הכוכבים של שלומי: המאייר שהצליח לסחוף את אמני ישראל

"בואי נגיד שאחד מכל חמישה אנשים שקורא חוברת שלי שואל אותי מה עישנת", צוחק שלומי צ'רקה בזמן ששנינו מעלעלים ביצירותיו האחרונות. "די מביך להודות, אבל אני אפילו לא יודע איך לקחת לריאות. אני היי בנטורל".

זה אולי יכול להסביר את קו המחשבה שעומד מאחורי חוברת הקומיקס החדשה שהוציא, "שיבושים", שתושק ב־20 לחודש בגולה הירושלמית לצד תערוכה מיוחדת במתחם התחנה. הקונספט שעומד מאחוריה שונה מהמקובל: מבחר אמנים ומשוררים מהשורה הראשונה כתבו מילים ל־21 קולאז'ים שעיצב צ'רקה, במה שמתלכד לכדי עבודת קומיקס אלטרנטיבית המשולבת בשירה. בין השמות המפורסמים תוכלו למצוא את נינט, גלעד כהנא, יהלי סובול, ג'וני שועלי, חמי רודנר, וגם משוררות מבטיחות כמו לונה ואכד ובתאל קולמן. יוצא מן הכלל הוא שירו של מאיר אריאל ועוד שני שירים נוספים שבהם התמונות הגיעו לאחר כתיבת הטקסט. "זה קומיקס שהוא לא ממש קומיקס", מסביר צ'רקה בחינניות. "הרבה פעמים הכותבים הרגישו קצת כמו במבחן רורשאך, כשנדרשו להמשׂיג דרך שירה אוסף של דימויים הזויים שהקשר ביניהם הוא במקרה הטוב רופף. אבל כשנפרץ הסכר כל אחד מהם מצא את הדרך הייחודית שלו בתוך הכאוס".

מאיפה הגיע הרעיון?
"זה התחיל ממדור שכתבתי בעיתון 'ישראלי', אחד מגלגוליו הראשונים של 'ישראל היום'. קראו לו 'גרובמן מארח' והיה בו יצור שנהג לארח כל מיני אמנים דרך האיורים. יום אחד הוא אירח את גלעד כהנא, סולן הג'ירפות. כהנא ראה את זה ובגלל שהוא כזה מענטש הוא התקשר אליי דרך בזק, ב־144, כדי להגיד לי תודה וכל הכבוד. הג'ירפות היו לפני אלבום ויצא שעשיתי לו קליפ באנימציה לשיר 'מרפסת'. תוך כדי שהסתובבתי עם גלעד ראיתי שיש לו על המחשב המון טקסטים ושירים. הוא משתדל לכתוב בכל יום שיר, האיש פורה מאוד. ככה התגלגל לי הרעיון שאפשר להשתמש בחלק מהשירים לקומיקס. פתאום הבנתי שלא לכל שיר חייב להיות לחן, ולפעמים גם אימג'ים יכולים לשמש כסוג של לחן".

במקרה הזה הגבלת את רובם עם קולאז'ים מוכנים מראש.
"כן. למרות שנהוג לחשוב אחרת – רוב השירים מתחילים מהלחן, מהאקורדים, ואז מלבישים עליהם מילים. עבורי זה היה נורא כיף, כי יכולתי לשחק כמו ילד קטן, להדביק דברים ולהכין עמודים שאין להם ממש סיפור ולתת לזמרים לשבור את הראש".

הצלחת לגייס שורה מכובדת של אמנים לפרויקט. איך הם התמודדו עם הקולאז'ים הסוריאליסטיים?
"דווקא מאוד באומץ. היו כמה אנשים שקיבלו על עצמם את האתגר ולא עמדו בו בסוף ולא שלחו לי כלום. היו גם כאלה שסירבו מראש. אבל שלושת־רבעי מאלו שפניתי אליהם הסכימו. נינט וגלעד הגדילו לעשות וכתבו אפילו שני שירים".

יוצא דופן הוא כאמור שירו של מאיר אריאל, שהגיע לידיו של צ'רקה לגמרי במקרה: "זה שיר שמופיע אך ורק בחוברת הזאת", הוא מתגאה, "ב־2008 הוצאתי ספר, 'אל תפני מבטך לאחור', עם קונספט מעט דומה, שבו אמנים שלחו שירים מהמגירה למאיירים ישראלים שהמחישו אותם. שנה לאחר מכן התחלתי לעבוד על ספר דומה שנגנז לבסוף בגלל קשיים בהוצאה. המאייר מורן ברק רצה מאוד שיהיה שם שיר של מאיר אריאל. נסענו יחד לבית שלו בפרדס־חנה, ונפגשנו עם הבת שלו, שירז. היא נתנה לנו קבוצה של שירים וזה היה אחד מהם. לפני שנה או שנתיים הוציאו את כל כתביו ואיכשהו השיר הזה נפלט להם משם, אז יצא שהוא מופיע אצלי לראשונה. אני גם מאוד מחובר אליו כי זה שיר ממש מיוחד. קוראים לו "תודה לעולם".

מה אהבת בשיר הזה?
"זה שיר די ייחודי בקנון שלו, כי הסגנון שם לא מאוד מאיר אריאלי. הוא גם מרפרר קצת לשיר של נושאי המגבעת מתוך האלבום 'מי רצח את אגנתה פאלסקוג'. מופיעות שם המילים 'תודה לעולם, תודה לכולם'. אני חושב שהוא התכוון לזה אבל זה יכול להיות גם במקרה".

איך הייתה העבודה מול נינט?
"פניתי אליה ממש בתחילת העבודה, אחרי שהיו לי כבר שני שירים מוכנים, ולא קיבלתי תשובה. עברו חודשיים־שלושה והחוברת הייתה כמעט מוכנה. אמרתי 'מה יכול להיות', וניסיתי לכתוב לה שוב. היא ענתה ואמרה לי 'וואי, זה נורא מתאים לי עכשיו'. די מהר היא כתבה לי את השיר והייתה ממש מקסימה. אחר כך אמרתי לה שאם היא כבר על הגל, שתכתוב לי עוד אחד. עם השני היא נתקעה, לקח לה קצת זמן, ואחרי חודש שלחה גם אותו. פגשתי אותה והבאתי לה אישית את החוברת. היא אמרה לי שזה היה כבוד מאוד גדול בשבילה להשתתף בפרויקט וזה היה  מאוד מחמיא. אבל הראשון שבדרך כלל עושה שירים לפרויקטים שלי הוא גלעד כהנא, כי הוא נלהב לעבוד, קל להדליק אותו על דברים כאלה. ואז אמנים מצטרפים די בקלות כשהוא כבר שם. נינט למשל ממש אוהבת אותו".

יש שיר בחוברת שאתה מתחבר אליו במיוחד?
"אני אוהב במיוחד את השיר של יהלי סובול 'מצור'.

מצור/יהלי סובול

ביום חג לזכר מרד כושל

בעולמי ההולך ומצטמצם

גיבורי undo מקיפים אותי

כמו במערבון ספגטי

אני מוציא תקליט מעטיפה

שנזגרה בציפורני החתולה הלבנה שלי

בשנים ארוכות של כלוב זהב

ומבין שנגזר עליי.

נגזר עליי.

זה שיר שבאמת אפשר לקרוא אותו שוב ושוב ולהתעמק בקומיקס. מצד אחד הוא קשור לקולאז' ומצד שני לא מאכיל בכפית. יש בו רבדים".

עכבר מוזיקה

הוא נולד בשנת 79' למשפחה דתית־לאומית בפתח־תקווה. למד בכפר הרא"ה ובישיבת ההסדר בקריית־שמונה. לעולם הקומיקס נחשף דרך אחיו, הקריקטוריסט והמאייר שי צ'רקה, שמבוגר ממנו ב־12 שנה. "הוא היה מביא קומיקסים הביתה וכשהייתי בן שמונה הוא כבר התחיל לעבוד בזה בצורה מקצועית".

יש מתיחות מקצועית ביניכם?
"הקטע של הבלבול יכול קצת להעיק לפעמים, אבל זו אשמת הציבור. יש לי אח אחד צפר, אח אחר שהוא קדר ואמן פלסטי ואחות שלפני חודשיים הוציאה סינגל. אז שני יוצרי קומיקס בבית זה ממש עסקים כרגיל".

אז אין תחרות?
"זה די מנוטרל במקרה שלנו, כי זה קצת כמו שתשאלי אותי אם יש מתיחות ביני לבין אורי פינק. גדלתי עליו. הוא ליגה אחרת בשבילי. הוא שייך לדור הנפילים של הקומיקסאים הישראלים והוא פרץ בעולם אחר – בלי אינטרנט. כשאני התחלתי לעבוד כבר היו הרבה יותר קומיקסאים".

למרות שהשניים עוסקים באותו התחום, צ'רקה הצעיר מסביר שהם נצמדים לסגנונות אחרים. "הנה דוגמה למחשבה המתוסבכת שלי. בשנת 2012 ביקשו ממני בעיתון אותיות שאעשה קומיקס כחלק ממדור פרשת שבוע. חשבתי ללכת על דמות של פרשן. כמובן לא יכולתי ללכת על פרשן פשוט, הייתי חייב להתחכם ולבחור ברש"ר הירש המסובך. במקרה באותה תקופה היה גם קומיקס לאח שלי והוא בחר את רש"י. זה רק מראה לך את ההבדל בין המוח הבהיר שלו למוח המסורבל שלי. ואנחנו בכל זאת אחים. בתיכון, בלי לדעת אחד על השני, המצאנו את אותה דמות עם אותו שם אפילו".

מאיפה המשיכה לאיור?
"אפשר לומר שאני מצייר מאז שאני זוכר את עצמי. בסך הכול זה גנטי. גם ההורים שלי ציירו, אפילו שלא עבדו בזה. אחרי כמה שנים של ציורים התחלתי גם עם קומיקס. מאוד אהבתי את אסטריקס ובכלל אני אוהב קומיקסאים צרפתים. לא הסתובבו אצלנו בבית גיבורי על, זה פחות הגיע לישראל בימים ההם ותמיד נמשכנו לקומיקסים מאירופה. אני צורך קומיקס, אבל לא באובססיביות. כשיוצא כותר קומיקס ישראלי חדש לקהל בוגר – הסיכוי שאפספס אותו קלוש. אבל הסם האמיתי שלי הוא מוזיקה, אני לגמרי עכבר מוזיקה ובקבוצת הדינוזארים שעדיין רוכשים דיסקים. אני גם קורא המון בתחום, אין כמעט יום שאני לא קורא ביקורת על אלבום, בדרך כלל באנגלית כי זה מה שיש".

צ'רקה מודה שעוד לא לגמרי התרגל לשינויים שהכניסה הרשת בעולם הקומיקס. "הבעיה עם הרשת שהכול מונצח. לפני 12 שנה פרסמתי קומיקס שירד על נשות ווטש. זאת הייתה תגובה לאירוע ספציפי שקרה – כשמישהי מהן ירקה על חייל או משהו כזה. העבודה הזאת הועלתה לארמדיל ויש אנשים שסימנו אותי לנצח כאנטי־כרייסט של נשות ווטש. תירגעו. זה אירוע נקודתי מ־2006. צאו מזה".

גם עם המעבר מדפוס למסך הוא לא לגמרי השלים בהכנעה: "אני לא אוהב לקרוא קומיקס על המסך, עדיין אוהב את הנייר. אבל זה באמת מדיום. אנשים נוטים להתייחס לזה קצת כמו לז'אנר, כי המילה קומיקס היא מילה קצת לא טובה. היא רומזת שקומיקס חייב להיות קומי, אבל אני לא בטוח שרוב הקומיקסים בעולם מצחיקים בכלל. יש המון קומיקסים רציניים, וכמו שאת רואה – בשנים האחרונות אני עושה קומיקסים שהם יותר אמנותיים".

מותק / נינט 

יגעת

ומצאת

תביט

בניסים

כריש מזמר לי בתוך האוזן

מנגינה על גלים וסוסי פרא מלטפים

בוא אליי לאט אני דורשת זמן

ובינתיים נשרפת לי הכוס

קפה

והדהירה

על שום מה

חיפשתי אותך במגרש משחקים

חשבתי שהיינו ילדים טובים

אני נופלת והיא

מסתכלת עליי

ונילס נטש את אווזי הבר

חושב שתצליח לסובב את הגלגל?

בוא מותק בוא

 

ליצור מתוך מגבלות

הרזומה האמנותי שלו מגוון להפליא. יצירותיו הראשונות התפרסמו בעיתוני הילדים "אותיות" ו"כולנו" כשהיה בן 11 בלבד. כשבגר עבר ל"עכבר כל העיר", שם פרסם עמודי קומיקס ברוח פילוסופית, ומאחוריו מגוון של חוברות קומיקס מצליחות, ביניהן "הצינורות המקובלים", "ריסים בבוהן", "חלקי חילוף" ועוד. הוא פרסם מספר סדרות קומיקס בעיתונות ובמדיה האינטרנטית, ביניהן "הרפתקה בממד השמיני", "זוקי – מדריך בגן החיות", "לודוויג – מסע בעקבות הרש"ר הירש", וסדרת הקומיקס "שאינו משיב כהלכה" שהתפרסמה באתר "וואלה!".

בשנת 2005 היה בין מייסדי קבוצת היוצרים הדתית "ארמדיל – בין קודש לחול" שפרסמו יחד מספר יצירות משותפות סביב נושאים שונים. אחת המפורסמות שבהן הייתה חוברת בנושא מיניות, שעוררה לא מעט תגובות. "בארמדיל, אחד מקווי היסוד שלנו היה שאנחנו לא באים לייצג אף אחד. מאז זה קצת הפך לקלישאה, אבל באותה תקופה זה היה עולם טיפה אחר. אני חושב שכולם בארמדיל יצרו מתוך חופש מסוים. לא התחשבנו במגבלות, ובזמן אמת גם לא חשבנו שאנחנו כאלה מצליחים. כשהוצאנו את גיליון המיניות הופצצנו בתגובות והן היו בעיקר בסגנון 'יופי, אתם רוצים להראות שגם דתיים יודעים לומר פיפי־קקי, מה הקטע שלכם?'. אבל אני כן חושב שהיו שם כמה דברים מאוד מוצלחים, למרות שיצא לנו גיליון שהוא קצת יותר על צניעות מאשר על מיניות. בשנים האחרונות אני רואה שזה כן משהו שהצליח ויוצא לי לקבל תגובות מאנשים שאומרים שזה העיף להם את המוח, או מאיירים דתיים שמספרים שזה היה חלק מההשראה שלהם להיכנס למקצוע".

יש ציפיות מיוצרים דתיים לעמוד במגבלות ההלכה?
"בתור סטודנט דתי בתחילת האלף, יש מי שאוהבים להטיח בך מדי פעם שלדעתם אמן דתי זה אוקסימורון כי לכאורה זה בלתי אפשרי ליצור מתוך מגבלות. אבל לכולנו יש מגבלות כל הזמן מכל כיוון, ואולי זה שבתור אדם חופשי עשית עבודה שהיא פרובוקטיבית או נועדה לזעזע זה גם בא מתוך מקום לא אותנטי כי השיקולים שלך היו לא ענייניים ובעיקר רצית תשומת לב? וזה עוד בלי להזכיר את מה שאמרו רבים לפניי על היתרונות הפוטנציאליים של מגבלות ביצירה, ועל המתח בין הסופי לאינסופי שיכול להפרות אדם יוצר.

"אנחנו משתדלים שזה יהיה אורגני. כשאתה יוצר אתה לא חושב על הקהל, אתה משתדל ליצור בשביל עצמך ואתה יוצר משהו שאתה תצרוך. אתה הקהל של עצמך. אז אני דתי, ודברים יהודיים מעניינים אותי, ומן הסתם זה משתקף גם ביצירה".

תגובות מעניינות התקבלו גם על הקומיקס "שאינו משיב כהלכה", שפורסם במדור "וואלה יהדות" לפני ארבע שנים.
"הרבה אנשים הניחו בגלל האף הגדול של הרב, שנראה קצת כמו סטריאוטיפ אנטישמי, שמדובר בקומיקס אנטי־דתי. אבל כשקוראים אותו מבינים שזה לא קומיקס אנטי־דתי. זה כן קומיקס שהוא אנטי כל מיני נספחים שמוסיפים ליהדות דרך פוליטיקה. הוא כן אנטי ש"ס לפעמים. שמתי לב שהתגובות המפחידות הגיעו בעיקר ממסורתיים ומחוזרים בתשובה, ודווקא דתיים די אהבו את זה. אפשר לראות את זה בעוד תחומים, למשל 'היהודים באים' – יש לי הרגשה שדתיים רואים אותם והם סבבה עם זה. לדתיים מגיע שאפו על ההומור העצמי שלהם. גם בארמדיל הרגשנו את זה – הודעות הנאצה בפייסבוק מגיעות בעיקר מאנשים מסורתיים ודתיים בעיקר מפרגנים".

ובכל זאת, העורך בחר לכתוב הבהרה בסוף כל קומיקס שפורסם, עם התייחסות משעשעת לגיבור השבוע. למשל: "הטור הינו סאטירי ואין בכוונתו לפגוע באף אדם, אמונה ואנשים שכותבים נאומים לנאור קליין".

"כן, נאור קליין זה היה פרק שבו הסתלבטתי למעשה על ליאור שליין. אני די מסתכל על אמנון יצחק וליאור שליין כעל שני צדדים של אותו מטבע. אלו שתי נקודות קיצון שאני פחות מחבב".

מתגעגע לאייר לילדים

בהקשר של התגובות ליצירה, צ'רקה מתייחס גם לפרשייה שבה נכרך שמה של שותפתו לפרויקט ארמדיל, רחלי רוטנר. "כשרחלי יצאה עם כל הסיפור של ינון מגל, השוק העיקרי שהיה לי היה עד כמה בעצם הפיד שלנו בפייסבוק הוא איזושהי בועה, וכמה אלימות יש ברשת. היה שם סיפור די פשוט של מישהי שאמרה משהו, ואז האדם שהואשם בזה הודה והתנצל. אבל אנשים ישר הפציצו את תיבת המסנג'ר של ארמדיל בהודעות נאצה. פברקו תמונות והיו מאוד אלימים. קצת הייתי בהלם מזה. זה הפך את הפייסבוק למין מקום שבא לסתום פיות ואני באמת רואה שאנשים פוחדים להתבטא. אי אפשר כבר לבקר היבטים מסוימים במחנה X בלי שישר יעוטו עליך שבכך שכתבת מה שכתבת נכנעת לקבוצה Y ונהיית אחד מהם, אבל הדת היא לא משחק כוח כלפי המחנה השני, וגם לא החילוניות".

אתה עושה גם קריקטורות?
"אני עושה המון קריקטורות, אבל לא פוליטיות. בעיקר קריקטורות של אנשים בלייב, אירועים וכנסים. יש הרבה עובדי מדינה שקיבלו ממני מזכרת עם קריקטורה כמתנה לפרישה. אני מודה שקריקטורות פוליטיות הן לא הפורטה שלי, וכשיצא לי לעשות כאלו תמיד הרגשתי שאני צריך להוסיף כוכבית של 'אבל יש גם צד שני למטבע'. לכן אני קצת פחות מאמין בזה".

קשה להתפרנס מהתחום בארץ?
"אין הרבה גופים וקרנות בארץ שתומכים בקומיקס, אבל אלו שכן – יוצא שאני עושה להם לקטורה ומי שמחפש מימון לקומיקסים שלו בדרך כלל יעבור דרכי. בצרפת או באיטליה צייר קומיקס באמת יכול לצייר רק קומיקס או לאייר ספרי ילדים וזה מה שהוא עושה. בארץ אתה צריך לעשות כל מיני דברים בתוך התחום, וגם הקומיקסאים הכי מצליחים מלמדים".

גם צ'רקה עצמו מלמד במסגרות שונות, בין השאר בבתי ספר למחוננים, במכללת אמונה ובשלוחה החרדית של בצלאל.

החרדים גילו את התחום?
"אצל הנשים זה משהו שהתחיל לנוע כבר לפני 15 שנה, ושם זה מאוד פורח. בצלאל החרדי לגברים זה משהו חדש ועדיין מדשדש. קשה להם למשוך תלמידים, קשה גם לקבל הסכמות מרבנים, זה שתיל מאוד עדין שעוד לא ברור עד כמה הוא ישרוד".

גם אתה למדת בבצלאל בימים שלא היו שם הרבה חובשי כיפה.
"נכון. היו לא מעט בנות דתיות אבל היה לנו קשה לקושש מניין למנחה. היום זה משהו מאוד נורמטיבי ויש לא מעט".

יש גם קרבות אידיאולוגיים בין המאיירים?
"לא. יש הרמוניה בין מאיירים משני הצדדים. אבל יש קרבות בין קריקטוריסטים מימין ומשמאל ואפשר לראות אותם בפייסבוק".

מאילו אמני קומיקס אתה שואב השראה?
"מישל קישקה היה השראה בשבילי ואני חושב שגם בשביל אחי. הוא גם לימד אותי בבצלאל. צריך גם לתת כבוד לאורי פינק, אני לא יודע כמה הוא השפיע עליי ישירות אבל כשגדלתי לא היה המון קומיקס, ורוב הקומיקס הישראלי שקראתי היה שלו. הוא מפעל מהלך של קומיקס. יש היום קצת בעיה עם התחום כי העיתונות הכתובה בירידה, והקומיקס הוא די הראשון שחוטף מזה, כי הוא נתפס כסוג של מותרות שמוותרים עליהם ראשונים. גם מאיירים סובלים מזה, ואפשר לראות בטורים שפתאום הולכים על צילום. יש המון מאייירים צעירים בארץ ונראה שאין מספיק עבודה לכולם. בגלל זה כולם גם מלמדים ומרצים".

מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת ליצירה שלך?
"את החוברת הקודמת שלי, חלקי חילוף, הצלחתי איכשהו להביא לג'וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד. הוא כתב לי שהוא מאוד נהנה ממנה, ואז התעלפתי. הגעתי אליו דרך מישהו שמכיר אותו ואסור לי לומר מי זה. הוא נשוי לישראלית. הילדים שלו דוברי עברית ואפילו הוא עצמו קצת דובר את השפה".

עד כמה יש לתחום הזה קהל בכלל, וקהל דתי בפרט?
"יש תנופה אצל ילדים חרדים בעשור האחרון, יוצאים המון קומיקסים למגזר הזה. רובם באיכות לא מאוד מעולה, ובואי נגיד שנוצרים לא יוצאים שם טוב. אצל מבוגרים בארץ יש קצת יותר צריכה של קומיקס בשנים האחרונות. הספר של קישקה על הדור השני לשואה הצליח מאוד, וזה היה סוג של הפתעה. גם הספר של אחי, 'ש"י ועגנון', הצליח מאוד".

ואתה עצמך, לאיזה קהל אתה מכוון?
"החוברות שאני מוציא הן יותר אינדי באופי שלהן, וצריך קוראים עם איזושהי סקרנות טבעית שיוכלו להכיל אותן. מצד שני אני עושה לפעמים גם דברים לילדים. לאחרונה לא יצא לי לעשות קומיקס לילדים ואני קצת מתגעגע לזה. אולי אחזור לזה עכשיו. אבל בגדול – אני צועק בשביל מי שרוצה לשמוע".