התחלתי להתייחס למצב כקבוע, למרות שזה מאיים כל כך || טוּ באבהאזינו: הייתי נוסע ללימודים וסובל, חוזר הביתה וסובל, אוכל חביתה וסובל. מוטיב חוזר כזה. עשיתי דברים, כל מיני דברים, הרבה דברים, אבל אף אחד מהם לא נתן לי גרם של סיפוק, פירור של מנוחה. הרגשתי: כל זה איננו שווה לי. אמרתי: איזו סיבה ישנה בעולם שמשהו מכל זה אי פעם ישתנה. ויום אחד נמאס לי. הייתי מתחת לבית שלי ברחביה, מן הסתם הולך לאנשהו וסובל, כשאמרתי לעצמי: החיים שלך נהדרים, עמרי. יש כל כך הרבה דברים טובים בחיים שלך, כמעט בכל פרמטר. ויש דבר אחד, יחיד, שלא הולך, שלא מסתדר. נכון, זה דבר משמעותי וכבד משקל. אבל למה זה צריך להיות הקריטריון שלאורו הכול נשפט? יש לך כל כך הרבה, ואתה חי את החיים שלך מתוך מה שאין. מספיק עם זה. תתחיל לחיות אותם מתוך מה שיש. וכך עשיתי. הפסקתי להתייחס לחיים שלי כמצב זמני להימלט ממנו, והתחלתי להתייחס אליהם כמצב קבוע לחיות אותו. בכל פעם שהגב שלי התכופף מתחושת אין טעם, זקפתי אותו, ואמרתי לעצמי: יש. פרקתי את כל הארגזים ששכבו בחדר שלי מאז שעברתי דירה, ואמרתי לעצמי, דירת השותפים הזאת, זאת לא תחנה, אני גר כאן. התחלתי לחגוג את ימי ההולדת שלי במסיבות המוניות. התחלתי לומר את המלה הזאת: רווק, ולהסתכל לאנשים בעיניים כשאני אומר אותה. אף פעם לא להשפיל מבט. זה לקח כמה חודשים. בסוף האמנתי לעצמי. ואז עוד כמה חודשים, ועוד מישהי האמינה. עריכה: אור ברנד־פרומרמקור ראשון הסכתיםמקור ראשון הסכתים・ האזינו לפודקאסט 01:56 דקות
מהדירה הזאת, והפעם באמת, אני עוזבת אך ורק עם בן זוג || טוּ באבהאזינו: בקרוב אני עוזבת את הדירה הרביעית שלי בירושלים (לא שלי־שלי, אלא זאת שאני שוכרת), וסוגרת 11 שנים בעיר שהיא הכי בית. לדירה הראשונה עברתי, יחד עם חברה, בשנת הלימודים האחרונה, עם זמן לעבוד ולממן אותה, עם חבר אוהב ועם חלומות תמימים. שנתיים אחר כך עברתי לגור בשכונה מרוחקת עם הבטחה שממנה, מהדירה הזאת, אני יוצאת עם חתן. שלוש שנים ושלוש שותפות אחר כך, עזבתי את הגלות שמעבר לעמק רפאים ועברתי לגור עם חברות (עוד שתיים. בדירה. קונספט חדש מבחינתי), בשכונה שאותה נטשתי בסיבוב הראשון. אבל אז הדירה נמכרה, בעל הבית החדש העלה את המחיר, התפצלנו, ועברתי לגור רק עם עוד שותפה אחת, בלב הביצה הירושלמית. מהדירה הזאת, הבטחתי לעצמי, והפעם באמת, אני עוזבת אך ורק עם בן זוג. המעבר היה קשוח, אין לי כוח למובילים, לאריזות ולשיטוטים אינסופיים בחיפוש אחרי דירה שתרגיש קצת יותר כמו בית. עם כל הארכה־על־חוזה שחתמתי (שלוש הארכות, ארבע שנים), חזרתי לעצמי על אותה הבטחה. לשלם את הארנונה עבור כל השנה או לא, זו הייתה השאלה. כי הרי, יבוא גבר, בחור, מר, איש, נסחוף זה את זה מהמציאות המוכרת, נלמד להכיר ולאהוב, נתחייב שזה יהיה לנצח והרי לך שטר כתובתך, בואי כלה, כיצד מרקדין וכל השמחה הזאת. הצלם ששריינתי כבר לפני עשור, המאפרת שנמצאת אצלי על הולד, מעצבת שמלות הכלה שעם כל תמונה שהיא מעלה לסטורי אני מחכה לרגע שזו תהיה אני - כל אלה יתגשמו. בקרוב. ממש־ממש תכף. הרי אין מצב שאני מחדשת חוזה ואין מצב שאני עוברת דירה. לבד. שוב. אבל תראו מה זה. הרינה מתכננת תוכניות, וא־לוהים? גדול. והניסיון על חשבוני? קטן לא פחות. עוד יבוא האיש ההוא. ההוא שיעזור לי להרגיש בית בכל מקום, ההוא שיקבל אותי למרות הקשיים, ההוא שהאהבה שלנו תהיה הדבר האמיתי. עד אז, החלומות גדולים עליי והמציאות מוכרת להכאיב. שאני אזכה. שאתם תזכו. שרק יבוא כבר, שיבוא. עריכה: אור ברנד־פרומרמקור ראשון הסכתיםמקור ראשון הסכתים・ האזינו לפודקאסט 02:40 דקות
ואז אשאל את עצמי: איך התרחקת ככה, מה קרה? || טוּ באבהאזינו: אם מקצה בית הכנסת יראני אבא עומד בפתח, הוא מיד יזרח. בידו יסמן שלצידו פנוי המושב, ויצביע בלי קול על ארון הסידורים כאילו את בית התפילה הכרתי רק עכשיו. הרי כאן גדלתי וכילד התרוצצתי בין שורות הספסלים, וכאן פסעתי לאחור בעושה שלום במרומיו שלושה צעדים. אם אשב לידו הוא ייתן בידי את סידורו הפתוח, ואת שלי, הסגור, ייקח לעצמו. ואם אשב במושב מרוחק קמעא, לֹא נורא. הוא יביט בי מעת לעת ויחייך למראה תזוזת שפתיי ובסתר ידאג שאכובד בעלייה לתורה. "שלישי יעמוד אוריה בן יצחק בכבוד", אשמע פתאום בלי התראה. ואני לכבוד אבי את הברכות תכף אקרא, כראוי ובקול בוטח, הברה־הברה. מיד יבקש הגבאי שאברך גם "הגומל", שכן אבא לא הותיר לו ברירות, כשהזכיר שבאתי מירושלים והדרך רוויה סכנות. מלבד זאת, הוא חושב לעצמו, אם בני כבר פה רצוי שיצבור זכויות. כשארד מן הבמה הוא ילחץ את ידי ויישק לי שתי נשיקות. בבית יאמר אבי לאמי בקולי קולות "אוריה בא להתפלל, בירך הגומל ועלה לתורה!" ואני אחייך אליהם במבוכה ואשאל את עצמי: תגיד אוריה, איך התרחקת ככה, מה קרה? בסעודה השלישית יבקש ממני אבא לומר דבר מה על פרשת השבוע. "לאט־לאט, בסך הכול באתי למנחה", אשיב לו בנוסח קבוע. ואני יודע, בעיניו שוב ניצתה התקווה שאולי סוף־סוף שבתי חזרה. אולי אעזֹב את הזוּטוֹת ואבקר שנית באוהלה של תורה. ואם הבן האובד שב, מדוע בעצם שלא יהיה רב? ודקות אלה בשבת בין השמשות יהיו לאבי ומורי מעין עולם הבא. בבית הכנסת, בתפלת ערבית, הוא יְצַפֶּה על הפתח והנה, שוב, בנו לא בא. עריכה: אור ברנד־פרומרמקור ראשון הסכתיםמקור ראשון הסכתים・ האזינו לפודקאסט 02:04 דקות
בסוף סבתא לא הייתה מתאפקת ושואלת ללב החסר || טוּ באבהאזינו: לעיתים הייתי נוסעת לקיבוץ הירוק בצפון, להתחבק בין עיניה של הסבתא הנהדרת שלי. היא הייתה אישה אוהבת, ביום הראשון בארץ פגשה את אהבת חייה, ויחד הם גרו בקיבוץ שהקימו בדם, יזע ואהבה רבה. את טבעת הנישואין לא הסירה מעולם, היה לה שקע כזה בקמיצה עד שלא הייתי בטוחה שהיא בכלל יכולה להסיר אותה, ואולי לא יכלה. אחרי נסיעה לא קצרה הייתי מתקבלת במאור פנים שאין כמותו. היא הייתה דואגת לכל מחסורי, אם לא אכלתי צהריים - חדר האוכל פתוח, אם אני רוצה משהו מתוק – אפשר לקפוץ לכלבו, אם חסר לי איזה פרט מידע לעבודה - הספרייה עמוסה, ובסוף לא הייתה מתאפקת ושואלת ללב החסר במילים הקסומות כל כך - "יש לך מחזרים?" כל פעם השאלה הזאת שלחה אותי לרגע להרגיש כמו אן מאבונלי או סקרלט אוהרה. הצחיקה אותי התמונה הדמיונית שלי יושבת בגזוזטרה עם שמלה בעלת שרוולים תפוחים ומחוך וגברים צעירים צובאים על דלתותי ובמקום תבנית תפוחי אדמה לסעודת שבת הם מגיעים רכובים בכרכרה, נושאים זר פרחים, שיר וחרב לדו־קרב על ליבי. איזו שאלה, יא סבתא. בשלוש מילים היא גילמה את פערי הדורות בתפיסה הזוגית, את החלום להיות נחשקת, את המעט צהבהבות שמלווה כל מי שישאל רווקה על חיי הזוגיות שלה, ואת הדאגה הכנה שלה לחיסרון שלי. הסברתי שהיום זה לא ממש עובד ככה, ומחזרים זה לא העניין ולמרות כל אבק האגדות שפיזרתי אני בכלל רוצה רק אחד, כמו שלה היה רק את סבא - אחד. היא הבינה ואמרה בעיניים דומעות מגעגוע שסבא באמת היה משהו מיוחד. וטוב, אין מה לדאוג אני בטח אשמח אותה בקרוב. אבל היום, אחרי יותר מדי דייטים ופחות מדי מחזרים, אני יודעת שהיא ידעה את הסוד, צריך אחד וצריך שיחזר. עריכה: אור ברנד־פרומרמקור ראשון הסכתיםמקור ראשון הסכתים・ האזינו לפודקאסט 02:14 דקות
מה אפשר להגיד ליהודי שחשך עליו אורו לא ידעתי || טוּ באבהאזינו: לא לחינם אמרו חכמינו כי השרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה, ובעיניי ראיתי מעשה מיהודי אחד שהיה מלא ברכת ה' וריק מגאווה, ומשלח ידו עלה היטב, וחיוכו זרח, וכל אשר עשה הצליח, ומשעה ששלחתו יונתו תמתו מעם פניה, ואיני יודע על שום מה, אבדה ברכתו, ובמידה שהיה נוח להשתבח בכול, כך היה נוח לאבד את רוב ממונו ורוב חינו, ויצא שכרו בהפסדו. ואני, שרגיל הייתי לפגוש בו כרעי ולהיאחז אף אני ברינתו ולהתמלא אמונה כי גם זוגתי אף על פי שתתמהמה בוא תבוא, חמקתי מלפגוש בו. והנה פגישה אחת בדרך מקרה שיברה את רוחי לגמרי, נדמה היה כי גופו ועצמותיו פוסעים למולי, אך לא בידידי היה מדובר אלא אך בהבזקים של שלהי נפיחת נשמתו, וכששאלתי לשלומו, לא השיב. חזרתי לביתי וכל הערב הרהרתי בו ולא מצאתי מנוחה. אחרי שהאכלתי את החתול התקנתי לי סעודה אך פתע הסתלק ממני כל רעבוני, וכיצד אשבע בשעה שידידי שרוי בעצבות, נעלתי את נעליי והלכתי לדירתו. מה אפשר להגיד ליהודי שחשך עליו אורו לא ידעתי, וכך ישבנו בחדרו ושתקנו, הוא בעצבונו ואני ממבוכתי, דקות רבות ישבנו בשתיקה וגודש מחשבותינו הכביד את אוויר החדר. כשהקצתי מהרהוריי מצאתי עצמי שרוי בעלטה וצלליתו של רעי קפואה כשהייתה. המתנתי עוד מספר דקות בחשכה, מסגל את עיניי למה שניתן לתפוס מאור הרכבים החולפים, אחרי כן שאלתי אותו: תרצה אולי שאדליק את האור? אולי כוס מים? לשווא חיכיתי למוצא פיו, שעות ישבנו ערים ושותקים. רק כשהדליק סיגריה ראיתי לרגע את לחייו הרטובות ואות וסימן היה לי כי באפו עוד נשמת חיים. כשהנצה החמה חילצתי את אבריי, נשקתי לשׂערו והלכתי. עריכה: אור ברנד־פרומרמקור ראשון הסכתיםמקור ראשון הסכתים・ האזינו לפודקאסט 02:20 דקות
לא מחוללת רק לפי חליל של אחרים || טוּ באבהאזינו: כשרוצים לתאר במגזר החרדי בחורה מוצלחת מאוד, כזו שהתחתנה בלי עיכובים בזכות מעלותיה הרבות והתרומיות, משתמשים בביטוי: "חטפו אותה". היו לי כמה חברות ש"חטפו אותן", ומי שיגיד לכם ששלמות היא מילה גסה, כנראה לא פגש בהן. הן נולדו למשפחה "הנכונה", לעדה "הנכונה", לאבא שמצד אחד היה איש חשוב מאוד ונשא במשרה תורנית ומצד שני היה לו מספיק כסף כדי לשלם על בחור ישיבה שישב וילמד, וכשאני אומרת לשלם, אני מתכוונת למינימום 600 אלף שקלים. אותי לא "חטפו". עברתי ועודני חווה תהליך ארוך על המדף. בדקו אותי, התייעצו. בהו. שאלו. הניחו בעגלה, החזירו חזרה, התעלמו, ולפעמים אפילו ביקשו להזדכות על המוצר. ולמה אני נתקפת נוסטלגיה ונזכרת בחטיפות של עלמות צעירות ומוצלחות? כי זה זורק אותי באחת לט"ו באב, יום שאיתו אני מקיימת יחסים מורכבים. את ט"ו באב הכרתי לעומק בגיל 23. עד אז חודש אב היה מחולק לתשעה ימים עצובים, מראש חודש ועד תשעה באב, ושלושה שבועות סוערים, של בין־הזמנים. שהם הכינוי הרשמי לאוגוסט של החרדים. זמן מוגדר שבו מצוות היום היא לנפוש ולטייל. היה לי זיכרון מעורפל משיעור נביא בבית הספר על בנות ישראל שהיו מחוללות בכרמים, וזיכרון עמום עוד יותר על פילגש בגבעה ועל בני בנימין שנאסרו על בנות שאר השבטים. את השיעורים בסמינר החליפו שיעורי תורה ולימודים מעמיקים, ואז אני לומדת על ט"ו באב. על שבט בנימין שהולך ומתמעט, ועל הפתרון בדמות בנות ישראל שיצאו לחולל בכרמים בלבן ו"נחטפו" בידי בחורי השבט. ובטח נשארה שם בשדה אישה בלבן, אי־זוגית, שאיש לא בחר בה עדיין. ואולי היו לה כתמים על השמלה, וייתכן שהיא לא הייתה מהמשפחה הכי חשובה או הכי עשירה, ובטח היא הביטה בעיניים כלות בעשרות החופות שנמתחו מול עיניה. אבל היה לה אותה. והיא עברה תהליך במדבר צרוב חולות ושמש קופחת, ונבנתה מהמקומות הכי בודדים שלה. וכל "לא", וכל התעלמות וכל דחייה או אדישות הוציאו ממנה מעיין נובע של אהבה, ועוצמה נשית של אישה שגילתה את עוצמותיה לבד. אישה שהיא בשביל עצמה, לא מחולׁלת רק לפי חליל של אחרים. לא רק פתרון שמציל את כל העולם ואשתו - בלי לבדוק מה היא מרגישה בקשר לזה. וככל שעוברים עליה הימים, היא מבינה שחתונה היא לא פתרון לכלום ולא ערובה לאושר. היא מפנימה ששמחה אמיתית אינה תלויה באיש, אלא בתהליך הפנימי שהיא עוברת עם עצמה. אני פוגשת מפעם לפעם את חברותיי "הנחטפות", המושלמות, שרקדו להן לפני כולן "ענבי הגפן בענבי הגפן", והן תמיד מביטות בהתפעמות איך אספתי מהחולות את השברים ויצרתי מהם מחרוזת מפוארת. מיומנות ששייכת רק לאנשים שנשכחו מחוץ למעגל. עריכה: אור ברנד־פרומרמקור ראשון הסכתיםמקור ראשון הסכתים・ האזינו לפודקאסט 03:28 דקות
ואני חושבת על הכאבים הנסתרים, אלה שאי אפשר לראות || טוּ באבהאזינו: בט"ו באב היו יוצאות בנות ישראל ברגישות אין קץ, שואלות בגדי לבן זו מזו, כדי שלא לבייש את מי שאין לה. חסרון הכיס התערבב בחסרון הכללי, בתוך מעגלי הריקוד, בינות הגפנים. יש משהו חשוף ברווקות, היעדר מתנוסס, גלוי לכל. בעולם הדתי־הלכתי כאבה של רווקה מתהלך לפניה, נישא על שיער ראשה הגלוי. כאבה הפנימי ביותר הופך מושא למחקר, להערות ולהמלצות. מצד שני, החיסרון המגולה מאפשר תפילה. מדי פעם אני מקבלת הודעות־תפילה כאלה, דרישות שלום מרשב"י ומאמא רחל ומהמלאכים של חדר הלידה, לבבות אהובים שפועמים את החיפוש יחד איתי. הרבה תפילות יש בחשבון הבנק שלי בשמים, על רובן אני כנראה לא יודעת. ואני חושבת על הכאבים הנסתרים, אלה שאי אפשר לראות. על זו שיש לה בית וחיוך מאופר אבל לבה בודד. על זו שמתמודדת עם גוף חולה או שנפשה חסרה. ועוד ועוד כאבים, נסתרים, לא מדוברים, לא מפוללים. ואני רוצה שלא נבייש את מי שאין לה. שנתפלל זו על זו, על כאבים גלויים ונסתרים, על כאבים שנעלמים מעינינו במחול החיים, אלו שאולי לא נדע מהם לעולם. שנרקוד במעגל אחד, נשי, אוהב, שיש בו חיוך בצד חסרון ובעיקר, יש בו אהבה. עריכה: אור ברנד־פרומרמקור ראשון הסכתיםמקור ראשון הסכתים・ האזינו לפודקאסט 01:58 דקות
היא הזכירה ששבוע הבא החתונה אבל עדיין אין אף אחד || טוּ באבהאזינו: זה היה שבוע עמוס, חמישי בערב נחת עליה מהר מדי ובלי תוכניות לשבת. לא היה לה כוח לנסוע לשום מקום ודווקא התאים לה דירה ריקה. בשישי בבוקר, בדרך לשוק, שלחה הודעות לחברים שהיא פה בשבת ואם מישהו מעוניין בארוחה או שתיים. עד שסיימה את הסיבוב רק שירה החזירה שהיא מאוד תשמח שיאכלו בערב שתיהן. הן שמחו שיש להן אחת את השנייה, ולא חייבים להוסיף. אם מישהו ישאל יגידו לו שיצטרף, בטח. אבל סבבה להן ככה רק שתיהן. לבוקר כבר פחות דאגה. אולי מישהו יקפוץ לומר שלום על הדרך לאיזו ארוחה בקטמון. היא מילאה את המיחם, כמו תמיד כמעט עד הסוף, למקרה שיגיע אורח וירצה כוס קפה. ברגע האחרון הכניסה לתנור פאי שוקולד, "את אף פעם לא יודעת מי יפתיע". עד לכניסת השבת מספר קבוצות בווטסאפ סיימו להתעדכן: חלק התפזרו מחוץ לעיר, קצת להתאוורר. ולמי שנשאר יש תוכניות. היה רגע קטן שבו כמעט שלחה לשירה הודעה שבסוף היא נוסעת. כי פתאום זה מרגיש לה קצת יותר מדי בודד, ולא לזה באמת התכוונה. אבל יש שירה, והכי קל להתקפל ברגע האמת, וזו אולי הזדמנות בשבילה להרגיש את הריק, ואולי להבין משהו על עצמה שעוד לא גילתה אחרי חמש שנים בדירת שותפות בלב ירושלים. בערב הייתה ארוחה של ממש. חלות, סלק אפוי, סלמון בסויה ובקבוק יין אדום. קצת דברים של תורה, ולא מעט הרהורים. שירה סיפרה לה שהיא קבעה תאריך לחתונה. אין לה עדיין חתן אבל היא החליטה לנסות ככה. יש גיל שכבר אין מה להפסיד, וצריך לבדוק את כל האפשרויות, ולמתוח לעצמנו את כל הגבולות. במוצאי שבת הוסיפה לרשימות של עצמה: לחזור לטיפול, להשתדל יותר ביקיצה מוקדמת, לכתוב יותר, להתחיל לתרגל יוגה, לאהוב את עצמה טיפה יותר, לפתוח פרופיל באפליקציה אחת לפחות, ללמוד לצייר. בשבת האחרונה שירה באה אליה לדירה החדשה, מחוץ לירושלים. כשנכנסה בשעה שכבר לא כל כך חם ורוח חמימה ומנחמת נושבת, היא הזכירה ששבוע הבא החתונה אבל עדיין אין אף אחד. מאוחר יותר בארוחה, בדמעות, היא שיתפה שהאמינה באמת־באמת שזה יכול לקרות, אבל גם היה באקט הזה אלמנט של פחד. היא הרגישה שהתחייבה למשהו גדול, וזה עזר לה להחזיק ת'ראש מעל המים. שבמפגש עם הבחורים שיצאה איתם היה משהו יותר מחיה. ועכשיו, היא תוהה האם אפשר בכלל לתזמן אהבה. במוצאי שבת הוסיפה לרשימה של עצמה: לחדש את המינוי לחדר כושר, לקנות עציצים, לצאת לדייט, להניח את השעון. עריכה: אור ברנד־פרומרמקור ראשון הסכתיםמקור ראשון הסכתים・ האזינו לפודקאסט 02:58 דקות
באמת יש הרבה דגים בים || טוּ באבהאזינו: מישהו פעם כתב: "האהבה היא כמו תוכי. אין לי תוכי". ואני חשבתי שאין דימוי מדויק מזה. לפני כמה שבועות ירדתי לאילת, היא גורמת לי להרגיש שבאר־שבע, עיר מגוריי, היא בעצם מרכז הארץ. העובדה הזו לא משכנעת רווקים לנהור אליה אמנם, אבל לדעתי זה באשמת משחק המונופול שתמחר את העיר הזו בערך כספי נמוך מתל־אביב. בכל אופן, התחשק לי לעשות שנורקלים בים אז הלכנו לראות קצת דגים יפים. תשמעו, זה באמת נכון מה שטוענים: יש הרבה דגים בים. וככה, בין כל הדגים הגדולים והקטנים, הכסופים והזהובים, בלט במיוחד דג אחד יפהפה שקשקשיו היו משוחים בגווני כחול וצהוב, תנועותיו קלילות, מבטו בטוח וסביבו חוגגת הילה של כריזמה וכשמבטינו הצטלבו, ליבי פעם והעולם עמד מלכת ואני יודעת שהתחושה הזו הייתה הדדית. לפתע נכנסה לנו לפריים ובלי שום התנצלות דגה זהובת קשקש, כחולת עיניים וארוכת זנב, ולא חלפה דקה והשניים נעלמו יד ביד אל מעמקי הים. גברים, לא אבין לעולם. לקח לי זמן להתאושש מהרגע הזה ואני אשקר אם אגיד שאני כבר לגמרי אחרי, אבל נראה לי שאני פשוט אעשה מעשה, ואקנה לי תוכי. כי כאמור, עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ. עריכה: אור ברנד־פרומרמקור ראשון הסכתיםמקור ראשון הסכתים・ האזינו לפודקאסט 01:40 דקות