אימהות מתווכחות יחד: להתעקש על אפס הפרדה?

תמר פרלשטיין - בעד

אם יש משהו שקשה לי לעמוד בו זה כשנוזפים בי. לא אוהבת להיות זו שלא בסדר, זו שעושה בעיות ובטח ובטח לא זו שלא מרוצים ממנה. מילדות ועד עכשיו זה לא עובר לי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– הסוכנות יוזמת: מורים יהודים מהעולם יתנדבו בבתי ספר בישראל

– החוב של הישראלים חזר לעלות, אך משיכת היתר בעו"ש יורדת

– עלייתו ונפילתו של דונלד טראמפ

ארבע פעמים דווקא הייתי גאה להיות בצד הננזף. כשהתעקשתי אחרי ארבע הלידות להישאר עם התינוק לאורך כל היום והלילה, כולל בשעות שבהן כל התינוקות אמורים לחזור לחדר תינוקות. או בשמו האמיתי חדר האימה.

בחדר הזה, שלא העזתי להתקרב אליו, ישבו האחיות שקראו לי במערכת הכריזה, וממנו נשלחה האחות התורנית לדרוש שאשאיר את התינוק בחזקתה. כשנעניתי בשלילה הם קראו לי סרבנית, מזניחה ובעיקר חסרת אחריות.

ואז הגיע הטקס שבו האחות לקחה את הגיליון הרפואי ורשמה שהאימא "לא משתפת פעולה". עם הילד הראשון נלחצתי, אבל עם הרביעי כבר חיכיתי בהתרגשות לרגע שבו אצלם את הגיליון למזכרת מנחמת לגיל ההתבגרות.

חִשבו על זה: איך אפשר להכניס תינוק שזה עתה הפציע מתוך בטן חשוכה ונעימה, לחדר מואר בפלורסנט, מגע של עריסת פלסטיק וצרחות? מה הפלא שכל כך הרבה ילדים מפתחים חרדות, הפרעות קשב וריכוז ואולי גם השמנה. לא יודעת מה שמים להם שם בבקבוקים. איך אפשר לתת למישהי זרה, מקצועית ככל שתהיה, להרים אותו במגע שאין בו רוך ששמור רק לו?

להשאיר את התינוק בחדר תינוקות זה כמו לצפות מהנהלת הגן שתדאג לו לאוכל מזין, או ממערכת החינוך שתחנך אותו. הילד הזה הוא שלנו בעייפות ובערנות, בשמחה ובקושי. העולם הוא מקום לא פשוט, וכל עוד יש לנו הזדמנות להשאיר את הילדים שלנו קרובים קרובים, אני בעד להילחם על זה גם במחיר של נזיפה.

***

הודיה כריש־חזוני - נגד

תינוק שרק נולד צריך את אימא. אין כאן בכלל שאלה. אבל. איכשהו תמיד קורה שניסיון להכניס אלמנטים עקרוניים כמו “אפס הפרדה“ לתוך בתי היולדות, מגיע בעיקר על חשבון ייסורי המצפון של האם.

בעולם אוטופי, נשים יולדות בחיק המשפחה באותה רמת בטיחות רפואית המתאפשרת כיום בבית חולים, ומתאוששות לאט בצל קורתן הפרטית. במציאות, רובנו מביאות חיים לעולם במוגנות של חדרי הלידה בבתי חולים. כתוצאה מכך, אחרי הלידה היולדת נמצאת בחדר במחלקה, לא במיטה בבית. וסמוך אליה, באותו חדר, שוכבת יולדת מותשת לא פחות.

ולא תמיד מתאים לבקש ממנה שתישאר ערה ותשים עין על התינוק שלך כשאת נכנסת למקלחת. ולא תמיד מתאים לך שהתינוק שלה, שצמוד אליה באפס הפרדה, בוכה שעות ארוכות בלילה.

הרי גם כשמגיעים הביתה אין באמת אפס הפרדה. שם יש בן זוג מגונן או סבתא אוהבת, שעוזרים ליולדת המתאוששת עם התינוק. שמאפשרים לה קצת (קצת!) לישון, או רגע לשבת לאכול. ובבית החולים, הם אינם.

אז למה להעמיס על אימא צעירה שרוצה להיות הכי טובה שיש, ייסורי מצפון עזים ולגרום לה לחשוב שאם לא תטפל בכוחות עצמה ברך הנולד במשך 24 שעות ביממה, הרי היא אימא גרועה. למה לגרום לה לצאת הביתה אחרי 48 שעות כשהיא מותשת, העיקר שהסביבה תמחא כף ותהנהן בהערכה.

תינוק שרק נולד צריך את אימא, זה ברור. אבל אימא מרוטה, שלא מעזה לתת לו לנמנם שעתיים בתינוקייה מחרדת ההיצמדות לאפס הפרדה, היא לא אימא מסורה יותר. היא רק יותר אומללה.

לעוד כתבות ופרטים על כנס 'היריון ולידה' של מקור ראשון לחצו כאן