"עלייה להר היא מסע לפגישה עם הא־לוהי שבתוכך, אך לא פחות מכך, מימוש עצמי"

“השירים כאן הם על המלך, על הרב / על ההר ועלי“. במלים אלה פותחת רבקה מרים את ספר שיריה האחרון, “אף שאתה רעיון“. מתוך 215 השירים שבספר, מניתי 20 שכותרתם מכילה את המילה “הר“, ו־35 שירים שבהם מופיע הר. ניתן אפוא להניח שההר הוא מקום קריטי בעבור רבקה מרים. מה פשר ההר הזה?

ברטוריקה של התרבות המערבית והמזרחית, העפלה אל פסגת הר כמוה כמימוש הבטחה עליונה לכלל ולפרט, גאולת עם ואדם. העפלה על הר כמאבק למימוש עצמי וקולקטיבי. “הַעְפִּילוּ, אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ“, כתב לוין קיפניס, אף שהתכוון למעפילים בים. אברהם רגלסון כתב ב־1921: “כה ישב הר האדם למרומים,/ לשית את כתפו משען לכוכבים/ ולסְתיר ראשו בין מכמני עליון“. רחל המשוררת כתבה ב־1930: “בִּבְרִית הַעְפָּלָה – חַיֵּי אֱנוֹשׁ – / קֻדַּשְׁנוּ – אַחַת, אָחוֹת./ נֵדַע נָא עַלִּיזִים וּזְקוּפֵי רֹאשׁ/ לִנְשֹׁם אֲוִיר פְּסָגוֹת“. בספרה של רבקה רז מ־2001, “ההר“, אישה מטפסת לבדה לאורך שנים במעלה הר גבוה, מבלי שתגיע לפסגה, והספר כולו פורש מאבק מתמשך ובלתי פתור בין אישה ובין הר ממשי ומטפורי.

היו אלה בעיקר הרומנטיקנים והסימבוליסטים שנמשכו אל ההר הכול־יכול. בסיום מחזהו הסימבוליסטי של אנריק איבסן, “כשאנו המתים מקיצים“ (1889), הגיבור הקשיש ואהובתו הצעירה מטפסים אל ראש הר ונבלעים במפולת שלג, ספק מתים ספק נולדים מחדש. וכיצד נשכח את “הר הקסמים“, ספרו של תומס מאן מ־1924, ההר שאליו מגיע הנס קסטורפ:

התעלות זו אל ספירות, שמעולם לא נשם אווירן, שבהן, כפי שידוע, שולטים תנאי חיים בלתי רגילים בתכלית… עולם השיאים המתנוססים קדושים־דמיוניים, שהנוסע נמשך ומעפיל אל קרבו, עולם הנגלה ונעלם חליפות לעיני הצופים ביראת הרוממות.

סיני, מירון, ירושלים

הבה נתחיל להעפיל על ההר של רבקה מרים, מתחתית ארץ ועד לפסגת על. נצא לדרכנו מהקונקרטי, מהארצי, ונפגוש תחילה את הגיאוגרפיה הארצישראלית של ההר בספר השירים המדובר:

יֵשׁ שֶׁהַרְרֵי יְרוּשָׁלַיִם בִּקְּשׁוּ אֶת הַרְרֵי צְפַת לְהַכְרִיעַ/ וְיֵשׁ שֶׁבִּקְּשׁוּ הַרְרֵי צְפַת לְהַצְמִית אֶת הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם./ רַק מִכּוֹחַ מַאֲבָקָם הָיָה הָאֱ־לֹהִים שָׁב וּמוֹפִיעַ.

ובשיר אחר: “וְהַרְרֵי יְרוּשָׁלַיִם, רָאִיתִי, עֲשׂוּיִים מֵהָרֶיהָ שֶׁל צְפַת/ וְהָרֵי צְפַת עֲשׂוּיִים מֵהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם“. הרי קודש, הרי ערים קדושות. ולכן, במקביל לתאומות ירושלים־צפת, נפגוש בתאומי סיני ומירון: “רָאִינוּ שֶׁהַר סִינַי וְהַר מֵירוֹן זֶה עִם זֶה מְרַקְּדִים“.

הרי קודש רוקדים יחדיו, נאבקים זה בזה, משמע – מתחברים בקודש. ולכן, בשיר בשם “המת איבד שליטה על קולו“, המת – “בְּלֹא לֵדַע אִם בְּהַר סִינַי כָּךְ הֻשְׁאַר/ בְּהַר מִירוֹן אוֹ בְּהַר הַזֵּיתִים“.

ויש גם אררט של תיבת המבול, שבה שטים המלך והרב ורבקה ומרים. ובמילים אחרות, הגיאוגרפיה של ההר “הרבקה־מרימי" היא כל הר (ורצוי הר ארץ־ישראלי) שצפונים בו רוח א־לוהית, שגב ופוטנציאל גאולה.

כיון שכך, נטפס מעט הלאה בהר ונבקש אחר תיאורו, עדיין תיאורו הארצי: “ולמרגלות אותו הר, מנהרה/ המחברת קדושה וחולין“. ובשיר אחר: “בלב ההר היה בית, בלב הבית היה הר/ שפִּכּוּ בו המים בעת שבער“. ובשיר מאוחר יותר: “והחדר הוא הר. הוא נהר“.

קשה שלא להיזכר ביחסי המעיין וההר בסיפורו המפורסם של ר‘ נחמן מתוך “שבעת הקבצנים“: “ויש הר, ועל ההר עומדת אבן, ומן האבן נובע מעיין“. והשלושה, כזכור לנו, עומדים בצד אחד של העולם, ואילו הלב של העולם עומד בצידו השני. והכיסופים של הלב אל ההר, המעיין והאבן – גדולים מאד, ובגְמר – היו מברכים ושרים אלה לזה וזה לאלה.

דומה שההר של רבקה מרים אף הוא הר כיסופים, הר שמעיין או נהר מפכה בו, וכשהוא בית – הלב, ליבה של המשוררת, מתגורר בו. בינתיים, על כל פנים, מלך (של “מלכות“ מספירה קבלית?) ורב מטפסים עליו טיפוס של רוח, רוח האדם. שהרי “מִפְּסִיעוֹת הָרַב… מֵחָדָשׁ יַחֲצֹב הָהָר וְיִכְתֹּב / סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם“.

נשאל, אם כך: הר של אדמה ואבן, או הר של רוח? שמא שניהם? רבקה מרים, כדרכה, מותירה אותנו ללא תשובה חד־משמעית: “מַדּוּעַ, תָּהָה הָהָר, אֲנִי, שֶׁקִּיּוּמִי נוֹצַק עִם רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה/ חוֹשֵׁשׁ שֶׁאֲנִי רַק בְּדוּתָא וּשְׁמוּעָה?“ ובמקביל: “כֻּלָּנוּ זֶה לָזֶה בָּבוּאוֹת/ אָמַרְנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ, הַמֶּלֶךְ, הָרַב וַאֲנִי, כְּשֵׁם שֶׁבָּבוּאָה לָנוּ הָהָר“. או: “וְהָהָר הִתְחַיֵּךְ כְּשֶׁצֵּל עָנָן חוֹלֵף… הִזְכִּירוֹ שֶׁהוּא עַצְמוֹ עוֹפֵף/ אֵי־אָז, כְּגַרְגִּיר אָבָק“.

הר שהוא סלע והוא בדותא, שמועה, בבואה ואפילו גרגיר אבק נישא ברוח. כך או אחרת, ישויות של ניגודים, אף סתירות ופרדוקס. מה יותר רבקה מרים מזה? וכך, ככל שאנו מעפילים בהר של המשוררת, ההר הולך ונפסד כחומר ומתגלה יותר ויותר כרוח.

מחוז כיסופים

מכאן כבר קצרה הדרך אל האניגמה הטמירה של ההר, אותה קדוּשה הצפונה בקצה המנהרה הזכורה לנו: “שַׂמְנוּ פְּעָמֵינוּ אֶל הָהָר… מִנִּי אָז נִשְׁאַר בִּמְקוֹמוֹ הַטָּמִיר, הַנֶּעְלָם“.

כזו היא שתיקת ההר, “שְׁתִיקָתוֹ הַקְּפוּצָה, שֶׁאֵין מַעֲנֶה לָהּ“. הר של סוד, הר “נֶאֱדָר לְמוּלֵנוּ נִצָּב“, סלע שכולו ביטול החומר ואשר רק אמירת אמן היא המענה לשתיקתו. “וּכְבָר הָהָר מְמַהֵר שׁוּלָיו לְכַסּוֹת/ לִהְיוֹת שׁוּב טָמִיר וּמֻחְלָט“.

הר חידה, המאתגר בשניוּת ההיפוכים של סלע ורוח, ארץ ושמיים, מטה ומעלה. ודומה שהדרך לפתרון החידה, יותר משהיא בטיפוס המפרך, היא במאמץ לחדור לפנימיותו, כאותה מנהרה המחברת קדושה וחולין. או כאותו חולד, משיר נוסף של רבקה מרים, שלכאורה מעפיל בהר “מִמַּרְגְּלוֹתָיו לְעֵבֶר פִּסְגָּתוֹ“, אך – כדרכו של כל חולד – הוא נובר בהר לתוכו, “וְאֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין מַטָּה וּמַעְלָה פּוֹתֵר“.

עתה כבר ברור לנו שההר, יותר משהוא ישות הניצבת מול האדם לאתגרו, הוא מחוז כיסופים פנימי באדם, מקום מבוקש, גבוה, טמיר ונשגב, שהאדם נתבע להעפיל אליו בתוכו – בנפשו, ברוחו ובנשמתו. זוהי הגיאוגרפיה האמיתית של ההר.

מה יותר מתבקש אפוא מהאנשתו של ההר בשירתה של רבקה מרים: הר הולך, הר נודד, הר שמתכווץ ומצטנף בענווה, הר שמדבר, הר שנוטה למות אך מונשם וחי מחדש, הר נושא את כליו של הרב, הר שעולה ויורד על גבו של הרב, הר ששוכב לצד הרב (ולצד המשוררת, כאשר “הָאֵל הַגָּדוֹל עַל כֻּלָּנוּ גָּהַר“). תגידו הר יהודי, אך לא רק: כי גם הר נוהם בשנתו ומגרגר וגונח (כאותם חתול או כלב הנמים עם המשוררת לעת לילה). ואולי, כפי שנלמד מיד, אין סתירה בין הדברים.

לאמור: הישות האורגנית, החיה והדינמית של ההר היא מין בעל חיים פלאי, יצור נשי (שכן, כוכב מת שצנח אל פסגת ההר – “הֵחֵל מֵהַפִּטְמָה שֶׁבְּקָצֶהָ יוֹנֵק/ וְשׁוּב הוּא שׁוֹקֵק וְחַי“). אכן, יצור אומניפוטנטי, שהוא כוח מפרה ומחיה, כוח נשי, כוח מעניק חיים, כוח אימהי: הר־הריון. “הַתְּנוּעָה שֶׁכָּרֶגַע רוֹחֶשֶׁת בָּךְ וּבִי, אָמַר לִי הָהָר/ הִיא הַתְּנוּעָה שֶׁכָּרֶגַע רוֹחֶשֶׁת גַּם בַּמֶּלֶךְ, גַּם בָּרַב…“. תנועה פנימית, חיים פנימיים בבטן ההר. והרי לנו גם תשובה לזיקת ההר והמלכות. שכן, ספירת מלכות היא ספירת השכינה, הכלה (המכילה הכול ומחברת את השפע האלוהי לאדם). “מלכות“ היא האישה.

אך, גם אמרנו – חיה: כי ההר החיה, או החיה ההר, הוא/היא המושג הקבלי הקרוי “חיה“, שלב עליון במסע למימוש הנשמה. זה המסע הניאו־אפלטוני הקרוי בראשי תיבות נר"ן ח"י: נפש־רוח־נשמה־חיה־יחידה. חמש דרגות רוח, שהשתיים העליונות – “חיה“ ו“יחידה“ – הן אסטרליות ומקרינות אורן על האדם מעולמות עליונים. לפיכך “הָהָר יָצָא מִתּוֹכוֹ וּבִקֵּשׁ שֶׁאֵלֵךְ אַחֲרָיו… וּבַלֵּילוֹת נִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ פִּיו הַפָּעוּר וְהוּא שֶׁלִּמְּדַנִי תּוֹרָה“.

מדוע מיקמה רבקה מרים את החיה הקבלית בראש ההר ולא את ה“יחידה“ המסתורית, הגבוהה ממנה, ה“יחידה“ שהיא קרינת אור אינסוף, התכלית העליונה של מסע הנשמה? אולי משום שרבקה מרים אוהבת חיות, ואולי גם משום סירובה להתנתק עד תום מארץ וגוף.

“עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם“, אומר הקב“ה למשה. עלייה להר היא מסע לפגישה עם הא־לוהי שבתוכך, אך לא פחות מכך, מימוש עצמי, אותנטיות עד תום: “והיֵה שָם“. “אהיה אשר אהיה“, כינה א־לוהים את עצמו, ותביעתו לאדם “היֵה שם" פירושה "מַמֵש את הא־לוהי שבך". זהו ההר.

ד"ר גדעון עפרת הוא חוקר אמנות ופילוסוף. ספרו האחרון "אוצר־גרילה: מבוסס על סיפור אמיתי" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד