שירת האזינו: המסר שקורא למבט עמוק יותר על המציאות

לשירה יש כוח עצום. המוזיקה משפיעה על השפה ועל החשיבה. לא לחינם נוגנו בבית המקדש פרקי תהילים ופסוקי שירה בתנ“ך, ועד היום עבודת ה‘ מלווה בשירים ושמחה. השירה היא סודה של פרשת האזינו.

פתגם קדום, שמקורו כנראה בדברי הפלא יועץ, אומר כך:

כבר אמר החכם העבר אין, העתיד עדיין, דאגה מנין, קום שתה יין. שאם הדבר כבר עבר, מה יועיל בדאגה (פלא יועץ אות ד).

מעיון במקור הפתגם נראה כי אין זו הנחיה לדרך חיים, אלא הרגעה לאדם הנתון בסערת רגשות. ההמלצה מזכירה את הפסוק במשלי (לא, ו) “תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ, יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד“. אכן, יש ערך רב לשמח נדכאים ועצובים, אבל להפוך את הפתגם הזה לדרך חיים לכלל הציבור, זה חוסר אחריות והפך דרכה של תורה. לכן, אף שיש מקור לפתגם זה, המושר כיום, יורשה לנו לערער על הנחת היסוד שעולה ממנו ולצמצם אותה במאוד מאוד.

“העבר אין“? כולנו מושפעים מהעבר, וזה נכון במישור הפסיכולוגי־האישי, המדעי והרוחני. במישור האישי, אנחנו בנויים רבדים רבדים והעבר קיים בנפשנו. במישור המדעי ידוע שהמדע נבנה קומה על גבי קומה, ובמישור הרוחני הדבר ניכר בכל מהותה של התורה שבעל פה, שבנויה על העבר וכל חידוש בה הוא נדבך נוסף.

“ההווה כהרף עין“? ההווה גם הוא מעסיק אותנו רבות. כולנו חיים את הזמן בתוך מעגל השנה, ומציינים את הנקודה שבה אנו מצויים כעת. חיים במובן של “קארפה דיאם“ (carpe diam) – חיֵה את הרגע אינם נחלת בני ישראל.

“העתיד עדיין“? העתיד מעסיק אותנו כפרטים וכאנושות בלי סוף. רוב הטיעונים של מדינאים ופוליטיקאים מושתתים על חרדה לעתיד ושאיפה לבנות עתיד טוב יותר. חלומה של האנושות הוא ליצור עתיד טוב יותר, ואף פעם לא נחה דעתה באמרה שמה שיהיה בעתיד אינו רלוונטי. ואם נשים פנינו אל הקודש פנימה, כולנו מצפים לביאת המשיח ולחיי העולם הבא. זו מגמת חיינו – להגיע אל העתיד הנכסף.

העברת הלפיד

פרשת השירה, שתחילתה בווילך וסופה בהאזינו, היא האנטיתזה המוחלטת לפתגם הנ“ל. אכן, משה רבנו משלים עם העבר ועם גזר הדין שלפיו הוא לא יעבור את הירדן בעתיד ולא ייכנס אל הארץ המובטחת. אבל התנהלותו לקראת העתיד מעוררת הערצה: העברת שלטון מסודרת, חיזוק העם וחיזוק המנהיג הבא יהושע, כתיבת התורה, נתינתה אל השבטים ומבט קדימה לקראת שחזור עתידי של מעמד הר סיני אחת לכמה שנים – במוצאי חג השמיטה, במעמד הקהל וקריאת התורה בחג הסוכות.

ואז מגיעה נבואה מפתיעה שצופה פני עתיד. הקב“ה מגלה למשה שהעתיד לא יהיה קל:

הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת (לא, טז).

העתיד ניצב כעת לפני משה רבנו ולפני כלל ישראל כגורם שאי אפשר להתעלם ממנו. אם עד כה חלק גדול מנאומי משה עסקו במאורעות העבר והדרך להתבונן עליהם, כעת המבט מופנה קדימה אל העתיד. התורה מלמדת שהדרך לבנות עתיד טוב יותר היא דרך “השירה“. השירה תהיה לעד בבני ישראל, והיא שתשיב אותם למוטב. משה רבנו יודע שיהיו נפילות ושתהיה מעידה, ואף על פי כן, “וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ“. יש לדאוג כעת לעתיד. אך כיצד?

בשאלה מהי השירה נחלקו רבותינו, האם הכוונה לשירת האזינו או לתורה כולה הנקראת שירה. הדעה שזו שירת האזינו נסמכת על עוצמתה של השירה שיש בה עבר, הווה ועתיד, יש בה תיאור מציאות ויש בה תביעה גדולה, ויש גם בה פנייה אל העולם כולו: “האזינו השמים ותשמע הארץ“. לבריאה יש מגמה וכיוון. יש מנהיג לבירה, והעולם איננו הפקר. האחריות שלנו בכל נקודת זמן היא להבין שהעבר משפיע על ההווה והעתיד.

לקרוא בין השורות

שירה דורשת העמקה, קריאה בין השורות. הפנמת המסר מורכבת ודורשת מאמץ. אין התנערות מהעבר כדבר שהיה ואיננו, אין זלזול בהווה או בעתיד, אלא תמצות של הכול לשירה אחת אדירה שמתחילה בטבע הדומם, רומזת לאומות העולם ומדברת אל בני ישראל. לא רק עם ישראל הוא חטיבה אחת, אלא העולם כולו הוא אחדותי. שירת האזינו היא שירת עולמים, ועלינו מוטלת המשימה לגלות ולהנכיח זאת.

מתבקש לסיים עם מילותיו השיריות של מרן הרב קוק, “שיר מרובע“:

יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו.  ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית… והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה… ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם…

ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה…

ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם… והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה, ישראל שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול , שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו.

הרב יצחק נריה הוא ראש ישיבת ההסדר תורה בציון ויו"ר קרן אחד לאחד