בשתי הדירות שבהן נפגשתי עם חברי קיבוץ המחנכים של "דרור ישראל" במצפה רמון מתגוררים יחד עשרה מבוגרים ושני ילדים קטנים. בכל דירה יש מטבח משותף והחצר משותפת לשתי הדירות. הדיירים חיים בשותפות כלכלית וחולקים את הכנסותיהם, אבל אין קופה אחת משותפת לכולם, אלא מספר קופות שמאגדות קבוצות של חברים, בהיקפים שונים ומשתנים. לרותם שעני, למשל, יש קופה משותפת עם בן זוגה ואבי בתה זיו, וחברה נוספת. שלושתם יחד מקבלים החלטות הקשורות לצורכי החינוך של זיו. החלטות כלכליות אחרות, כמו נסיעה לביקור אצל אחותה בחו"ל, מקבלת שעני עם שתי חברות ששותפות איתה בקופה אחרת.
שחר ומאיה, הוריה של זוהר בת החצי שנה, מנהלים חיי שותפות כלכלית עם עוד ארבעה חברים שלשניים מהם יש ילד, אבל צרכים מסוימים ממומנים על ידי קופה גדולה יותר, שחברים בה חברים נוספים. בתשעת הרכבים של הקיבוץ שותפים כל חמישים חברי הקיבוץ, ובתשלום השכירות על הדירות שותפים גם תושבי קיבוצים אחרים של דרור ישראל בערים אחרות בארץ.
חיי השותפות הם ללא ספק אחד המרכיבים המסקרנים בחייהם של חברי קיבוץ המחנכים "דרור ישראל" במצפה רמון, אבל יהיה זה עוול להתמקד רק בהן. הקבוצה, שהגיעה למצפה רמון לפני 12 שנים, מפעילה בעיירה מספר פרויקטים לרווחת כלל התושבים. אחד הפרויקטים הראשונים שהקימה בשנת 2010 הוא קואופרטיב העגלה, שנועד להציב אלטרנטיבה זולה יותר למונופול של שופרסל במצפה רמון.
אחרי שניסו לשנות את המצב באמצעות חרם צרכנים, הגיעו חברי דרור ישראל למסקנה שהפתרון למחירים היקרים של סניף שופרסל המקומי הוא התאגדות. הם החלו לרכוש מוצרים ישירות מספקים ופתחו מכולת שיתופית בשם "העגלה". כל חבר ב"עגלה" רוכש מניה בסכום חד פעמי של 250 שקלים, ובנוסף תורם שעתיים בחודש מזמנו להפעלת המכולת. בתמורה הוא זוכה לרכוש מוצרים בהנחה משמעותית. כל אדם יכול לרכוש מוצרים ב"עגלה", אבל לכל מוצר יש שני קודים של מחיר – לצרכנים מזדמנים ולחברים בקואופרטיב. תשע שנים אחרי הקמת "העגלה", חברים בו כמאה משפחות. חברי דרור ישראל מעריכים שהרכישות במכולת חוסכות לתושבי מצפה רמון באופן מצטבר כשני מיליון שקלים בשנה.
פרויקט מסקרן אחר שהקימו חברי הקיבוץ הוא "הכיתה החברתית", תיכון מקצועי ללימוד תיירות ומלונאות שהוקם בשיתוף עם משרד העבודה והרווחה, ומהווה חלק מרשת "דרור בתי חינוך" של התנועה. המטרה היא לצייד נערים ונערות שאינם מעוניינים בבגרות עיונית בתעודת מקצוע שתאפשר להם להשתלב בענף התיירות, ענף התעסוקה המרכזי במצפה רמון. צוות המורים בתיכון מורכב ברובו מחברי קיבוץ המחנכים. שלוש שנים אחרי הקמתו לומדים בכיתה החברתית שלושים תלמידים בכיתות י־יב.
חברי קיבוץ המחנכים מפעילים בעיירה גם פנימייה לבני נוער. כשלושים נערים ונערות מרחבי הארץ חיים בפנימייה. חלקם לומדים בתיכון העיוני של מצפה רמון וחלקם בכיתה החברתית. בשונה מחברת הנוער של הקיבוצים הוותיקים, כאן לא מדובר בנוער בסיכון אלא בצעירים, רבים מהם קיבוצניקים, שמחפשים ללמוד מחוץ לבית, ולהתחנך במקום עם אווירה של תנועת נוער.
חניכה בת תשעים
הסיפור של קיבוץ המחנכים במצפה רמון החל בשנת 2007, כשקבוצה של בוגרי הנוער העובד והלומד, התנועה שמתוכה צמחה תנועת דרור ישראל, סיימה במצפה רמון פרק משימה, המתבצע לאחר השירות הצבאי. "היינו בדילמה גדולה", מספר עומר ברט (34), ממייסדי הקיבוץ. "רובנו גדלנו בהוד השרון והיה לנו קשה לוותר על הקרבה לתל אביב. לא היה פשוט להחליט להתיישב במצפה רמון, אבל הרגשנו שיש כאן המון פוטנציאל לפעולה החינוכית שלנו. בלי הפעולה המחנכת המשמעותית, לא היינו נשארים במצפה רמון. הרגשנו שכאן אנחנו יכולים להגשים את החלומות שלנו".
אחרי כשלוש שנים פנו חברי הקבוצה לבני גילם שהתגוררו בקיבוצים של דרור ישראל ברחבי הארץ והזמינו אותם להצטרף. אחד המצטרפים היה שחר כהן בראון (34), שהגיע למצפה רמון עם קבוצת חברים מגרעין בחדרה. אחרי שנים של פעילות במרכז ההדרכה "המעורר" שמפעילה התנועה, וניהול של קואופרטיב העגלה, יצטרף כהן בראון בשנת הלימודים הקרובה לצוות המחנכים בבית הספר היסודי של מצפה רמון.
מאיה שדה, בת זוגו של כהן בראון, הגיעה למצפה רמון לפני שמונה שנים מגרעין באשקלון. שדה מובילה קבוצה מגוונת של נשים ביישוב הפועלת בתחום התרבותי. שלום דנוף (34), שמנהל כיום את "העגלה", הצטרף לקיבוץ בעקבות בת זוגו כרמל, שהגיעה למצפה רמון כדי להקים את פנימיית הנוער. רותם שעני (35) הצטרפה לקיבוץ המחנכים במצפה רמון לפני חודשים ספורים יחד עם חברים נוספים שהגיעו מקיבוץ המחנכים בבאר שבע. אור ברדוב (29) נמנית עם השכבה הצעירה יותר בקיבוץ המחנכים – 25 חברים שהצטרפו לקיבוץ לפני כשלוש שנים ומוגדרים כחניכים של הקבוצה המייסדת.
מסתבר שבדרור ישראל, מושג המדריך והחניך נשמר גם עשרים שנה לאחר תנועת הנוער, וכל מדריך, גם אם הוא בן 35, הוא גם חניך של מישהו אחר. כשאחד מחברי הקיבוץ הקים אולפן לעולים מבוגרים במצפה רמון, הוא הפך גם את בני השמונים לחניכים. לאחרונה, מספרים החברים, נפטרה לו חניכה בת תשעים.
למעשה, זהו בדיוק אחד המאפיינים המרכזיים של חברי דרור ישראל. הם מבקשים להמשיך את תנועת הנוער לחיים הבוגרים, כפי שמסביר תומר שמוקלר, דובר דרור ישראל וחבר בקיבוץ המחנכים של התנועה בבאר שבע. "אנשים חווים בתנועת הנוער חוויות משמעותיות ומעצבות חיים, ורוצים לקחת אותן להמשך החיים. בהתאם לתפיסה הזאת אנחנו מבקשים לקחת רעיונות מתוך עולם החינוך הבלתי־פורמלי של התנועה ולהכניס אותם לתוך המערכת הפורמלית. יש כאלו שרוצים להכניס למערכת החינוך קצינים ואנשי הייטק, יש שמשקיעים במתמטיקה ובפיזיקה, ויש את התפיסה שלנו שאומרת שיש בעיה עם החינוך הערכי וחוסר התאמה של המקצועות הנלמדים לחיים. אנחנו מאמינים שמערכת החינוך צריכה יותר חינוך ערכי ויותר חוויות מעצבות למידה ופחות שיעורים ומבחנים. זה גם מה שאנחנו עושים בתיכונים של דרור ישראל ובשאר המוסדות שלנו".
הלקח מהקיבוצים
כל חברי קיבוץ המחנכים לומדים לתואר ראשון בחינוך בלתי־פורמלי במסלול מיוחד שנבנה עבורם במכללת בית ברל, וגם מוציאים תעודת הוראה. מעבר לחינוך, רעיונות מרכזיים נוספים שלאורם פועלים חברי דרור ישראל הם שיתופיות קהילתיות, שוויון וחלוציות. בתחום השיתופיות, כפי שכבר הוסבר, אימצו חברי הקיבוץ מודל שונה מזה של הקיבוצים המסורתיים. במקום קופה אחת המשותפת לכולם, עם תקנון נוקשה והחלטות שמתקבלות באספת חברים, קיבוץ המחנכים הוא קיבוץ של קבוצות בגדלים שונים המקיימות בתוכן וביניהן שיתופיות דינמית.
"העיקרון הוא לאפשר כמה שיותר שיתוף כלכלי במידה שאנשים מוכנים", מסביר שלום דנוף. "אנשים בוחרים את מידת השיתופיות שמתאימה להם, ובתוך כך עושים מערכות של איזונים. החלטנו למשל שאנחנו קונים כאן דירות, כדי שיהיה פתרון דיור לכולם. ההחלטה הייתה שלנו, הגזבר הארצי של התנועה השיג לנו הלוואה, ואנחנו משלמים שכירות לקרן הארצית. עכשיו כל אחד יכול ליהנות מהדירה המשותפת, אבל גם יכול להחליט לשכור לבדו דירה אחרת".
שמוקלר: "הרבה אנשים אצלנו התחנכו על התפיסה שהיה משהו מאוד קשוח בתקנון של הקיבוץ, שבו הכול מתוקנן. יש כאן ניסיון ללמוד מזה. אנחנו מאמינים שאדם צריך לחיות בשיתוף, אבל הוא לא רוצה כל הזמן את אותה רמת שיתוף. אנשים התחילו צעירים עם חלומות, התבגרו והשתנו להם החלומות".
בעצם, יש כאן ניסיון ליצור קיבוץ משודרג.
כהן בראון: "אנחנו קוראים לזה קיבוץ של קבוצות. בניגוד לקיבוץ המסורתי, אצלנו לא יהיה מצב של אדם אחד שעומד מול מאתיים איש. התקנון שלנו, בניגוד לתקנון של הקיבוץ המסורתי, הוא תקנון גמיש. השיתופיות נבנית מתוך שיח ועם הרבה מאוד אמון".
ברט: "סבא שלי עלה מארגנטינה הישר לקיבוץ בית אלפא. בשבוע הראשון שלו שם, עוד לפני שהוא התקבל לחברות, נשברו לו המשקפיים, ובאספת הקיבוץ החליטו לא לקנות לו משקפיים חדשים. באותו שבוע הוא לקח את סבתא שלי, עזב לתל אביב וסיים עם התנועה הקיבוצית לכל חייו, למרות שהוא עלה לארץ במסגרת מחנות העולים והיה ציוני נלהב. כשיצאתי להגשמה בתנועה והוא הבין שאני חי בקבוצה, הוא אמר לי: אל תיתן לאף אחד להחליט לך בחיים. הניסיון שלנו הוא לקחת את הרעיונות של הקיבוץ – השיתוף, הציונות, התחדשות העם היהודי והסוציאליזם – להתאים אותם, ולבחון איך הם יכולים להיראות לאור התקופה והרצונות שלנו".
לדעת מי אבא ואמא
תנועת דרור ישראל הוקמה בשנת 2006 על ידי צעירים בוגרי הנוער העובד והלומד שרצו להמשיך לפעול בשדה החינוך והמעורבות החברתית ולהתנסות באורח חיים שיתופי. בתנועה חברים כיום כ־ 1,800 חברים וחברות, אך באמצעות מפעלים חינוכיים ותרבותיים ושיתופי פעולה, מעגלי ההשפעה החינוכיים שלה מגיעים למאות אלפים. חברי התנועה הקימו עד היום כ־18 קיבוצים עירוניים וקהילות שיתופיות בכל רחבי הארץ, ממצפה רמון ובאר שבע בדרום ועד עכו וטבריה בצפון.
הקיבוצים פועלים כחלק מהתנועה, אך לכל אחד מהם סממנים ייחודיים על פי רצונם של החברים. הם אינם נמצאים בהכרח באותו מבנה בעיר ולעיתים אף לא באותה שכונה, אך מקיימים קשר רציף ושיתוף כלכלי ברמות משתנות, ושואפים לפעול במשותף עם הרשות המקומית לקידום ופיתוח של החינוך והקהילה.
חלק מהביקורת שנשמעת על קיבוצי דרור ישראל בשנים האחרונות נוגעת למוסד המשפחה בקיבוצים הללו. המבקרים טוענים שההתמקדות בערכי השיתופיות והקהילתיות באה על חשבון הקמת משפחה והבאת ילדים לעולם.
אצלכם אמנם כבר יש מעט ילדים, אבל מעניין אותי אם הקמת המשפחה נדחית כאן יותר, ביחס לציבור החילוני.
כהן בראון: "כשאתה חי בקהילה שיתופית, יש לך מסלול חיים אחר. אצל חברים שלי במקומות אחרים המסלול המקובל של התפתחות בחיים הוא למצוא עבודה מסודרת ואז להקים משפחה ולהביא ילדים. כשאתה חי בקהילה שיתופית יש לך עוד כמה מרכיבים במסלול שאתה שואף אליהם ויכול להיות שעניין המשפחה פחות בוער. גם אצלי, כשהצטרפתי לקיבוץ כאן לפני עשר שנים, הייתה אפשרות לחכות עם הקמת המשפחה".
שעני: "זה נכון שלרוב הבנות בגילי שגדלו איתי בקיבוץ כבר יש ילדים. זה קשור למרכיב המשימתי. הבחירה שלי לעסוק בחינוך באופן אינטנסיבי נתנה לי הרבה סיפוק ותחושת משמעות, והרצון לאימהות התעורר אצלי יותר מאוחר כי הרגשתי מלאה ובסיפוק עוד קודם לכן. עכשיו, כאמא, אני חיה עם האתגר של שילוב הדברים".
במה הילדים שגדלים כאן שונים מילדים אחרים?
שעני: "זיו, הבת שלי, פוגשת יותר מבוגרים מילדים אחרים. היא גרה בבית שיש בו כמה מבוגרים ולדעתי זה דבר טוב בשבילה. למרות שהיא גרה בחדר אחר משלנו, ויש כאן עוד מבוגרים בחדרים אחרים, כשהיא קמה בלילה היא יודעת בדיוק לאן ללכת".
דנוף: "הבן שלנו יהל נמצא במשפחתון במצפה רמון. כל הורה שמגיע למשפחתון, יהל לוקח אותו לילד שלו ומראה לו את התיק, הכובע והבקבוק. המפגש שלו עם הרבה מבוגרים מעניק לו ביטחון יותר משיש לבני גילו. ועדיין, למרות שמישהי שגרה איתנו בדירה יכולה לקלח אותו ולהשכיב אותו לישון, הוא יודע מי אבא ואמא שלו".
אם את החיים השיתופיים הם שומרים לעצמם, את ערך הקהילתיות מנסים חברי קיבוץ המחנכים להפיץ החוצה גם לסביבה.
"אנחנו מאמינים שכל אחד צריך מסגרות קהילתיות", מסביר תומר שמוקלר, "ולא רק אלו שחיים בשיתופיות כמונו. לא לכל אחד מתאים לגור כמו שאנחנו גרים, אבל כל אחד צריך שיהיו לו גופים שדרכם הוא יכול להיפגש, להיות מעורב ולהשפיע".
אנחנו לא יותר חכמים
אחד האתגרים המרכזיים של חברי הקיבוץ הוא ליצור חיבורים אישיים בינם לבין תושבי מצפה רמון. חברי הקיבוץ מודעים לכך שהשיתופיות והקהילתיות הגבוהה שלהם עלולות לייצר חומות חברתיות סביב הקיבוץ, ולהפוך אותו, בניגוד לרצונם, לבועה חברתית בעיירה. "חלק מהעשייה שלנו מיועדת לכלל הציבור", מזכיר שלום דנוף. "בקואופרטיב 'העגלה' למשל כולם שווים. לי ולתושב מצפה רמון שרכש בו מניה יש אותו מעמד. יכולנו לפתור את בעיית יוקר המחיה בתוך התנועה אבל אנחנו בוחרים ליצור מסגרות כמו 'העגלה' לטובת כלל היישוב".
כהן בראון: "אני הולך להכניס את עצמי בספטמבר הקרוב לחדר המורים של בית הספר המקומי. יש כאן אנשים שגרים ומלמדים הרבה שנים, וכמורה צעיר אני יודע שיש לי הרבה מה ללמוד מהם. אני עדיין לא מנוסה בעמידה מול 40 ילדים בכיתה, ומי שיעזור לי הם המורים הוותיקים. זה נכון גם לגבי ההתמודדות היומיומית שלנו עם החיים. אנחנו לא יותר חכמים, ולמדנו מהוותיקים איך עושים קניות, איך נוסעים בזהירות בכבישים ואיך מתמודדים עם המרחק מבית חולים כשיש ילדים קטנים".
שדה: "אני מובילה קבוצה של נשים שחברות בה נשים כמעט מכל הקהילות ביישוב, כולל בעלות תשובה, ויש בה למידה הדדית. מעבר לכך, הילדים שלנו נמצאים בגן עם ילדים אחרים, ולא הקמנו מסגרת נפרדת עבורם". הקיבוצניקים מזכירים גם את הקן של הנוער העובד והלומד שהקימו, את התיירנים של היישוב המעורבים בהוראת תלמידי "הכיתה החברתית", ואת העובדה שהכיתה עצמה מורכבת מבני מצפה רמון שלומדים יחד עם ילדי הפנימייה.
שמוקלר: "הרבה פעמים השאלה על יחסינו עם אנשי העיירה באה ממקום שמאשים אותנו בפטרונות, אבל צריך לדעת שלמרות שבכל מקום אנחנו יוצרים קהילה ייחודית, בכל מקום יש גם מפגש עם הצרכים של המקום".
דנוף: "אני זוכר מפגש שהיה לי עם תושב שכעס עלינו. כשדיברנו קצת, הסתבר לי שכשהחבר'ה הראשונים שלנו הגיעו לכאן, הוא הרגיש שהם באו לחנך את הילדים שלו מתוך תפיסה שהם יכולים לעשות את זה יותר טוב מאנשי מצפה רמון, ומשם נבע הכעס שלו. אחרי שדיברנו, היחס שלו אלינו השתנה. וצריך לזכור שגם אנחנו מתבגרים".
שעני: "אני מרגישה שיצאתי מהבועה שגדלתי בה כנערה וכבחורה צעירה בקיבוץ צרעה. הסיפור של לחיות בפריפריה, קודם בבאר שבע והיום במצפה רמון, ולהכיר את המציאות באזור הזה, הפך את הסיפור שלי ליותר מורכב ואת הזהות שלי למורכבת יותר. לא הייתי מודעת לכל השבטים שיש בחברה הישראלית".
לגעת ברבע מיליון
חוץ משיתופיות וקהילתיות, חברי קיבוץ המחנכים לא מתביישים לדבר גם על ציונות. "לחיות היום במצפה רמון זו גם ציונות", אומרת מאיה שדה. "אני מאוד אוהבת את המקום, אבל יש בו אתגרים לא פשוטים, כמו למשל המרחק מבית חולים. הייתי יכולה לגור גם בתל אביב, אבל אני מאמינה שצריכים לחיות במצפה רמון. מצד שני, אני לא רוצה להציג את עצמי כמי שבאה לחזק את המקום, כי זה נשמע פטרוני. באתי לחיות עם אנשים וגם להביא לכאן רעיונות חדשים של קהילתיות".
כהן בראון: "הבחירה לגור במקומות כמו מצפה רמון כוללת גם לעמוד במתחים קשים שקיימים בחברה הישראלית והרבה חיים אותם. יש פריפריה חברתית בהרבה מקומות ויש סיבות טובות לא לחיות בה. יכולתי לחיות במרכז ולעבוד בהייטק כמו חברים שלי, אבל במהלך הצבא היה רגע שבו הבנתי שזה לא מספיק מעניין. הרבה יותר מעניין בעיניי לשבת לארוחת ערב עם השכנה שעלתה מרוסיה ונותנת לי טיפים לגידול הילדה מאשר לחיות באמצע תל אביב. אני מעדיף לפגוש שונות ולהיות חלק ממשהו גדול יותר, ולא לחיות בבועה כמו בשכונות החדשות של ראש העין שבה גדלתי".
דנוף: "היום בחברה החילונית יש הרבה אנשים שההתקדמות שלהם בחיים היא לצאת לחו"ל, ואם לא אז לחיות בישראל אבל באופן כמה שיותר דומה למה שקורה בחו"ל. בעיניי, ציונות פירושה בין היתר לקרוא תיגר על זה".
ברט: "לפני שנה נפגשתי עם קומונריות של בני עקיבא, והן יצאו נסערות מהמפגש, כי הן לא הבינו מה יש לי לעשות כאן אם אני לא מאמין באלוהים. הן לא הבינו למה שאדם חילוני בלי כיפה ידבר כמו שאני מדבר על ציונות. מצד שני, כשאני חוזר לארוחת שישי עם ההורים שלי, הם תמהים לא רק על זה שאני לא רוצה להיות בחו"ל ולעשות קריירה, אלא גם על כך שאני חי במצפה רמון. אנחנו לא המצאנו שום דבר. לקחנו רעיונות עם שורשים עמוקים גם בעם היהודי וגם במדינת ישראל, רעיונות של אנושיות, הומניות וסוציאליזם, שאליהם אנחנו מאוד מחוברים, ואנחנו פשוט מנסים לבטא אותם היום".
חברי קיבוץ המחנכים מקדישים גם זמן קבוע ללמידה. במפגשי הלמידה הם לומדים את כתבי בובר, כצנלסון, הרצל והסוציולוג היהודי זיגמונט באומן. אחד החברים מספר שבשיחותיו עם חברים מחוץ לתנועה הם מכנים אותו "דוס", בגלל ששורשי היניקה של דרור ישראל מתבססים בין השאר גם על פרקי אבות, ר' נחמן וסיפורי חסידים.
בעצם אתם מורדים כמעט בכל מוסכמה. חיים חיי שיתופיות ומאמינים בסוציאליזם בעידן של שוק חופשי, מחזירים את החינוך המקצועי והפנימייה למערכת החינוך, ומחזקים את הקהילתיות בעידן של מימוש עצמי. איך ההורים שלכם מגיבים?
שדה: "למרות שההורים שלי מורים, אני לא אגיד לך שאמא שלי לא רוצה שארוויח יותר כסף בעבודה אחרת. ובכל זאת, למרות האמביוולנטיות, יש לה המון הערכה לחיים שלנו כשהיא באה לבקר. היא גם תמיד מופתעת שאני מכירה כאן כל כך הרבה אנשים ברחוב. הרבה פעמים אני מרגישה גם רגש של קנאה מצד הגיסות שלי על הדרך הנהדרת שבה בחרנו לגדל ילדים. תמיד יש מי שיעזור לנו כאן. בשיחות שלי עם אנשים ביישוב, אני נתקלת בצמא לקהילתיות ולשיתופיות. אנשים מחפשים את הביחד".
כהן בראון: "ישבתי בכנס עם הורים לחניכים צעירים יותר בתנועה ואמא אחת דיברה במשך רבע שעה על כך שמה שהבת שלה עושה הוא מבחינתה המשך לחינוך שהיא העניקה לה בבית. היא אמרה שהיא רואה את הבת שלה כממשיכה את דרכה וכאחת שחיה באופן שהיא רצתה לחיות".
שמוקלר: "כשהתחלתי ללמוד משפטים לפני שנה וחצי האמא היהודייה שלי נרגעה קצת, אבל אני מסכים שיש גם שלב שיכול להלחיץ הורים. בדרך כלל אחרי השירות הצבאי ההורים מעדיפים שהבן שלהם יהיה בטיול בחו"ל מאשר בקיבוץ במצפה רמון, אבל כשקופצים קדימה כמה שנים, גם ההורים מקבלים את הבחירה וזה משתחרר יותר כשמתחילים להביא ילדים. היום יש כבר 300 ילדים בתנועה, ובקיבוץ המחנכים בעכו כבר יש ילדים בגיל בית ספר יסודי".
חברי דרור ישראל לא משלים את עצמם שאורח החיים שלהם מתאים לרבים ולכן, בניגוד לגרעינים תורניים למשל, הם אינם מצפים לצמיחה דמוגרפית מהירה של הקיבוצים העירוניים. עם זאת, הם כן רוצים ליצור מערכות שישפיעו על מעגלים חברתיים רחבים יותר. "אם יש קרוב לאלפיים חברי קיבוצים, לתנועה אין עניין שיהיו 4,000 שיחיו ככה", מסביר שמוקלר, "יותר חשוב לנו שבקהילות ובבתי הספר שלנו יהיו כמה שיותר גופי ביניים אזרחיים, מקומות שבאמצעותם נצליח לגעת ברבע מיליון איש. כבר היום אנחנו נוגעים בכמות קרובה לזה. בין השאר חשוב לנו לשלוח יד לחלק החברתי בציבור הדתי־לאומי. אנחנו רואים בהם שותפים".
