״רק אל תציגו קורונה על הבמה״, ״אל תדברו על סגרים ובידודים״, ״כשבאים לתיאטרון הקהל רוצה לשכוח״, ״הקהל ששילם לבייביסיטר, התלבש יפה וטרח ויצא מהבית עם תו ירוק כמובן, לא רוצה להיזכר בטירוף שמתחולל פה כבר שנתיים, תנו לו תקווה״. כיוצרת ובמאית תיאטרון שמעתי שוב ושוב את אותה אזהרה חמורה- לא להציג מגיפות, רק לא לדבר על הקורונה. לא בתיאטרון.
כעת לאור ירח, מול הים המלוח של עכו העתיקה, אני נושמת גלים ומעכלת את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר 2021- שבחר באומץ, בתבונה וברגישות להתמודד ולבחון דרך היצירה התיאטרונית מה השתנה או אולי נחשף בתקופה המוזרה הזו, מה קורה לנו בגוף ובנפש, וכן, זה קשור בעיקר לזו שאין לנקוב בשמה – הקורונה.
צפיתי בשתי הצגות תחרות שבחרו להתמודד עם תקופת המגיפה, בדרך מאד 'ירושלמית' ובדרך מאד ׳תל אביבית׳. הראשונה מעיר הקודש – ׳גדולות ונצורות׳, יצירתם של בשמת חזן ומשה ולדמן, הצגה שבוחנת מושגים של מצור וסגר בכמה רבדים: רובד השמיעה – שבו היוצרים בוחנים את הדרך בה אנו שומעים קולות מסוגים שונים. האופן שבו בני אדם שמוגבלים ותפוסים בדעות קדומות יכולים להקשיב למצוקות האחר או לקול אלוהים. הרובד השני הוא היסטורי: דרך פסיפס של סיפורי מצור שונים אנו נחשפים לדמויות שונות החל מיחזקאל הנביא, דרך דמותה של אישה מבודדת בעכו הנצורה במאה ה-18 ומפגש עם נערה ירושלמית ב-1948. באמצעות סיפורים אלו אנחנו מקבלים תמונת ראי נוקבת ולא מתפשרת על מה קורה לנו כיחידים, כמשפחות וכחברה אל מול ריחוק ובידוד.
"גדולות ונצורות" היא הצגה שנותנת מקום למצוקות אנושיות בצורה מוחשית ומכניסה את התקופה המשונה שאנו חיים בה לתוך קונטקסט היסטורי. המסגור הזה מזכיר לנו שאנחנו לא הראשונים ולא האחרונים לעבור בידוד וריחוק, אך האם הידיעה הזו מנחמת? האם היא נותנת תקווה? אני לא בטוחה, אבל כשהתבוננתי על הבמה וצפיתי בזוג שעובר משבר בין ארבעת כתלי ביתו ומגיע לידי ניתוק וריחוק, הבנתי שכל הבתים דומים. כולנו בעיצומה של התמודדות חדשה שמקצינה את מצבנו הרגשי, כי כשמגבילים אותנו מבחוץ אז המוגבלויות האמתיות שלנו נחשפות. ב"גדולות ונצורות" לאט לאט מתרחשת התפרקות מהאופן בו אנו תופסים את עצמנו ואת המציאות, ודווקא מתוך שבר וניפוץ זה נוצרת היכולת להיפתח לאחר, לזולת ואף לאלוהים.
ההצגה השנייה "ימי הכתר" של לילך דקל אבנרי וקבוצת פאתוס מיתוס מניחה בפנינו את סיפורן של שבע נשים בגילאים שונים, שמתמודדות עם בדידות וחיפוש דרך לאור התקופה. האמת שכל הנשים מרגישות כמו מראות שונות של היוצרת עצמה- נשים יוצרות שמתמודדות עם דיכאון, אובדן וחיפוש אחר תחושת נשיות. זו תערוכה אנושית כואבת ומנוכרת של נשים המדברות עם הקהל דרך מסכים.
הדמעה הראשונה זלגה דווקא בסיום המונולוגים וממקום לא צפוי כשלבמה עלתה זמרת וביצעה את השיר Sound of Silence של סיימון וגרפונקל בפרשנות מנוכרת ומדממת. היא עמדה לבדה על הבמה. לא היו סביבה נגנים, רק היא, המחשב שלצידה ותאורה שהאירה עליה. שירתה האיטית והנוגה הצליחה להבקיע אצלי כמה חומות בצורות, חדרה ללב הבדידות וכל מה שהחזקתי במשך שנתיים השתחרר לו בלי שליטה.
