בקיץ 1391, בראש חודש תמוז, פרצו בסביליה שבדרום ספרד "פרעות קנ"א" נגד היהודים, וחיש קל הן שטפו את הממלכות הספרדיות השונות בחצי האי האיברי. מאז ובמשך מאה ואחת שנים, עד לגירוש בשנת 1492, ידעו יהודי ספרד גלים של רדיפות ומצוקות, שהביאו להתנצרות רבים מהם כיחידים וכקהילות. המאה ה־15 הייתה מאה מייסרת בעבורם, ולרוב היא מוצגת כתקופת שקיעה. מחקרו של יואל מרציאנו מלמד כי תיאור כזה של חיי היהודים באותן שנים חוטא לאמת, ומחמיץ היבטים חשובים של יצירה והנהגה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המשגיחים: שירות הסטרימינג שמצנזר תכנים מקווה לפרוץ לקהל הדתי
– עדיין בועט: קבלן האליפויות של העשור הקודם בכדורגל לא הלך לשום מקום
– מיוצרת לזמרת: הדרך המוזיקאלית של ענת מלמוד
בספר שישה פרקים שאינם שווים בגודלם. הפרק הראשון דן בלימוד בגיל הרך, ובו מראה מרציאנו שהיו ויכוחים עד כמה ראוי להשקיע בלימוד המקרא, כפי שהיה גם מצפון לפירנאים, בצרפת ובאשכנז. היו חכמים שמחו על שליטה לא מספקת במקרא ועל הנזקים החינוכיים שבמצב זה. עוד ייחדו זמן ללימוד פירוש רש"י על המקרא, ואף נכתבו ביאורים לפירושו ולפירוש רמב"ן על התורה. התומכים בלימוד שיטתי ויסודי של המקרא צידדו גם בלימוד מסודר של דקדוק הלשון העברית. נערים החלו ללמוד משנה, והיו גם בוגרים שלמדו משנה לא רק כתשתית לסוגיה התלמודית אלא כיצירה העומדת בפני עצמה וראויה לעיון. על אלה יש להוסיף מאמץ חינוכי ממוקד להקניית מידות והשקפה דתית, כפי שמלמדים ספרי מוסר שנכתבו אז למטרה זו. הפרק נחתם בדיון במלמד התינוקות באותם ימים – הכשרתו, מעמדו והציפיות ממנו.
’צ הישיבה כבית הלימוד היא עניינו של הפרק השני בספר ובו מלבן מרציאנו שאלות נכבדות ובהן דמותו, תפקידו ומעמדו של הרב בתהליך הלמידה, והגירת תלמידים וחכמים לשם לימוד תורה. זאת לצד שאלות פדגוגיות ודידקטיות כגון: משך הלימוד הראוי; זמינות כתבי יד לעיון הלומדים; המתח בין עיון לבקיאות והיחס הראוי ביניהן מבחינת הקדימות בזמן ואופני הלמידה ההולמים; לימוד הסוגיה על פרשניה ובהם בעלי התוספות האשכנזיים. הפרק כולל גם עיסוק בייחודה של הישיבה הספרדית לעומת הישיבה האשכנזית ובחינוך קהילתי לעומת חינוך פרטי, בייחוד לבניהם של תלמידי חכמים שיועדו מגיל צעיר לגדולות.
הפרק נחתם ברשימה ובה עשרים וארבע ישיבות ופרטים עליהן, על העומדים בראשן, על נכסיהן ועל הזמן המשוער שבו פעלו. היא מושתתת על איסוף רסיסי מידע ממקורות שונים, ותשמש מעתה תשתית חיונית בשחזור עולם הישיבות בספרד במאה ה־15. בה בעת, יש בכוחה לשמש נקודת ייחוס להשוואה לבאים לשחזר רשימות כאלה בקהילות ובמרחבים אחרים.
בין פילוסופיה לקבלה
הפרק השלישי עוסק בדרכי העיון הספרדי. כך כונתה שיטת לימוד לתלמידים מתקדמים שהושתתה על עיון מדוקדק בסוגיה התלמודית, ובה בלבד. הביטוי הספרותי המגובש שלה נמצא בספרו של ר' יצחק קנפנטון, "דרכי התלמוד", שעורר עניין בקרב מלומדים שונים בדור האחרון ובראשם חיים בנטוב, חיים זלמן דימיטרובסקי ודניאל בויארין. העיון הספרדי הגדיר ללומד דרישות סף תוכניות ומתודולוגיות. מקורות השראה בתחום זה היו "ספר כריתות" שחיבר ר' שמשון מקינון (Chinon) שבצרפת, מבעלי התוספות במאה ה־14; ו"הליכות עולם" מאת ר' ישועה הלוי, בן המאה ה־15 שבשנת 1467 היגר לטולדו מתלמסאן שבאלג'יריה.
מרציאנו בדק ומצא כי חכמי ספרד במאה זו כמעט לא התייחסו אל ר"י קנפנטון, והציע טעמים משכנעים לכך. בחלק האחרון בפרק זה סוקר ומנתח מרציאנו את תחומי הידע הנחוצים לעיון עצמאי: סדר הקבלה וכללי הפסיקה; מונחים, דרכים וכללים במקורות תנאיים ובתלמוד; שיטות זכירה; כללי המידות. מתברר כי המעיינים פעלו מתוך שני מניעים שונים מאוד זה מזה – היו שראו בעיון אמצעי לפסיקת הלכה למעשה, ואחרים ראו בו אמצעי אינטלקטואלי לרכישת ידע מופשט, בהשפעת זרמים פילוסופיים.
"קווים לתוכנית לימוד בעלת אוריינטציה פילוסופית" – זוהי כותרתו של הפרק הרביעי בספר. מן המאה הארבע־עשרה ואילך היו בספרד מלומדים יהודים שטענו כי הצרות התוכפות עליהם הן בגלל העיסוק בפילוסופיה. הסברים כאלה הושמעו גם בעקבות הגירוש בשנת 1492, ופרופ' חיים הלל בן־ששון המנוח כבר על כך כבר לפני שני דורות. דווקא על רקע זה מעניין היה לקרוא על חכמים ועל ישיבות שטיפחו במודע את כישורי העיון הפילוסופי של תלמידיהם. לדעת מרציאנו, הישיבה בסרגוסה שבממלכת ארגון הייתה מוסד שבלט בו העיון הפילוסופי הממוסד והמובנה. עוד הוא מראה כי היו חיבורים פילוסופיים שנכתבו אז לבקשת תלמידים.
לא נפקד מהספר עיסוק בקבלה בספרד במאה ה־15. הפרק החמישי יוחד לנושא, והוא פותח בקביעה כי "מצב לימוד הקבלה בספרד והיצירה בו במאות ה־14 וה־15 לוט בערפל". אף כאן ליקט מרציאנו רסיסים ושברי ידיעות ובעזרתם השתדל לשחזר מה למדו, היכן ואיך. סעיף נפרד דן במקומה של הקבלה בבית המדרש הקנפנטוני, ובו מראה המחבר כי ר"י קנפנטון עצמו עסק בעיקר בתלמוד, ובין תלמידיו היו שנטו לעיון פילוסופי ואחרים שהעדיפו עיון קבלי.
במחצית השנייה של המאה ה־15 גבר העניין בקבלה, ולפחות בישיבתו של המקובל ר' שמואל פרנקו בפרומישטה (Fromista) עסקו בה באופן מובהק. גם ר' אברהם סבע, בן דור הגירוש, עסק הרבה בקבלה, והיא מהדהדת בחיבוריו המגוונים. יתירה מזו: בחמישים השנים שקדמו לגירוש שולבו מקורות קבליים בפסיקת ההלכה, וניכרת מגמה להכריע בהלכות שיש בהן מחלוקת כך שיהלמו מסורות קבליות. כל אלה זכו כידוע לתנופה עצומה בצפת במחצית השנייה של המאה ה־16, אולם התשתיות הונחו כבר בספרד במאה שלפני כן.
נגד טיפוח "גדול הדור"
הנהגת הקהילות ומוסד הרבנות נבחנים בפרק השישי בספר. הפרק פותח בניתוח הנהגת הקהילות במלכות קסטיליה לעומת מלכות ארגון, וממנו פונה מרציאנו לשרטט את דמותו של רב הקהל ואת תפקידו בחיי הקהילה. אף כאן קיבץ המחבר מידע מקוטע מאוד, ובזהירות רבה השתדל לשחזר בעזרתו לפחות קווי מתאר. יש בפרק זה השוואות רבות ומועילות לידיעות שבידינו על אותן שנים באשכנז, וכך מתבררים "תווי הפנים" הייחודיים של ההנהגה הרבנית בספרד במאה ה־15.
מקום מיוחד תפס מעמד הסמיכה, וגם בו היה הבדל גדול בין אשכנז, שבה נהגו לסמוך, לספרד שבה נמנעו מכך ואף מתחו ביקורת גלויה ונוקבת על רמתם הנמוכה של חלק מהנסמכים. דומה שהמבקר החריף מכולם היה דון יצחק אברבנאל. שעה שבאשכנז ניסו לטפח דמות של "גדול הדור" שתנהיג את הקהילות, שמרו הקהילות בספרד על אוטונומיה בת מאות שנים, וממילא כל מינוי היה תקף לקהילה מוגדרת בלבד, אשר נתפסה ככוח הממנה ובעל הסמכות. ועוד, באשכנז יכול היה אדם להיקרא "מורנו הרב" מבלי שימלא בפועל תפקיד כלשהו, ואילו בספרד לא היה תואר ללא מינוי.
כללו של דבר: בניגוד לרושם הרווח שלפיו תש כוחן של הקהילות היהודיות בספרד במאה ה־15, מרציאנו מראה כי על אף אימי הקיום, במאה השנים האחרונות לישיבת יהודים בחצי האי האיברי התפתחו בקרבם מגמות חדשות: ספרות מתודולוגית לתלמוד, פרשנות רחבה ובעלת מאפיינים חדשים למקרא, ביאורים לרש"י ולראב"ע, ספרות דרוש, מעבר מהתמקדות סביב פסיקת הרי"ף לפסיקת הטור.
אין בספר עלילה דרמטית והקריאה אינה קולחת, וזאת בגלל הדיונים המלומדים ושפע ההערות והציטוטים. אך אלה אינן מגרעות אלא מאפיינים. הספר נועד למעיין, והוא מזמן לו שפע של מידע, שבחלקו אינו נגיש שכן מקורו בכתבי יד. יפה עשה אפוא מרציאנו שלא הסתפק בציון מקורותיו אלא הביא מהם בנדיבות, וכך הנגיש לקוראיו מאוצרות התרבות היהודית שאין כל עין זוכה לשזוף אותם. לספר נלוו ביבליוגרפיה, מפתח אישים, מפתח מקומות ומפתח נושאים. נראה שעריכת לשון מוקפדת יותר הייתה מיטיבה עם החיבור.
