חייו של פוליטיקאי נעים בתוך משולש אסטרטגי קבוע: עמדה פוליטית, מסר ואישיות. שלושת הצירים הללו קובעים לא רק אם ישרוד, אלא גם כמה כוח יהיה לו, מה מידת הלגיטימציה הציבורית שלו ואם יוכל להנהיג. מי שיבין את שלוש הצלעות האלה, יבין גם את הפוליטיקה הישראלית. אחרת, המשולש הזה הופך למשולש ברמודה.
הציר הראשון הוא המסר הפוליטי, ההרכב הגמיש ביותר במשולש. אפשר לשנות, לחדד ולארוז אותו, אך המסר יפעל אך ורק אם הוא נמסר מהציר השני - עמדה פוליטית אותנטית. כאן כבר מדובר במשחק מורכב: יחסי כוח בתוך הגוש, מול הגוש המתחרה, התקשורת ודעת הקהל. "עמדה" היא לא רק מה שאתה אומר, אלא גם היכן אתה ממוקם על המגרש הקשוח של הפוליטיקה הישראלית ומה המדיניות שלך.
לבסוף, הציר השלישי והחשוב ביותר הוא האישיות. זהו הבסיס. כל עוד אישיותו של פוליטיקאי אינה נפסלת ציבורית, הוא במשחק. הציבור מוכן לסלוח על שינויי עמדה פוליטית, זגזוגים ומסרים משתנים, אבל לא על מה שהוא תופס כפגם באישיות: חוסר נאמנות, חוסר אמינות, נטישה בזמן משבר או פעולה שפוגעת בערכים הלאומיים. ברגע שהאישיות נפסלת, הפוליטיקאי מחוץ לתמונה.
הכי מעניין
במחנה "רק לא ביבי" האהבה למנהיג תלויה בדבר – וה"דבר" הזה הוא יכולתו להחליף את בנימין נתניהו. לא מדובר במפלגות אלא בחניונים לצרכים פוליטיים. לכן אנחנו רואים שם שוב ושוב פסילת מועמדים ברגע שהם מפסיקים לספק את הסחורה.
ניקח לדוגמה את יאיר לפיד, דוגמה לפוליטיקאי שהגיע עם עמדה פוליטית מצוינת ומסר חזק מאוד. מסריו פעלו היטב והביאו אותו להצלחה גדולה. אך ברגע מסוים לפיד מסר את השלטון ממניעים פוליטיים ל"אחיו" מימין, נפתלי בנט, וזה היה הסדק הראשון.
בהמשך, כשפרצה המלחמה, הציבור ציפה ממנו "להיכנס מתחת לאלונקה", אך לפיד התמקד בפוליטיקה אופוזיציונית נגד הערכים הלאומיים ואישיותו נפסלה. לאחר מכן איגף אותו יאיר גולן, לקח ממנו את העמדה הפוליטית, והפך למוביל מחנה המרכז־שמאל.
בני גנץ הוא דוגמה נוספת לאדם שהתנהלותו הפוליטית יצרה לו עמדה מובהקת, ומסריו תמכו בהתקדמותו הפוליטית. הוא עשה הכול נכון: נתן כתף לממשלה, נכנס לממשלות חירום, והדבר היטיב עימו. אך ברגע שיצא מהממשלה בזמן מלחמה, אישיותו נפסלה, וגם הוא מגרד כעת את אחוז החסימה.
בנט, במהלכיו האחרונים, מיטלטל במטוטלת העמדות - שגם כך לא הייתה יציבה אצלו - ובעוד רגע אישיותו צפויה להיפסל. יש לו יכולות ותדמית של ביצועיסט, אך בעייתו המרכזית היא שחיקה באמון לנוכח שינויי העמדות. במסריו האחרונים הוא גם פגע בערכים הלאומיים, ויחד עם העמדה הפוליטית שתפס גדי איזנקוט בגוש הרל"ב - זו עלולה להיות מכה קטלנית שתהפוך אותו לפרסונה נון־גרטה. סדרת הראיונות שנתן לאחר חיבורו ליועץ ליאור חורב מובנת במשחקי אסטרטגיה פוליטית, אבל היא צעד אחד יותר מדי בשביל הבוחר הישראלי, משום שהראיונות פגעו בערכיו הלאומיים.
על ערכם של עמדה איתנה ומסר יציב אפשר ללמוד מראש הממשלה בנימין נתניהו בעניין איראן. במשך שנים הוא אחז בעמדה חדה וברורה - גם כשהותקף מבית, גם כשעמד על בימת האו"ם, וגם כשתקף את הממשל בקונגרס בכהונתו של הנשיא ברק אובמה.
פעולותיו והמציאות פגשו את מסריו ואת העמדה רבת־השנים, וזו הנקודה האסטרטגית החשובה. פוליטיקאי לא נמדד רק במה שהוא אומר, אלא ביכולת שלו לבחור צד, זמן ותפקיד. יש רגעים שבהם הציבור לא בוחן מסר, אלא אישיות. מי שנכשל בציר האישיות, יגלה שגם המסר וגם העמדה כבר לא מועילים לו.

