רק ארבע שנים עברו מאז שאריאלה שטרנבך החלה לעבוד בתקשורת, והיא כבר הספיקה לרשום שלושה שיאים אישיים: הכתבה הראשונה שפרסמה ב"ידיעות אחרונות" נבחרה לכתבת השנה, היא הפכה לאישה הראשונה שמונתה לתפקיד כתבת לענייני חרדים בחדשות 13, והיא כנראה העיתונאית הראשונה שהצמידו לה מאבטח כבר אחרי שידור התחקיר הראשון בטלוויזיה. זה קרה לאחר שחשפה כיצד הרב אליעזר ברלנד שידל את אחת מנשות החסידות שלו להימנע מטיפולים כימותרפיים ולהרעיב את עצמה עד למותה הטרגי.
"כן", היא מודה, "היה לא פשוט להסתובב שבוע עם מאבטח. את רוצה לצאת לקניון לקנות אוזניות והוא איתך. יש קטע כזה, שאחרי שתחקיר משודר ומדובר מצמידים מאבטח והחשש הוא גבוה. אבל אני חושבת שלקחתי על עצמי תיק לכל החיים".
למה?
"כי הם לא ישכחו לי את זה. עכשיו הוא במעצר אז שומרים על פרופיל נמוך, ואולי לא יקרה כלום, אבל באמת מדובר בקבוצה מסוכנת ולקחתי סיכון".
הייתה לך התלבטות אם לפרסם?
"בשום צורה. ממש לא היו לי התלבטויות אם לפרסם".
"יש לי תמיד באוטו בגדים של חרדית – חצאית ארוכה, משהו לאסוף איתו את השיער, לפעמים גם סרט כדי שהשיער ייראה כמו פאה, וגם כיפה וציצית התווספו לאחרונה, כי לפעמים אני צריכה בן זוג ואז אני לוקחת מישהו מהמערכת והוא מתלבש"
איך בכלל הגעת לחומרים האלה? מדובר בחסידות סגורה במיוחד.
"בעבר נכנסתי לקהילה הזו כדי לראות מה קורה. אז עוד עבדתי בידיעות אחרונות, ורציתי לבדוק איך הקהילה נראית אחרי שברלנד השתחרר מהכלא. באתי לשם, ושלושה ימים השתתפתי בתפילות. נדהמתי ממה שראיתי. ביום השלישי הדובר שלהם כנראה זיהה אותי ועשו לי ממש לינץ'. בשנייה שאמרו את השם שלי הבנתי שנחשפתי ומיד התקשרתי למשטרה. ידעתי שאין לי אפילו זמן לעדכן במערכת. כולם התחילו ללכת אחריי, ואני מחייגת למשטרה ואומרת להם 'בואו מהר, אני ברחוב החומה השלישית, אתם יודעים מה זה'. אבל הם לא הספיקו להגיע. אנשים עיקמו לי את היד, חטפו לי את הטלפון, קפצתי למונית חולפת ברחוב ואיכשהו הגיעה המשטרה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התעסקתי איתו".
יצא לך לדבר עם ברלנד באופן אישי?
"התקשרתי אליו פעם, כי פורסם בעיתון טלפון שאפשר להתקשר אליו אם רוצים ברכה. את יודעת, זו לא שיחה עם בן אדם שפוי. הוא אמר לי 'את רווקה, בואי נסדר לך מישהו עם עיניים כחולות בדיוק כמו שאת רוצה'. זו הייתה שיחה משונה. במשטרה טוענים שהוא חכם נורא ויודע מה קורה עם הכסף ואיך הכול מתנהל. אבל איך שאני תופסת את זה – הוא אוהב לשדר את הטרפת. את השיגעון. זה כאילו חלק מהחסידות".
את התחקיר עצמו, כך היא מתוודה, היא קיבלה כשהיה כבר די מוכן. "אפשר להגיד שמבחינה עיתונאית קיבלתי את החומר מתנה. לא עשיתי פה עבודה. הייתה לי עבודה קשה מאוד כשהייתי צריכה ללוות אותה ברגעים האחרונים, ובעיקר את אמא שלה, להיות איתה שם".
למה פנו דווקא אלייך?
"הם חיפשו מישהי שתדע לדבר עם הבת החולה בשפה שלה, כאילו היא חסידה של הרב והמליצו לה עליי. אני זוכרת שהגעתי לחניה של בית החולים ולא ידעתי למה אני באה. לא הבנתי מה הסיפור. ופתאום הכניסו אותי להוספיס, שמתי על עצמי שאל ותוך כדי הורדתי את הלק מהציפורניים. זה קורה לי הרבה. יש לי תמיד באוטו בגדים של חרדית – חצאית ארוכה, משהו לאסוף איתו את השיער, לפעמים גם סרט כדי שהשיער ייראה כמו פאה, וגם כיפה וציצית התווספו לאחרונה, כי לפעמים אני צריכה בן זוג ואז אני לוקחת מישהו מהמערכת והוא מתלבש. עד שהגעתי לשם היא כבר הייתה מורדמת ומונשמת. המצב שלה הידרדר ולא היה עם מי לדבר. אז ישבתי עם האמא לשיחה ולא הצלחתי לצאת משם. הייתי משותקת ממה שהיא סיפרה לי".
התחקיר האחרון שלה, שעתיד להתפרסם בתחילת השבוע הבא, היה מאתגר במיוחד. "האמת שסתם ראיתי מודעה בעיתון. ככה זה מתחיל בדרך כלל. הם כתבו שמחפשים כוח עזר ואז בדקתי קצת בקבוצות של פייסבוק וראיתי שבאמת כל הזמן מדברים על רופאים ואחיות, ושהנושא של כוח העזר די מושתק, למרות שיש לו תפקיד חשוב מאוד בטיפול בחולה. הוא בעצם מקלח אותו, מסדר אותו, משנה לו תנוחה, מאכיל אותו ומארגן את הסביבה שלו. אמרתי לעצמי – אם מערכת הבריאות קורסת, גם שם בטח נמצא ליקויים".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
