי, אך אין בהן שום סאבטקסט; הכול גלוי, מוחצן וברור ומונח על השולחן. פעם זה גבר שאהובתו נוטשת אותו, וכל המהלך הרגשי, הכואב ככל שיהיה, מדוברר ממנו בצורה הכי בהירה כאילו הנפש היא מערכת הפעלה פשוטה; ובפעמים אחרות אלו דמויות אחרות, בעלות מודעות עצמית מוחלטת, שיודעות כל רגע להגיד במפורש מה הן מרגישות.
עולם ספרותי ישן
כך, דומה כי העולם בספר הוא כמעט בינארי, מחולק ללבן ושחור, לעני מול עשיר, לאושר גדול אל מול אומללות גדולה. אין בנמצא גוני אפור, לא מבחינת הדמויות ולא ברמה העלילתית. במידה מסוימת זו ספרות כמעט דינוזאורית, שריד לעולם ספרותי ישן, שהתקיים תמיד במקביל לעולם ספרותי מורכב ממנו. אך כזה שבמידה מסוימת ההיסטוריה טרם טרקה לו דלת בפרצוף וניערה אותו לתוך עולם ציני, קפיטליסטי, נטול אידיאולוגיות, שעסוק בחיפוש אחר הנרטיבים החדשים וגם אחר אופני המבע שלהם.
בוב מציג כאמור את דמות התלוש הצרפתי, ששורשיו הולכים אחורה למאה התשע־עשרה. כלומר, עוד לפני המלחמות הגדולות של המאה העשרים, שבמהלכן ולאחריהן הסתובבו במרכזי הערים גברים תלושים, שחשו כי העולם המוכר נשמט תחת רגליהם. שהיו שרויים בדרך כלל באווירה של שקיעה והתנוונות, בנדודים חסרי תכלית, בהוויה של מבוי סתום שסופה ייאוש, פסיביות, איבוד הקשר עם המציאות ולעיתים גם התאבדות.
אבנר הולצמן היטב לתאר זאת בספרו "החזירו לנו את התלוש" (כרמל, 2006), בדגש על הספרות היידית והעברית של חילופי המאות. הרי גם ברדיצ'בסקי, ש. בן ציון, שופמן, גנסין, ברנר וכן ביאליק עסקו בו ונתנו לו מקום בכתביהם. על פי רוב כגבר יהודי הנקרע בין עולם המסורת לפיתויי ההשכלה והמוביליות החברתית של המודרניזציה.
ברם, אצל בוב קשה מאוד לראות את העומקים הללו, כלומר את הרקע התרבותי והחברתי שממנו הדמויות שלו מגיעות. דומה כי הן הוטחו לתוך המלחמה ולאחריה לתוך פריז כמו תינוקות בני יומם, ללא שורשים, ללא משפחה, ללא מסורת, ללא מעות בכיס, כמו נחתו במובן מה מכוכב לכת אחר. איננו יודעים דבר על העולם שלהם לפני המלחמה. בקושי אנו יודעים על המלחמה עצמה. אולי האזכור היחיד, המשמעותי, מופיע בסיפור הראשון: "דושמן הקשיב בלי לנשום. הוא פחד. רצה לרוץ, אבל רגליו לא היו יציבות, כמו במלחמה כשנשא חבר על אלונקה".
כך בעצם יוצא שדושמן הוא לא בהכרח הלום קרב או פוסט טראומטי. הרזולוציות של בוב לא שולחות גשושים לעבר עומקים נפשיים כאלו. נכון שאותם רגעי כתיבה נדירים, אותם משפטים נשגבים, הם סיבה מספקת לקרוא בו, אבל עבור עומק נפשי, עבור החוויה הכוללת, ההוליסטית, עבור החבילה השלמה של התלוש, אפשר ואולי אף רצוי לקרוא דווקא את האחרים.
אנרי דושמן וצלליו
עמנואל בוב
מצרפתית: מיכל אסייג
אפרסמון, 2019, 143 עמודים
