את ההבנה שאם לא מצליחים לנצח במשחק, חייבים למצוא דרך לרמות, גיבשתי בימי ילדותי מול מקלות הדוקים החדים והצבעוניים. בניסיונות לעצור את הנשימה כשאני מנסה לשלוף מהערימה את הדוק השחור, מצאתי כי יש דרך אחרת. מהר מאוד הבנתי כי הדרך הנכונה ביותר לנצח בדוקים היא להתרכז כמה שיותר, לעשות הכול כדי להוציא את החברים מסביבי מריכוז, וברגע הנכון – כשכולם מסתכלים על הציפור הדמיונית שנכנסה לחדר – להוציא את הדוק מהערימה ולעשות פרצוף תם אל מול הדוקים המתפזרים. אלו שבמציאות אחרת ופחות מתוחכמת מזו שסיגלתי היו פוסלים אותי מהמשחק. באמת האמנתי שזה משחק מגניב ומדליק, מלא אתגר ועניין, וההפך הגמור מתווית "הפרעת הקשב" שנשאתי עליי.
אבל אז הגיעו החבר'ה של הקומדי סטור עם שיר הדוקים והבהירו כי "דוקים זה משחק מרהיב, דוקים זה כה חביב – אז הבה נתלפלף". לא חבריי, התבלבלתם. על הספסל בשכונת "צפון השוק סיטי" הסמוכה לשוק העירוני ברחוב רוטשילד שבפתח־תקווה העדפתי לשבת ליד ז'וז'ו חלסטרה וחבורתו, העיקר שלא לצד הלפלפים והחנונים. אז חברים, עם הדוקים אני סיימתי מזמן. תנו אתם ללפלף יד, אפילו אם כולם יגידו שזה מוגזם.
הכותב הוא עיתונאי במקור ראשון
