הופתעתי. כל כך הרבה מילים נכתבו על הרווקות המאוחרת. מה כבר אפשר לחדש? מתברר שאפשר. את הפרק החדש בהסכת "עד האהבה" קיימתי עם תמר שילה-קינן, מחברת הספר "הקב"ה וארבע רווקות מהשומרון". אחרי שדחינו את ההקלטה בגלל שלבת שלה היה חום, הדבר הראשון שתמר אמרה כשהיא הגיעה לירושלים ברכבת, היה: איך קר פה. זו הייתה ההוכחה הסופית שתמר כבר לא רווקה, כבר לא ירושלמית והדרך מפרדס חנה לאולפן ההקלטות משקפת את המרחק שבין גבורת הספר לבין הסופרת שתמר הפכה להיות. הספר רווי מערכות יחסים שמרתקות אותי, ועליהן אנחנו בוחרות לדבר: על מערכת היחסים של הגיבורה עם עצמה, שבפשטות שמחה בעצמה ובחייה גם כשהימים שלה מורכבים. על מערכת היחסים עם החברות שלה – חברות אמיצה, או כמו שתמר אומרת: "נשואים נוסעים שבת להורים האלה ושבת להורים האלה, ואנחנו נוסעות שבת למשפחה הביולוגית ושבת למשפחה האלטרנטיבית". ועל מערכת היחסים עם הקב"ה. מערכת יחסים סוערת של קרבה וריחוק ושינויים ותנועה. וכן, איך אפשר בלי לדבר על אקסים, ועל התפקיד שלהם בימים של גשם ובאסה. *** רווקות מאוחרת צבועה במרחב הציבורי בגוונים אפורים של כאב והחמצה, ובשיח עם תמר זווית הראיה משתנה, והקלישאה ש"הכול בראש" מקבלת מובן חדש. בלי קליפות, ובלי לטשטש את הכמיהה לזוגיות, השיח עם תמר – כמו גם הספר – מאפשר היכרות צבעונית עם תחנת החיים של חיפוש זוגיות, גם כשזו תחנה ממושכת. במהלך ההקלטה תמר מצטטת ברגע יפה במיוחד את בעלה, מתניה. דיברנו על התקופה של ההחלטה להתחתן, היא מקדימה. לבטים אם זה-זה או לא, וניסיון למצוא את התשובות אצל דמויות כמו רב או יועץ. ואז, מספרת תמר, מתניה , שהחזיק בעוז כל התקופה את הבלבלות של בת זוגו, אמר: "זה כבר לא כיף". משפט קצרצר שטלטל את תמר. קשר זה כיף. ותמר זה כיף. ומה קורה כאן שזה כבר לא. "זה היה כמו שעון מעורר עבורי", היא מסכמת. תודה תמר על כנות ושיתוף והרבה צחוק פרק קולח ומשמעותי וכיף. פשוט כיף. להסכתים נוספים של "עד האהבה" מבית מקור ראשון: פרק 45: בצל הקרביות, תכונות אחרות של גברים נדחקות בעולם הדייטים פרק 44: בדומה לנשים: תשוקה מינית אצל גברים משפיעה על תהליכים רגשיים פרק 43: התורות של ימימה בדרך לזוגיות: מחברת הספר על רווקות – התארסה