זיכרון במכחול

סבא רבא שלי, ישראל נתן, נפל במלחמת העצמאות בקרבות משמר הירדן והוא בן 28. מדי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, משפחתנו, הנכדים והנינים שלא זכו להכירו, משתדלים לעלות לקבר האחים שבו נטמן בבית העלמין הצבאי בראש פינה. בולט לעין כי קהל המשפחות הפוקדות את חלקת נופלי תש"ח מצומצם ביחס לזה הפוקד את החלקות האחרות. אין להתפלא על כך, זהו דרכו של עולם, וככל שחולפות השנים קרובי המשפחה שהכירו את הנופל בעצמם הולכים גם הם לעולמם ולא יספרו עוד את סיפורו. דווקא בשל כך, חשוב לזכור ולהזכיר את אותם חללי תש"ח ואת הקרבות שקדמו להקמת המדינה.

בדברים הבאים ברצוני להזכיר שלושה חללים שנפלו באותם הקרבות. המשותף להם הוא שאבותיהם היו ציירים חשובים בתולדות האמנות הישראלית. אציג בקצרה כיצד הטרגדיה הקשה השפיעה על יצירתם של האבות, ובכך תרמה לזיכרון הבנים.

 

תיעוד נופלי הגשר

לודוויג בלום (1975־1891) נולד בחבל מורביה, צ'כיה של ימינו, ולאחר לימודי אמנות באקדמיות בווינה ובפראג עלה לישראל בשנת 1923. בארץ התפרסם בציורי מראות ונופים של המזרח התיכון, ובמיוחד אלה של ארץ ישראל – ירושלים, מדבר יהודה, נופי כנרת ועוד. כאן הוא נישא לאשתו דינה, ולשניים נולדה הבת דבורה ובהמשך הבן אליהו.

בשנת 1944 התגייס אליהו לפלמ"ח, ומאוחר יותר השתתף בקורס מ"כים. על פי אתר "הפלמ"ח": "גם בקורס מ"כים, בתוך אותה מערבולת של אבק וזיעה ומאמצים פיסיים ונפשיים, ידע לנסוך מעט 'רוחניות' שהיתה לחבריו מרגוע לנפש".

בליל 16.6.1946 השתתף אליהו במבצע "ליל הגשרים", שבמסגרתו פוצץ הפלמ"ח גשרים ברחבי הארץ במטרה לפגוע בדרכי אספקה של הבריטים. על היחידה שבה היה חבר אליהו הוטל פיצוץ שני גשרים מעל נחל כזיב. בדרכה לגשרים נתקלה היחידה באש ובמהלך הקרב פגע כדור בחומר הנפץ שנשאו הלוחמים, מה שהוביל לפיצוץ ולקריסה של הגשר על הלוחמים שתפסו תחתיו מחסה. בין הרוגי הקרב היה גם אליהו. חברתו מהפלמ"ח כתבה לאחר מותו (מתוך אתר "יזכור"):

בפניו ובכל הליכותיו של אלי היתה נסוכה אצילות. בקרבתו הרגשתי תמיד את שמחת עליית הנשמה. רב כשרונות היה, בעל הומור בריא וחביב ועשיר־רגשות. הוא ידע את אשר לפניו והיה תקיף בשאיפותיו. השכלתו היתה יסודית ורב־צדדית באמנות, ציור, מוסיקה ודרמה.

האסון שפקד את משפחת בלום השפיע עמוקות על יצירתו של האב, אשר הלכה והתמקדה בתיעוד לוחמים ואזורי קרבות, ולמעשה הוקדשה לבן הנופל. בהיותו בן 57 החל להתנדב ב"משמר העם" יחד עם אשתו, ולקח חלק בשמירה בעמדות קדמיות בירושלים, תוך כדי שהוא מתעד בציור את המתרחש. לפני כשנה התפרסם ספרו של ד"ר גדעון עפרת "לודוויג בלום: תש"ח" ובו מובאות עבודות רבות מאותם "ציורי תש"ח", המתארות סצנות שונות כמו חיילים במשלט, חיילים בעמדות מגן, דיוקנאות חיילים, חיילים במנוחה ועוד. בין שאר העבודות מובאים גם הציורים "גשר הרכבת ההרוס באכזיב" ו"דיוקנאות הנופלים בגשר א־זיב". וכך מתאר זאת עפרת:

בצל אסונו המשפחתי הגיע בלום לאזור אכזיב, צייר את גשר המסילה על האדנים התומכים בו, את הכפר ואת דיוקנאות שלושה עשר נעדרי הפעולה (לפי תצלומיהם). הוא הכין את רישומי הפורטרטים ואחר כך צבע אותם, אבל נעצר בהגיעו לצביעת הרישום של בנו אלי. חברו יוסי שטרן, הצייר הצעיר דאז, השלים את המלאכה במקומו (גדעון עפרת "לודוויג בלום: תש"ח" עמוד 99 , הוצאת קרן לוין לאמנות, 2018).

בלום גם השלים ציור שמן של דיוקן בנו כשברקע נוף עמק יזרעאל והגלבוע, וזאת לדברי עפרת "אולי כהד לאירוע התנ"כי ההרואי של נפילת המלך שאול וכתשובה של חיוב חיים לפסוק 'הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם'" (שם, עמוד 138).

 

 

אדמוני יפה עיניים

אבל פן (1883־1963), יליד רוסיה, הגיע לראשונה ארצה בשנת 1913 בעקבות הזמנה שקיבל מבוריס שץ ללמד ב"בצלאל", לאחר שכבר התפרסם כצייר בפריז. בארץ הקדיש פן חלק ניכר מיצירתו לעבודות בנושאים תנ"כיים – דמויות וסצנות מסיפורי המקרא. כאן הוא גם התיידד עם לודוויג בלום. מאוחר יותר גורלם של השניים נקשר בעקבות השכול שפקד את משפחתו של פן, אשר בנו אלדד נפל גם הוא בקרבות תש"ח.

אלדד היה איש הרגש והמחשבה, וכל חייו התלבט בבעיות הכלל והפרט. הוא ניחן בכשרון ספרותי בולט, כתב סיפורים, פיליטונים וניהל יומן, בו נתגלתה אישיותו המקורית ויחסו העצמאי אל החברה. בהיותו בן שבע־עשרה ומחצה כתב ביומנו: 'החיים כשלעצמם ערכם מועט, אם אין מקדישים אותם למטרה קדושה ויקרה, הנעלה מן החיים, ושלמענה יש להקריבם' (מתוך אתר "יזכור").

כמו אליהו בלום, גם אלדד התגייס לפלמ"ח ולחם בקרבות שונים, בין היתר בקרב על הקסטל. ביום 13.5.1948 השתתף בליווי שיירות לגוש עציון, ובמהלך התקפה של הלגיון הערבי נפגע ונהרג. חברה לקרב, ממגני כפר עציון שנשארו בחיים, מסרה כי הדברים האחרונים אשר שמעה מפיו היו: "אותי חי לשבי לא יקחו" (שם).

 

 

אחד הנושאים התנ"כיים שבהם עסק אבל פן בשנות העשרים היה עקדת יצחק. נושא זה, אחד החשובים והמשמעותיים ביותר בתולדות האמנות הישראלית, מקבל ממד נוסף ביצירות אמנים אשר שכלו את ילדיהם. כך, למשל, ראוי להזכיר את יצירתו של נפתלי בזם שעסק בנושא בשנת 1968 לאחר מלחמת ששת הימים וגם לאחר ששכל את בנו יצחק בפיגוע בכיכר ציון בירושלים בשנת 1975.

לאורך השנים צייר אבל פן כמה גרסאות של עקדת יצחק, ובין הכותבים על יצירתו יש המזכירים כי אחת מהן נעשתה לאחר נפילת בנו. עם זאת, אתיאל, בנו השני של פן, ציין כי אביו דווקא נמנע מלעסוק בנושא לאחר נפילת אלדד, והזכיר בהקשר זה ציור של דמות תנ"כית אחרת:

אחד הנושאים שקסם לצייר במיוחד היה הטרגדיה של עקדת יצחק… אך לאחר שבנו אלדד נפל בהגנה על גוש עציון (ב־ד' באייר התש"ח ערב הקמת המדינה) הפסיק לחלוטין לצייר עקדות. כנראה שלא היה מסוגל יותר לעשות כן. ההימנעות שלו הייתה כנראה ביטוי לאבל העמוק כל כך על בנו… ארבע שנים לאחר נפילתו של אלדד צייר ציור של דויד המלך בצעירותו: 'והוא אדמוני עם יפי עינים וטוב רואי' (שמואל א' טז, יב). לא זכור שאמר שהציור הוא פורטרט של אלדד אך ברור היה שזה ציור דמותו של הבן. כאלו רצה בציור זה של דוד המלך לפאר את בנו ובדרך זו להקל קצת על עצמו נוכח הכאב הנורא, הבלתי פוסק, של אבדן הבן (עקדת יצחק לזרעו, מבט בעין ישראלית, עמ' 14־13).

 

דיוקן פני המת

מנחם שמי (1897־1951) עלה ארצה בשנת 1913, לאחר לימודי אמנות באודסה, והחל ללמוד ב"בצלאל", כשבין מוריו החשובים נמנה אבל פן. לאורך קריירת הציור שלו הרבה שמי בציורי נוף ארצישראליים, בסגנון שהושפע מהציור הצרפתי ומ"אסכולת פריז", אך גם תוך ניסיון מתמיד לשכלל סגנון אישי היונק מהחיים בארץ. לאחר שירות של שנתיים בגדודים העבריים ומגורים בטבריה, התמקמו מנחם ורבקה אשתו עם בתם נעמי בחיפה, שם נולדו הבנים זאב ואהרון.

בשנת 1945 הצטרף אהרון, אשר כונה ג'ימי, לפלמ"ח, והשתתף בפעולות שונות וביניהן גם ב"ליל הגשרים". במלחמת העצמאות נתמנה ג'ימי למפקד פלוגה בחטיבת הראל ונלחם בקרבות על הדרך לירושלים. אחת הפעולות שתכנן ג'ימי נועדה לכבוש שביל המוליך לכפר עציון ולשטח שבו נפלה מחלקת הל"ה בדרכה לעזרת גוש עציון. הפעולה הוכתרה כהצלחה, אך בסיומה כדור בודד פגע בג'ימי והרגו.

בשעת הקרב הזה היה במצב־רוח מרומם. פתאום פילח כדור את לבבו והוא עוד הספיק לקרוא. "נפצעתי… מסרו שלום לביתי…" ונפל בדיר־אבן – במרחק 50 מטר מעמדות האויב – ביום ט"ז בתשרי תש"ט (18.10.1948) (מתוך אתר "יזכור").

גופתו של ג'ימי הובאה לבית החולים הקדמי של הפלמ"ח, לשם נקראו הוריו. אולי בדומה ללודוויג בלום, גם מנחם שמי הרגיש צורך לתעד בציור את שראו עיניו בהגיעו למקום האסון. יורם קניוק בספרו תש"ח מביא תיאור מצמרר של אותו מפגש בין מנחם לבנו המוטל לפניו:

אני זוכר שהביאו את גופתו של ג'ימי לכנסייה באבו גוש, הרים אביו הצייר מנחם שמי את השמיכה שכיסתה אותו, ואישה צעירה סידרה את הגופה והורידה מעליה את הכיסוי שהסתיר את פניה ושמי לא פצה פה, פניו היו קרים וקפואים. הוא שלף בלוק ציור ועיפרון ושעה ארוכה צייר את פניו של בנו המת ושריר לא נע על פניו. הוא היה מרוכז כאילו מת בעצמו תחת בנו יפה התואר (יורם קניוק, תש"ח, עמ' 151).

מאוחר יותר השלים שמי גם את ציורי השמן "דיוקן ג'ימי המת (בלילה שלאחר נפילתו)", ואת "דיוקן בן הצייר, אהרון (ג'ימי)" שבאוסף משכן לאמנות עין חרוד.

לאחר נפילת בנם, עסקו רבקה ומנחם באיסוף סיפורים על בנם, אשר כונסו בספר "חברים מספרים על ג'ימי". במלאת

שלושים למותו, סיפר אחד מחבריו כי בימי הקרבות הם היו מגיעים לבית הקברות ומעלים זיכרונות על החברים שנפלו. באחת השיחות אמר ג'ימי:

הבט וראה איזה בחורים עצומים שוכבים כאן! פאר הנוער שלנו קבור באדמה זו. אתה יודע? כשתיגמר המלחמה אבוא הביתה ואבקש מאבא שיתכנן תוכנית של מצבה גדולה, ראויה לזכרם (חברים מספרים על ג'ימי, עמ' 249).

שמי ראה בדברים אלה מעין צוואה של הבן בטרם מותו. בשנת 1949 החל בתכנון אנדרטת זיכרון לחללי חטיבת "הראל" בקריית־ענבים והקדיש לה את כל מרצו, וזאת אף שכבר חלה במחלה ממארת. סמוך לחניכת האנדרטה, בשנת 1951, נפטר מנחם ונטמן בסמוך לאנדרטה, בקרבת בנו ג'ימי.