השנה המורכבת והקשה מנשוא שעברה על כולנו מאז ה-7.10 הייתה מורכבת במיוחד גם עבור המוזיקאית והפייטנית המוכרת ליאת יצחקי. בנה הבכור, קצין במילואים בסיירת אגוז, היה בכלל בטיול בחו"ל בזמן חופשת לימודים מהתואר הראשון שלו, כשפרצה המלחמה. הוא קטע את הטיול, טס חזרה לארץ בשלוש טיסות ארוכות, עלה על מדים ונסע לעזה. הבן השני הוא איש קבע במודיעין, והבן השלישי חייל סדיר בחיל הים. שבועות ארוכים הם לא חזרו הביתה וליאת, כמו אימהות רבות במדינת ישראל, הפסיקה לישון בלילות.
"יש כל כך הרבה אמהות ומשפחות שחוות את המקום של הדאגה לילד או לבן זוג שנמצא שם, במלחמה. משפחות חטופים, אהובים שהלכו לבלי שוב. הכאב נוגע בכולם – כל אחד מכיר מישהו. בימים הראשונים הלכתי כמו סהרורית, הייתי בסוג של טשטוש כללי – אנשים מדברים איתי, אני מקשיבה, אבל לא לגמרי שם. רמת התפקוד ירדה ל-50% ואין אפשרות ליצור קשר עם הבן כדי לדעת מה שלומו, כשבכל בוקר מתעוררים לחדשות נוראיות. הביטוי 'אם הבנים שמחה' פחות תופס בימי מלחמה", היא אומרת.
"הדבר היחיד שהחזיק אותי מעל למים באותה תקופה זה בישולים ותהילים. אפינו ובישלנו לכל מיני מיזמים עבור חיילים, משפחות מפונים ועוד. בלילות השינה לא הייתה רציפה והייתי מתעוררת באמצע הלילה ומוצאת את עצמי קוראת פרקי תהילים. את רוב מזמורי התהילים חיבר דוד המלך לאחר חצות הלילה והשנה הרגשתי ממש בעומק ליבי כמה השעות האלו הכי נכונות ומתאימות לקריאת תהילים".
הבן הבכור השתחרר לעת עתה ממילואים לאחר כמה סבבים ארוכים, כאשר במהלכם הוא איבד חברים קרובים וטובים מהלימודים, את חלקם ליאת הכירה וביכתה. "אחד הניסים הגדולים היו באחת הפעמים כשבני הבכור יצא לחופשה, והבית ששהה בו בעזה הופצץ. כמה מחבריו שנשארו שם נפצעו. ברגעים כאלו את מבינה כמה שבירים ופגיעים חיינו, כמה צריך להודות על מה שיש ואיך שום דבר לא מובן מאליו, זה יכול לפרק – אבל באותה נשימה גם מחזק".
"כשהופעתי בפני הנשים המפונות הדבר הבולט שראיתי היה האילמות שלהן, את הצער הנורא של להיות אישה בלי בית. זה כאילו שנשמטת לך האדמה מתחת לרגליים״
"בשלב מסוים הבנתי שאני צריכה לקחת החלטה לגבי עצמי, כי אין לי שליטה על המלחמה או על מה שיהיה אבל יש לי שליטה על הפעולות שאני עושה. אז מעבר לתפילות ולמאפיה שפתחנו בבית, החלטתי להופיע בפני כל קהילה או ארגון שרק זקוק לכך, הופענו בצפון ובדרום לקהילות של מפונים, לנשים, אמהות, רעיות של מגויסים וקהילות שונות שביקשו לשנות אווירה. בפני משפחות חטופים , בכיכר החטופים ועוד. לכל מקום שהגעתי השתדלתי להביא מסר של אחדות, תפילה ושמחה. למוזיקה יש כוח מיוחד לרפא ולרומם את הנפש – והנפש של כולנו כואבת מאוד".
יצחקי גם מלמדת פיתוח קול במה ופיוט באקדמיה וגם שם השנה לא הייתה קלה בגלל ריבוי סטודנטיות שבני זוגן נמצאים במלחמה, התמודדות עם פציעות ואובדן אצל בני משפחה שלהן ועוד. "אם חשבתי שהקורונה הייתה לא פשוטה באה השנה הזו והוכיחה אחרת".
מה היה הפרויקט המשמעותי ביותר מבחינתך בתקופה הזו?
"כשהופעתי בפני הנשים המפונות, הדבר הבולט שראיתי היה האילמות שלהן, את הצער הנורא של להיות אישה בלי בית. זה כאילו שנשמטת לך האדמה מתחת לרגליים. הן דיברו איתי על הגעגועים לכביסה, למטבח ולסירים שלהן, לדברים הפשוטים כמו להכין סנדוויץ' לילד בבית ספר או חביתה בעצמן. כולן נשים עצמאיות, פעלתניות. הן לא רצו שישרתו אותן בבית המלון כל הזמן. הפינוי יצר אצלן תחושת תלישות וערער מאוד את היציבות שלהן, הבית הוא מבצר ובלעדיו המהות חסרה".
"באחד הערבים כשהופעתי במלון בירושלים בפני מפונות מהדרום, לקראת הסוף עלו כמה נשים בספונטניות לבמה והצטרפו לשירה, פתאום הפנים שלהן השתנו וראיתי אותן מחייכות ומשוחררות יותר. זה התחבר לרעיון שנבט אצלי באותו זמן והוא להקליט שיר ולשתף בו את הנשים מהעוטף. התקשרתי לרחל שפירא המשוררת הנפלאה, וסיפרתי לה שברצוני להפיק ולבצע מחדש את השיר "בוא בשלום" (השיר יצא לראשונה במלחמת לבנון), בשיתוף נשים מיישובי העוטף. רחל אהבה מאוד את הרעיון, והייתה לה בקשה אחת: שיבטאו נכון את המילים. התכנסנו ליום הקלטות וצילומים בתל אביב, לא כולן רצו להצטלם, כך שיש יותר נשים שהוקלטו שרות מאשר אלה שצולמו בקליפ, אבל זו הייתה חוויה מדהימה. הן אמרו לי שזו פעם ראשונה שהן שרות, פותחות את הפה, אפילו בלי התוצאה של השיר המוקלט ליום הזה היה ליום הזה ערך עצום עבורן. ניגון פותח תדר אחר, הוא יוצר מעקפים לתודעה, ויש לו יכולת ריפוי אדירה. הן שרו מכל הלב, אפשר היה ממש לראות איך הן באו בצורה אחת ויצאו אחרת. את העיבוד לשיר עשיתי יחד עם נדב ביטון ונתנאל בן גיאת והוא קצבי ומקפיץ יותר מהמקור, במטרה לשדר אופטימיות ותקווה. דכדוך יש לנו די והותר. השיר זכה להרבה השמעות ותהודה רבה, מאז עברה חצי שנה ועדיין לא כולם חזרו ולא בשלום. היינו אז בשיא האופטימיות והנאיביות, שרנו במחשבה שכולם ישובו בשלום: חטופים, חיילים ומפונים לביתם, זה עוד לא קרה לצערי, אבל אנחנו עדיין מחזיקים חוט של תקווה".
בית הכנסת של כולם
בימים אלה מתכוננת יצחקי לסבב מופעי סליחות באלול-תשרי בשם "פתח לנו שער" שרץ כבר עשור שלם מדי שנה בימי אלול ותשרי, כאשר כל שנה המופע מתחדש ומתעדכן בהתאם לנסיבות ולקהלים. "אני מופיעה כבר עשור עם ״אנסמבל אלבי״ (׳הלב שלי׳ בערבית), במטרה להביא ולהנגיש את השירה והמוזיקה האותנטית מארצות המזרח וספרד לציבור הכללי ולציבור הנשי", היא מספרת.
אחד המופעים המיוחדים השנה יתקיים ב-26.9 במוזיאון מגדל דוד בירושלים, בו תתארח ליאת במוסד התרבות תחריר בניהולו של יאיר כוכב, אמן מפיק וחבר קרוב של יצחקי. באירוע שהינו חלק מ״סדרתרבות״ של קרן מנדל, היא תשיר יחד עם כוכב, ועם סולני תחריר – יהונתן חוטה ונעמה בן חמו. "אני מאוד נרגשת להגיע למופע ׳סליחות נוסח תחריר׳ במגדל דוד. המופע הוא כמו בית כנסת באוויר הפתוח על רקע החומות של העיר העתיקה. מאות אנשים משתתפים ושרים, והתפילות והפיוטים שייכים לכולם. יש משהו שהוא מאוד 'ביחד' במופע הזה, מעין התוועדות מרגשת במיוחד של כולם וכולן. רוח גדולה ומרעננת הנחוצה מאוד בימים אלה".
״אצל סבתא שלי התוודעתי למוזיקה ערבית-ספרדית נשית, שזו שירה אחרת לגמרי שחלקה לא מתועדת. במוסדות בהם התחנכתי ובישראל של שנות השמונים והתשעים הייתה אז תת חשיפה לתרבות הספרדית-מזרחית בכלל ולז׳אנר הפיוטים בפרט״
במסגרת מופעי "פתח לנו שער" תגיע ליאת למופע ׳סליחה בשעת זריחה׳ הנערך מדי שנה בפארק ענבה במודיעין, בו תארח את הזמר סגיב כהן. בטבריה היא תופיע לצד הרבנית רחל בזק, וצפויים לה מופעים נוספים בתל אביב, גבעת שמואל ובערים נוספות .
"פיוטי הסליחות והשירים הם אבני דרך משמעותיים ביהדות ובתרבות שלנו, הם בני מאות שנים אך גם מדברים את הכאן והעכשיו והשנה הם מקבלים משמעות ומשנה תוקף", היא אומרת. במופע מבצעת ליאת פיוטים וניגונים עתיקים לצד שירי תפילה עכשויים, כמו 'לו יהי' , 'מודה אני' או ׳תשימי שמלה חדשה׳. "כשמחברים את המילים של מאיר אריאל, נעמי שמר ואבי אוחיון למילים העתיקות של הניגונים והפיוטים – נוצר כוח כפול וקסם מיוחד שמעניק רובד נוסף לסליחה ולתפילה".
הפיוטים שריפדו את ילדותה
יצחקי, המתגוררת כיום ביישוב בית חורון שבין מודיעין לירושלים, גדלה בבית שאן, עיירה חמה ומשפחתית, עם פיוטים ומסורת שהקיפו אותה מכל עבר. "שולחן השבת שלנו תמיד היה מלא פיוטים אבל לא רק בשבת, גם בתפילות ובטקסים בבית הספר שילבו פיוטים. בבית שאן התפילות והפיוטים נכחו אפילו בבמות במופעי יום העצמאות. אצל סבתא שלי ע״ה התוודעתי למוזיקה ערבית-ספרדית נשית, שזו שירה אחרת לגמרי שחלקה לא מתועדת. במוסדות בהם התחנכתי ובישראל של שנות השמונים והתשעים הייתה אז תת חשיפה לתרבות הספרדית-מזרחית בכלל ולז׳אנר הפיוטים בפרט. ישראל הייתה עסוקה בלבנות ולהגדיר את עצמה ובדרך סגרה את הדלת לעולמות שלמים של תרבויות ומסורות נפלאות שהגיעו לכאן מרחבי העולם. לקראת סוף שנות ה-90 הסתמנה פתיחות למרחבי תרבות נוספים והחברה הישראלית בשלה יותר להכיל מורכבות ולהכניס למרחב ז'אנרים אחרים ותרבויות נוספות".
הכישרון המוזיקלי שלה התגלה בגיל צעיר. בגיל 6 היא כבר החלה לנגן בפסנתר ונמשכה למוזיקה קלאסית, הודית ואנדלוסית. בנעוריה למדה לנגן בגיטרה, חליל צד, מפוחית ובהמשך למדה לפרוט על עוד ומנדולינה. היא בוגרת ביה"ס רימון למוזיקה, מכללת אמונה, וגם בעלת תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן.
"רק כשהצטרפתי כפייטנית וסולנית לתזמורת האנדלוסית בשנות העשרים לחיי, ראיתי שיש מקום לז'אנר הזה של הפיוטים, התחושה תמיד הייתה שרק אני חיה אותו, שהעולם של הבית שבו גדלתי אינו שייך לתרבות בחוץ ובטח לא כאישה דתיה. אני זוכרת את אחותי הגדולה שירית ואותי מבקשות לשלב במחזור הסליחות באולפנא גם כמה פיוטים, לתת ביטוי ל-50% מהתלמידות, מה שלא קרה. התזמורת האנדלוסית אשדוד במובן הזה היתה חלוצה ומהפכנית והנגישה את המוזיקה הזו להרבה קהלים, ויש לכך קהל אוהב ונאמן", היא מספרת. "לאחר כמה שנים עם התזמורת, הרגשתי שהגיעה השעה להביא את המוזיקה הזו גם לציבור הנשי והדתי. בחברה הדתית מתרחשים הרבה תהליכים, רק לאט יותר״, היא אומרת בחיוך.
הנאמנות של יצחקי לעצמה ולמוזיקה אותה היא אוהבת ובה היא מאמינה גרמה לכך שהקריירה שלה נסקה לאורך השנים. היא הוציאה אלבומים מצליחים, זכתה בפרס אקו"ם ופרסים נוספים והופיעה על במות רבות בארץ ובעולם. אחרי החגים צפוי לצאת לאוויר העולם האלבום הרביעי שלה בהפקתו המוזיקלית של אייל מזיג – עליו גם זכתה במענק אקו״ם ומענק מפעל הפיס ליצירה מקורית.
במהלך השנים הפיקה והשתתפה ליאת בפרויקטים נשיים רבים חוצי מגזרים וגיל. בימים אלה יצא השיר "נוסיף אהבה" של הזמרת והיוצרת ריקה רזאל יחד עם אלנתן שלום שגם הפיק מוזיקלית. ליאת סייעה בהפקה והיא שרה לצד ריקה רזאל וזמרות רבות כמו לאה שבת, מאיה אברהם, איילה אינגדשט, אביבה אבידן, רוחמה רז, אודהליה ברלין, שרון זליקובסקי ועוד – שיר הקורא לאהבה ולאחדות בעם. "ריקה עשתה כאן משהו נפלא", אומרת ליאת, "והיה מרגש לראות את כל הזמרות מגיעות באהבה ובפשטות, עם רצון כן ואמיתי לחיבור ובלי שום אגו".
"קשה לי מאוד עם הקיטוב והפוליטיזציה שקיימים בעם. גם נושאים שהיו אמורים להיות א-פוליטיים נצבעו כפוליטיים ומרחיקים אותנו זה מזו. בעיני זו המשימה הכי חשובה שלנו כיום כעם – לדאוג למצוא את נקודות החיבור וההקשבה בינינו ולא להישאר באותה תיבת תהודה. כשהבכור שלי חזר מעזה הוא היה המום ממה שראה כאן. לדבריו בשדה הקרב הרוח אחרת לגמרי, חיילים מוסרים את נפשם כפשוטו עבור אחיהם ועבור עם ישראל".
כשחזר, הביא לה בנה צדף מחוף הים של עזה אותו תלה על שרשרת מחוטי שפצור. "אני לא אישה של תכשיטים אבל את השרשרת הזו אני מחזיקה תמיד על הצוואר, קרוב ללב, זה התכשיט הכי יקר שלי", היא אומרת. "הוא מזכיר לי את הדברים החשובים באמת. אוריד אותו כשכולם יחזרו ותסתיים המלחמה בע״ה".
