משמת אבות ישורון ב־1992, הותיר אחריו ספרי שירה ושורות שיר שנכתבו על ניירות אריזה, חפיסות סיגריות ומעטפות ישנות. כחצי יובל לאחר מותו קראה בתו, המתרגמת והעורכת הלית ישורון, את הניירות ועליהם טיוטות שלמות ושברי שיר, וכמו ארכיאולוג המפענח על בסיס החרס את הכלי, ערכה מתוכם ספר מאחרית לראשית: משיריו, כתביו ומכתביו האחרונים – כמה מהם נכתבו סמוך מאוד למותו – המופיעים בראשית הספר ועד לכתבי נעוריו המופיעים בסופו.
הקריאה בספר משולה למסע בעקבות הזמן האבוד: האפוריזמים וחרסי השיר מופיעים מהמאוחר אל המוקדם ביותר, ומאפשרים מסע אל רגע הבראשית – נקודת המפץ הגדול שממנה התרסק עולמו של יחיאל אלטר פרלמוטר אל רסיסי השפה שכתב ונאבק בה עד שהפך להיות המשורר אבות ישורון. וכך, הספר שמתחיל בהרהוריו של זקן על סף המוות, שמחשבותיו על החיים והמוות הם שפה אחרת להליכה אל הוריו שנרצחו בשואה (“לְאִמִּי / אֲנִי בָּא לֹא מַה שֶּׁיֵּשׁ לָךְ אֵלַי / אֶלָּא אֲנִי בָּא מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי אֵלַיִךְ. / כִּי מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי אֵלַיִךְ זֶה הָיָה. / וּמַה שֶּׁיֵשׁ לָךְ אֵלַי זֶה יִהְיֶה“), נגמר במכתב “שנה טובה“ מארץ ישראל (במקור ביידיש) אל ההורים שבפולין ממוצאי ראש השנה ה‘תרצ“ב. במכתב הוא מתאר את זיכרונותיו ממנהג המלקות שנהגו בו יהודי מזרח אירופה לכפרת עוונות, ומסיים במילים “לא ראיתי כדבר הזה. עכשיו אני חושב שייתכן שהיתה זו הסיבה הממשית הראשונה, והיא שנטעה בי אמונה במשהו גבוה יותר, משונה, חזק יותר – משהו נסתר שאין לשער“.
אבות ישורון הוא משורר שמחייב קריאה כפולה. “שמים בקשו שיר עלי. כי הוזמנתי כאן להשתתף ואיני יכול. רציתי לקרוא שיר ואיני יכול. כי שיר הוא מִנֵיה וּבֵיה גם מקור וגם תרגום“. הראשונה היא זו שמתמסרת לשפה הלא מתמסרת, לעולם שסוע השפה והנפש שלו; השנייה מפרשת אותו לא בצמידות לטקסט אלא בצמידות לגמגום ולצעקה: זו שירה שחשוב להאזין לגוני הקול שלה לא פחות מלמילים עצמן. לכן מציע “חרסים“ שתי קריאות: זו שמתחילתו, המציבה את שיריו המאוחרים בראשיתו והולכת אחורה בזמן, וזו ההפוכה, מהדש השמאלי, כמו בשפה זרה, מהנעורים אל הזקנה, מהדיבור אל התרפקותו והתפרקותו.
“מִסְּמַרְטוּטִּים שֶׁל שָֹפָה / קָרָאתִי יָ־הּ“, כותב ישורון שעשה בשפה העברית מתוך חירות שאף משורר לא קרב אליה. כמו יקום שמיליארדי שנים אחר התפוצצותו עדיין מהדהדים בו קולותיו, וגם לאחר ש“בֵּין אִמִּי לְבֵינְנִי מֶרְחָק שֶׁל גָלַקְסִיָה“, חוזר ישורון כל הזמן אל נקודת הראשית. הבת העורכת את הספר המופלא שבפנינו מהדהדת את קול אביה ואת קול אמו: “כִּי אַתֶּם שְֹפַתְכֶם לִקְרִיאָה וַאֲנִי שְׂפָתִי לְדִבּוּר, לְדַבְּרָנוּת, לְדוֹבְבוּת“. מעבר לזמן, לחיים ולמוות, עומדת שירתו של אבות ישורון במלוא אמיתותה, אימתה ויופיה.
