"הסיפור לא נגמר, הילדים יודעים מה אבא שלהם עובר כי הם היו שם"שקד הרן, גיסתו של טל שוהם שעדיין חטוף בעזה לאחר שנחטף יחד עם אשתו וילדיהם נווה ויהל ועם אימה של עדי - שושן הרן, ששוחררו בנובמבר שעבר בעסקת החטופים נפגשה לשיחה עם צופית ליבמןלב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 01:27:55 דקות
"הוא לא נרצח, הוא הלך לשדה הקרב מתוך ידיעה מה הסיכונים": אמו של רני גויאלי על הילד שנפל ונחטף לעזהטליק נפגשה עם צופית ליבמן, מגישת הפודקאסט לב שבוי, בביתה שבמיתר, לשיחה על רני, לוחם גדול וחזק וגם רגיש לסביבתו ומחובר מאוד לשורשים של עמו, רני שהיה גיבור ואלטרואיסט מילדות ונהרג כגיבור כשהוא מגן על ארצולב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 01:09:36 דקות
"זאת השואה והתקומה, על זה גדלנו ועל זה גדלה משפחתו של טל"אודי וטל הם בני דודים, שניהם בני אותו גיל והבכורים במשפחותיהם – דבר משמעותי שחיבר ביניהם כבר בתור ילדים, מספר אודי. הוא עצמו גדל בהוד השרון ומספר על הביקורים הרבים שלו יחד עם משפחתו בקיבוץ אצל טל ומשפחתו צבעו את ילדותו. שני הסבים וסבתות של טל ואודי הם ממייסדי קיבוץ ניר יצחק והמשפחה כולה התחנכה על הסיפורים החלוציים שלהם. אחרי שהקיבוץ התייצב הסבים וסבתות הביאו את הוריהם ניצולי השואה לחיות בקיבוץ גם הם. אודי מספר על תמונה משותפת שלו ושל טל כפעוטות מוחזקים בשני ידיו של סבא רבה שלהם עומד בגאווה. "זאת השואה והתקומה, על זה גדלנו ועל זה גדלה משפחתו של טל שהחליטו כולה להישאר בקיבוץ ולהמשיך בחיי חלוציות ואידיאולוגיה", אומר אודי, "טל היה מהנדס מוכשר, ואהוב, וגם הוא החליט להישאר בקיבוץ ולהקים שם את ביתו מתוך אותם אמונות וערכים". "כל הדודים שלנו הפכו להיות חלק מאוד אינטגרלי בקיבוץ," אומר אודי, "יש לנו דוד שהיה חי ליטרלי לפי האמרה 'עד התלם האחרון', חקלאי שחרש עד הגדר, עד התלם האחרון. מתוך ציונות מאוד גדולה. חוויית הקהילה בקיבוץ הייתה מאוד משמעותית. טל היה נפגש עם אחותו ועם בני כל יום, ארוחות שישי ביחד כל שבוע, וטל, בתור אח בכור וגם בגלל האופי המיוחד שלו, היה מאוד משמעותי בחיבור המשפחתי הזה", מספר אודי. גורן סיפר על מסלול חייו של טל והתפתחותו. "טל היה מהנדס, אוהב לפתור בעיות ואוהב לעזור, אלו דברים במאוד אפיינו אותו. הוא היה ההנדימן של כולם, מישהו שהיו פונים אליו כל הזמן לעזרה, מהמשפחה ומהקהילה, לתקן, לתכנן, לחשוב ולהרכיב. טל היה נחבא אל הכלים, לא הבן אדם הראשון ששמעת כשנכנסת לחדר, אבל הוא היה האדם הראשון שפנו אליו לכל דבר שצריך בו עזרה ותמיד היה נעתר". את אשתו טל הכיר בקיבוץ, הם בני אותה קבוצה ומכירים מגיל צעיר. לזוג היו שלושה ילדים וכשטל נהרג אלה אשתו הייתה בחודש השני להריונה. מאז נולד ילדם רביעי. "הוא עשה שירות קרבי משמעותי ואז מילואים המון שנים ואז גם חבר בכיתת הכוננות בקיבוץ," מספר אודי, "הכול מתוך תחושת שליחות וציונות אמיתית". אודי מספר על שאירע בניר יצחק בבוקר המתקפה בשבעה באוקטובר. "טל יצא מוקדם בבוקר כשהוא מבין היטב שיש מחבלים בשער הקיבוץ, ואלה באותו זמן נכנסה לממ"ד עם שתי סכיני מטבח ושלושה ילדים. את כל הריהוט הכבד שהצליחה, שמה מול הדלת. טל וכיתת הכוננות ניהלו בקיבוץ קרב עיקש, מעטים מול רבים, ובסביבות 8:30 בבוקר טל, נודע לנו אחרי כחודשיים, נהרג. בהתחלה אוכן הטלפון הנייד שלו בעזה ואחרי כחודש הוא הפסיק להיות מוגדר נעדר והוגדר חטוף. אחרי עוד כחודש קיבלנו הודעה על כך שנקבע שהוא נהרג באותו יום ושגופתו נחטפה לעזה". אודי מדבר על החשיבות הגדולה שהוא רואה בשיח בין כלל האוכלוסייה הישראלית מתוך הקשבה אמיתית וכבוד ופועל בכל כוחו להביא לשחרורו של בן דודו. לפרקים נוספים של ההסכת "לב שבוי" – לחצו כאן: פרק 15: אם החטוף חירות נמרודי: "תמיר כתב לעצמו מטרה – לעזור להרבה אנשים" פרק 14: "אני מרגיש שחטפו חלק ממני, אין דוד שקרוב אליי יותר מאיציק" פרק 13: "עומר הוא לא רק תמונה של חטוף או סמל. זה הבן שלי, בשר ודם"לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 49:34 דקות
אם החטוף חירות נמרודי: "תמיר כתב לעצמו מטרה – לעזור להרבה אנשים"חירות נמרודי, אמא של רב"ט תמיר נמרודי, שנחטף מבסיס מת"ק עזה בשביעי באוקטובר, מספרת בשיחה פתוחה ואינטימית עם צופית ליבמן בפודקאסט לב שבוי, על דמותו של ילדה האהוב, שציין כבר שני ימי הולדת בשבי חמאס וגורלו אינו ידוע. תמיר נמרודי גדל כילד ונער מיוחד. הוא נולד במושב חמד, אח בכור לשתי אחיות. הוא היה ילד סקרן, אנרגטי, חכם ובעל זיקה מיוחדת לטבע. מגיל צעיר הראה עניין עמוק בגיאולוגיה, בעלי חיים והיסטוריה, ואף הכיר את שמות כל ערי הבירה בעולם. בתור ילד תמיר התמודד עם אתגרים של הפרעות קשב וריכוז, שהתבטאו לעיתים באימפולסיביות ובקושי בוויסות חושי. החיבור לאדמה ולטבע הפכו לגורמים משמעותיים עבורו ובהתבגרות שלו. בתור נער ניכרה אצלו היכולת לזהות ולהעריך אותנטיות. האזינו: חירות נמרודי, אמא של רב"ט תמיר נמרודי: "בילדותו, לעיתים לילדים בני גילו היה קשה 'לאכול אותו'", אומרת חירות, "דווקא עם מבוגרים הוא לעיתים מצא חיבור מיוחד". הוא התגבר לאורך הילדות על קשיים לימודיים שנוצרו עקב הפרעות הקשב והריכוז, בין השאר בעזרת מורים שהיו עבורו משמעותיים מאוד, ומשם נבע הרצון שלו להיות חלק ממערך החינוך בצבא. "הוא התגייס לתפקיד של מש"ק חינוך בצבא, ושם הוא עבר טרנספורמציה של 180 מעלות, הוא לגמרי מצא את עצמו שם וראה בשירות שלו שליחות". "תמיר גם היה ילד שלעיתים נטה לחוות חששות ופחדים, למשל בנסיעה באוטובוסים. זה העלה אצלו חששות מאוטובוסים מתפוצצים. פתאום הוא הגיע לצבא והכול השתנה, הוא היה נוסע לבד באוטובוסים וברכבות. אני חושבת שיש קשר למסגרת הברורה שהצבא נתן לו, והוא נפל על מפקדים מצוינים שנתנו לו תחושה שמה שהוא עושה זה חשוב וזה מאוד השפיע עליו לטובה". הפעם האחרונה שחירות ותמיר היו יחד, הייתה בחג סוכות. "תמיר היה מקורב למסורת. בגלל שאני גרושה הוא הגבר בבית, והוא תמיד היה עושה לנו את הקידוש ביום שישי בערב. לארוחת ערב החג התארחנו אצל אמא שלי בסוכה יחד עם אחים שלי", מספרת חירות, "שמתי לב שלפני שנכנסנו לסוכה תמיר אמר משהו לא נעים לאמא שלי, מתוך האימפולסיביות שלו. כולנו קצת התכווצנו, ואז תמיר התנצל וליבן את הדברים איתה לפני שהם נכנסו לסוכה. היום אני אומרת – איזה מזל שהם דיברו ביניהם ופתרו את זה באותו רגע". בחג הזה חירות בילתה זמן איכות יחד עם תמיר, "וביום ראשון לקחתי אותו לרכבת, ולא יכולתי לדמיין שזה יהיה הפעם האחרונה שאראה אותו". בשמחת תורה תמיר היה במשמרת בבסיס במעבר ארז. כשהתחילו האזעקות הוא התכתב עם חירות וסיפר לה שיורים טילים על המגורים שלהם. הוא הניח שבקרוב ישחררו אותו הביתה, הנוהל הקבוע במקרי הסלמה, מכיוון שהוא לא לוחם. דקות אחר כך התברר שהפיצוצים שהוא שמע לא היו טילים אלא חדירה של מחבלים לבסיס. בשעה 7:15 תועדו תמיר ושני חיילים נוספים נגררים בכוח מהמיגונית בבסיס על ידי המחבלים. סרטון קשה מאוד שגילתה אחותו הצעירה באינסטגרם באותו יום מתעד את רגעי החטיפה. "היא הגיעה אליי בצרחות והראתה לי את הסרטון, ויש לך כמו קצר במוח. את לא מסוגלת להאמין שזה אמיתי", מספרת חירות בכאב, "רואים אותו שם בפיג'מה, יחף, בלי משקפיים, קשה לו לראות בלי משקפיים, והוא מגן על הפנים שלו כי הם מרביצים להם וגוררים אותם החוצה מהמיגונית. זה לא עוזב אותי, זו התמונה האחרונה שאני רואה כשאני הולכת לישון". אחר כך מצאו סרטון נוסף בו נראה איך תופסים אותו בחולצה, וגוררים אותו על הרגליים מעבר לחומות הבסיס ומכניסים אותו לג'יפ. "זאת בעצם התמונה האחרונה שלו שיש לנו". מאותו רגע, לא התקבלו אותות חיים מתמיר. שני החיילים האחרים שנחטפו יחד איתו נהרגו וגופותיהם חולצו, אך מצבו של תמיר עד היום אינו ידוע. מאז המשפחה נמצאת במצב מורכב של אי ודאות ועיסוק בפעילות למען שחרורו ולהשארת החטופים במודעות ציבורית. חירות מתארת את החיבוק שקיבלה מהקהילה המקומית ומהציבור הרחב מאז החטיפה, ועם זאת היא מספרת על החשש שמצב חטופים בעזה יהפוך להיות חלק מהשגרה, "אסור שהמצב הזה ינורמל. אסור שזה יהפוך להיות שגרה". חירות משתפת שהיא מוצאת נחמה וכוחות בפעילויות למען אחרים ובחיבור לאנשים נוספים, למשל בביקורים של חיילים פצועים ומשפחותיהם שהיא עורכת לעיתים, "כל אחד מרוכז בכאב שלו, ופתאום כששני הכאבים נפגשים יש מעין ערבוב של הכאב והכאב מתחלק מחדש. פתאום מודגש כמה הסיפור הזה הוא הסיפור של כולנו, ופתאום אמא של פצוע מבינה אחרת גם את המשמעות של הפציעה של הילד שלהם, למה הוא היה חייב להיות שם. אנחנו מתחבקות ובוכות ויש תחושה של שותפות גורל". אחד האירועים המשמעותיים שחירות יזמה היה ציון יום הולדתו האחרון של תמיר, שבו גייסה את הציבור לאפות עוגות ומאפים שחולקו לחיילים, נזקקים ודרי רחוב ברחבי הארץ. "תמיר כתב לעצמו מטרה: להצליח לעזור להרבה אנשים. זה מה שהניע אותי לעשות את זה ביום הזה", היא משתפת. לפרקים נוספים של ההסכת "לב שבוי" - לחצו כאן: פרק 14: "אני מרגיש שחטפו חלק ממני, אין דוד שקרוב אליי יותר מאיציק" פרק 13: "עומר הוא לא רק תמונה של חטוף או סמל. זה הבן שלי, בשר ודם" פרק 12: "הוא לא נרצח, הוא הלך לשדה הקרב מתוך ידיעה מה הסיכונים": אמו של רני גויאלי על הילד שנפל ונחטף לעזהלב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 01:05:33 דקות
"אני מרגיש שחטפו חלק ממני, אין דוד שקרוב אליי יותר מאיציק" עמית אלגרט, אחיינו של איציק אלגרט החטוף בעזה, שוחח עם צופית ליבמן בפודקאסט לב שבוי על דמותו של דודו שנחטף מקיבוץ ניר עוז והיווה עבורו דמות אב משלימה בילדותו ועל הקושי המורכב ששני ילדיו, שחיים בדנמרק, צריכים להתמודד עימו – אב חטוף בעזה כשהם בקושי מדברים עברית או מעורים בהוויה הישראלית. "איציק גדל במרכז הארץ ועבר בבגרותו לניר עוז בעקבות שני אחיו שהיו ממייסדי הקיבוץ. יש לנו משפחה גדולה בניר עוז, מבד שלושת הדודים שחיים שם, גם כמה מילדיהם נשארו לחיות בקיבוץ ולגדל שם את משפחותיהם", מספר עמית וממשיך: "בצעירותו איציק הכיר מתנדבת דנית שהגיעה לקיבוץ והם התאהבו והפכו לבני זוג. הוא עבר לחיות איתה בדנמרק, נולדו להם שם שני ילדים, רוני ומקס. מאוחר יותר הם התגרשו ואיציק חזר לארץ לחיות בניר עוז. הוא המשיך להיות בקשר הדוק עם ילדיו, הם היו מגיעים לבקר בארץ, בניר עוז, והוא היה נוסע אליהם לדנמרק. דני, אחיו של איציק ואביו של עמית, גידל את משפחתו באשדוד ושם עמית גדל. "אבא שלי הוא איש כוחות הביטחון, הקדיש את כל חייו למדינה. בגלל עבודתו האינטנסיבית והחשובה ראינו אותו בעיקר בסופי שבוע. איציק היווה עבורי סוג של דמות אב משלימה, הוא אפילו לא יודע את זה, אבל ככה הרגשתי. בגלל שעבד כל כך הרבה, אבא היה צמא לזמן משפחתי וכמעט בכל סופ"ש וחג היינו נוסעים לניר עוז להיות עם המשפחה. איציק הוא האח הצמוד של אבא, הם קרובים מאוד". עמית נזכר בחוויות משפחתיות רבות יחד עם איציק בתקופות החופש הגדול, כשהיו מגיעים לשבוע או יותר לקיבוץ שם ישן בדירתו של איציק. הוא מספר על היותו של איציק אהוב ומוערך מאוד על ידי רבים, "איציק היה אהוב מאוד. הוא היה סוג של אבא או דוד של כולם בקיבוץ". "אני מרגיש שחטפו חלק ממני, איבר מהגוף שלי. אין לי דוד שהוא קרוב אליי יותר מאיציק. הוא איש העולם הגדול, חולה כדורגל, מאוד אוהב לטייל בעולם, לחקור תרבויות. לא הרבה לפני השבעה באוקטובר הוא טס לבקר את הילדים שלו בדנמרק וגם עשה טיול בנורווגיה, וזה מנחם במעט הידיעה שלפחות הוא הספיק לעשות משהו שכל כך אהב ולפגוש את ילדיו לפני שנחטף. הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו כל הזמן זה שאיציק הוא איש של חופש. ולקחו לו את החופש". עמית מספר על יום החטיפה. ב-6:30 בבוקר התחילו להבין שקורה משהו חריג ולאורך כל הבוקר עד שנחטף עמית ואביו היו בקשר עם איציק. הוא הסתתר בממ"ד בזמן שמחבלים פשטו על כל קיבוץ ניר עוז, בשלב מסוים הוא נפצע, מחבלים ירו על דלת הממד, איציק חשב שהוא נפצע מהידית של הדלת עוד לא הבין שזה פצע ירי ובשיחה האחרונה שלו עם דני אחיו, דני ניסה להנחות אותו איך לעשות חוסם עורקים שמתאים לפציעה ביד. המילים האחרונות שנשמעות בטלפון היו שאיציק אומר: "זה הסוף, זה הסוף", ולא שומעים ממנו יותר. "למשך שבוע שלם לא ידענו שום דבר על איציק, אחרי שבוע הגיעו אלינו מהצבא ואמרו שיתכן שהוא נחטף. ואז לא הייתה שום אינדיקציה ממנו עד שחזרו בעסק החטופים אחרי 54 ימים נשים מהשבי שאמרו שראו אותו במנהרות בעזה. הייתה שמחה שהחזיקה בדיוק ל-24 שעות ומאז אנחנו שוב נמצאים באפלה ולא יודעים כלום". עמית משתף על המורכבות שהגדולה של הילדים של איציק. "מקס ורוני, ילדיו של איציק, חווים קושי מורכב במיוחד. הם לא ישראלים, בקושי יודעים עברית, הם לא מכירים או חיים את התרבות הישראלית. כשהם היו באים לבקר בארץ הבית שלהם היה ניר עוז. עכשיו אין להם בית להגיע אליו. אנחנו מנסים להיות שם בשבילם, לכבד את האופן שבו הם פועלים, ללוות אותם במאבק להשיב את אביהם בצורה ובמידה שהם מרגישים שמתאים להם ולא ללחוץ עליהם בשום צורה. אנחנו מנסים לתמוך בהם ולהיות שם בשבילם תוך כדי שאנחנו מנהלים מאבק עיקש להשיב אותו וכואבים מאוד את המצב הכל כך מורכב. הילדים של איציק לא גדלו כאן, הם לא יודעים מה זה להתמודד עם הלחצים האדירים שיש כאן בארץ. עבורם, כל הסיטואציה הזו עוד יותר לא נתפסת". פרק 12: "עומר הוא לא רק תמונה של חטוף או סמל. זה הבן שלי, בשר ודם" פרק 11: "הוא לא נרצח, הוא הלך לשדה הקרב מתוך ידיעה מה הסיכונים": אמו של רני גויאלי על הילד שנפל ונחטף לעזה פרק 10: אוריאל ענה בפשטות: "אמא, אני חי במסיבות ואני אמות במסיבות"לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 01:16:02 דקות
"עומר הוא לא רק תמונה של חטוף או סמל. זה הבן שלי, בשר ודם"שי ונקרט, אביו של עומר, מספר לצופית ליבמן במסגרת הפודקאסט לב שבוי על בנו עומר, בן 23, שנחטף לעזה מפסטיבל הנובה בשבעה באוקטובר, ועל ההתמודדות האישית והמשפחתית מאז. "עומר הוא צ'ארמר של אנשים", מספר שי, "הוא נכנס לחדר, רואה את האנשים ומתחבר לכולם בצורה מופלאה". הוא מתאר את בנו כמי שהיה תמיד במרכז העניינים, בחור עם מעגלי חברים מגוונים – מספורט, תנועות נוער, טיולים ומסיבות. "הוא תמיד הצליח לשמור על קשר עם כולם", מציין שי. "עומר היה מגנט לאנשים. הוא נכנס לחדר, רואה את האנשים ומתחבר לכולם בצורה מופלאה". עומר נולד בראשון לציון ובילדותו עבר עם משפחתו לגדרה, שם גדל וממש מצא את מקומו. "כשעברנו לגדרה, ראינו מיד שהאווירה הקהילתית כאן מושכת. עומר השתלב במהירות בבית הספר, בתנועת הנוער ובפעילויות התנדבותיות רבות. הוא עזר למבוגרים, הדריך בתנועה ותמיד עשה את זה בשקט, בלי לעדכן אותנו, שמענו על זה מאחרים". שי מספר שעומר והחבורה של בני גילו חוו דברים לא פשוטים לאורך הילדות, ביניהם מות חברו הקרוב, עידו ברוך, חייל שנהרג בפעילות מבצעית. "זה היה שוק", מספר שי. "עומר לקח את זה קשה מאוד. זה גיל שבו החברים הם העולם שלך, והאובדן הזה השאיר בו סימן עמוק", בעקבות אותו אירוע, כתב עומר פוסט מרגש באינסטגרם, שבו דיבר על הקשר המיוחד ביניהם ועל החוויות שחלקו. "אני בכיתי כשקראתי את זה", אומר שי. "זה הראה כמה עמוקות הרגשות שלו וכמה הוא בוגר". שי מתאר את התקופה הנוכחית והקשה כשליחות אישית ולאומית. "עומר הוא לא רק תמונה או סמל. זה הבן שלי, בשר ודם. הוא נחטף חי ואני הבטחתי לעצמי שהוא חוזר חי". שי נמצא בעשייה ובפעילות תמידית, "אני נמצא בשליחות. זה לא רק להחזיר את עומר, זה גם להרים את הרוח של העם ולהחזיר את האור". שי משתף שבחודשים הראשונים לאחר החטיפה, הבית שלהם היה מוקף באנשים מכל הארץ שבאו לתמוך. "הסולידריות שהרגשנו הייתה בלתי נתפסת," הוא אומר. "האנרגיה הזו היא מה שנותנת כוח להמשיך". שי מספר על השבעה באוקטובר, "בערב החג, תוך כדי ארוחת החג המשפחתית ואווירת החג הטובה ראיתי את עומר מתכתב בטלפון ושאלתי אותו אם יש מסיבה. הוא חייך ואמר שהוא עדיין לא החליט". כמה שעות לאחר מכן, עומר יצא מבית המשפחה למסיבה. בבוקר החג שי היה אמור לעלות על טיסה לאתונה עם חברים. בעוד מתכונן ליציאה החלו האזעקות. "הייתי עם הטרולי ביד כששמעתי את הטילים", הוא נזכר. "נכנסנו לממד ואני התחלתי לשאול את עצמי מה עם עומר". שי וניבה, אמו של עומר, ניסו ליצור קשר עם בנם. עומר ענה בוואטסאפ: "אני במסיבה בעוטף. יש צבע אדום ואנחנו שוכבים על הרצפה עם ידיים על הראש". "עומר כתב לנו שהם בדרך למיגונית ושאל אם יש מטוסים באוויר. הוא היה רגיל שירי טילים מסתיים במטוסי קרב שמגיעים להשיב אש. המיגונית בנויה להכיל בתוכה 10 איש," אומר שי, והיא הפכה מהר מאוד למלכודת מוות כשיותר מ-40 צעירים נדחסו פנימה. "בתוך המיגונית הם חוו תופת, ירו עליהם, זרקו רימונים, והמקום התמלא עשן. עומר, שנחנק מהעשן, אמר בשלב מסוים למי שישב לידו: 'אני לא מוכן למות ככה'". למרות שצעירה שיצאה לפניו מהמיגונית חזרה פנימה לאחר שירו לה ברגל והזהירה אותו מלצאת, עומר החליט לצאת מהמיגונית. "כשהוא יצא החוצה, מישהו צעק 'לא לירות!' והוא נלקח בידי המחבלים", מספר שי בכאב. מבין 40 הצעירים שנכנסו למיגונית הזאת 12 ניצלו, השאר נרצחו ועומר היחיד שנחטף. באותן שעות שי מחליט לנסוע לעוטף למצוא את עומר ולחלץ אותו. הוא יוצא מהבית עם סכין שף, "לא מבין עדיין את גודל האירוע", הוא אומר. הוא מגיע לחסימה משטרתית ונמצא שם יחד עם עוד עשרות אנשים שמנסים להגיע לחלץ את יקיריהם, הרבה מהם עם מיקום ששלחו להם בוואטסאפ, תחושת חוסר אונים נוראית שלא נותנים להם לעבור ולנסות להגיע. בשעה 11:11 בבוקר, הופץ סרטון בטלגרם שבו נראה עומר, אזוק ולבוש רק בתחתונים, מוקף במחבלים חמושים. "מתקשר אליי חבר ואומר לי 'תשמע שי, תחזור הביתה. עומר חי, יש סרטון, והוא כנראה לא בידיים שלנו'. אני לא ידעתי מה קורה איתי, השיחה הזאת היא הדבר הכי מטורלל שקרה לי בחיים, אי אפשר להבין, אי אפשר להקל, זה סוף העולם עכשיו מבחינתי, מה עכשיו אני עושה? ביקשתי שישלח לי את הסרטון. הוא לא הסכים, אמר שזה סרטון קשה מאוד לצפייה, שלח לי צילום מסך ממנו וראיתי שאכן מדובר בעומר. הוא המשיך ללחוץ עליי לחזור הביתה ואמר לי לא לנתק את הטלפון, להישאר איתו על הקו כל הדרך, לא לדבר עם ניבה אשתי עד שאני מגיע. אמרתי לו שאני רגע הולך להביא מים מהאוטו, עזבתי את הטלפון וצרחתי כזאת צרחה, צרחתי ובכיתי. האנשים סביבי לא ידעו מה לעשות, לא נגידו אליי, כל אחד נמצא במצוקה כזאת גדולה משל עצמו באותו רגע. ואז נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה". מאותו הרגע, משפחת ונקרט נכנסה למאבק בלתי פוסק להחזיר את עומר הביתה. "הוא נחטף חי והוא חוזר חי", את זה הבטחתי לעצמי ואני עומד על כך. אחרי עסקת החטופים למשפחה הגיעו ידיעות מעדויות של חטופים ששוחררו שנתנו להם מעט תקווה. כשארבעה עובדים תאילנדים שנחטפו והוחזקו בשבי חמאס שוחררו המשפחה שמעה שמועה שהם אומרים שהיו עם עומר בשבי. "אבל יש שלושה עומר שנחטפו. קיווינו מאוד שיתנו לנו מידע על עומר שלנו". שי נסע אליהם לבית החולים, עם חולצה עם תמונתו של בנו עליה, וכשהצליח להיכנס אחד מהם הצביע על התמונה ואמר "סמואל, סמואל". "באותו רגע, ניבה פשוט פרצה בבכי", נזכר שי. המילה "סמואל" הפכה לקוד שמילא את המשפחה בתקווה. אחרי החטיפה כשהתחילו ההקדשות ברדיו של שירים לחטופים מתוך תקווה שאולי יש להם גישה למקלטים ואולי שומעים המשפחה התלבטה מה להקדיש לעומר. אח שלו אמר שצריך את השיר 'איזה יום היה לי סמואל' של להקת השמחות וסיפר שבנסיעות משותפות תמיד היה שם את זה עם תחילת הנסיעה. עומר, כך התברר, היה שר לתאילנדים את השיר הזה בזמן השבי. "הוא שר להם כדי לעודד אותם והם זכרו את זה היטב. כשהם קראו 'סמואל', ידענו בוודאות שהם מדברים על עומר שלנו. זו הייתה הפעם הראשונה מאז החטיפה שקיבלנו עדות חיה על עומר. הם נתנו לנו אוויר לנשימה. הידיעה שהוא היה איתם ושמר על החוזק שלו גרמה לנו להאמין שהוא יצליח לשרוד גם את התנאים הקשים ביותר". עבור משפחת ונקרט, המפגש עם התאילנדים היה רגע של הקלה ותחושת חיבור. "הם ראו אותו, דיברו איתו, וזה נתן לנו תקווה חדשה", אומר שי. "אנחנו נשענים על העדויות האלה, ובזכותן אנחנו ממשיכים להיאבק ולהאמין". נקודת האור הבאה מבחינת המשפחה הייתה הפגישה עם ליאם אור, שנחטף ושהה יחד עם עומר ושוחרר גם הוא במסגרת עסקה. "לא רציתי ללחוץ עליו," מבהיר שי, "שמעתי עדויות של חטופים שחוו רגשות אשמה על כך שהם חזרו בזמן שאחרים נשארו בשבי. נתתי לו זמן, אבל ידעתי שהשיחה איתו חשובה לנו יותר מכל דבר אחר". במפגש, ליאם שיתף את המשפחה בפרטים שטרם ידעו על מצבו של עומר בשבי. "עומר היה עוגן עבור כולנו", סיפר ליאם. "הוא שמר על אופטימיות, ניסה לעודד את כולנו ולשמור על המורל. הוא היה שר לנו שירים, שיחק איתנו משחקים. ליאם תיאר את התנאים הקשים במנהרות: שינה על חול, חוסר מוחלט בפרטיות, מעט מאוד מזון ומים. "הם נתנו לנו שני תמרים ביום וחצי פיתה, אבל עומר תמיד ניסה למצוא דרך לשמור על רוחנו. הוא אמר לי שוב ושוב: 'אנחנו נשרוד את זה'". אחד הסיפורים שהותיר רושם עמוק על המשפחה היה הרגע שבו עומר וליאם דיברו על העתיד. "עומר אמר לו, 'תחכה לי עם הים'. ליאם עוד לא הלך לים, הוא מחכה לו. ליאם קורא לעומר 'אח גדול'. מבחינתו יש לו אח גדול שנותר בשבי וזה קשה מאוד. מצד שני כל פעם שאני מדוכדך אני נכנס לאינסטגרם של ליאם, רואה שהוא חי, הולך למשחקי כדורגל, מטייל, וזה נותן לי תקווה ומעודד את רוחי. הידיעה שיש חיים אחרי שצפויים לעומר". מאז הפגישה, המשפחה שומרת על קשר הדוק עם ליאם, שראה בעומר כמו אח גדול בשבי. "הוא שיתף אותנו בדברים אישיים מאוד," משתף שי. "כל פרט שסיפר על עומר עזר לנו להבין איך הוא מתמודד. זה נתן לנו כוחות להמשיך להיאבק ולהאמין שהוא יחזור". שי מבקש להעביר מסר לעם: "אל תאבדו תקווה. עומר יחזור, יחד עם כל החטופים. אנחנו מאמינים בזה ומחכים ליום הזה כל כך. כל יום שעובר מבחינתי זה יום שמקרב אותנו ליום שעומר יחזור". הוא מבקש בנוסף להוסיף את עומר בנימין בן ניבה לתפילות ולמי שמעוניין להגיד תהילים לומר את פרק כ"ד לתפילה להשבתו יחד עם כל החטופים. המשפחה אף העלתה קמפיין לרשתות שבו אנשים משתפים את עצמם שותים לחיי עומר ומעודדים אנשים להצטרף. בנוסף שי מגיע למפגשים בכל הארץ להיפגש עם העם ולדבר, "אנחנו בשליחות להחזיר את עומר ואת החטופים, לתת תקווה לעם וליצור אחדות". פרק 11: "הוא לא נרצח, הוא הלך לשדה הקרב מתוך ידיעה מה הסיכונים": אמו של רני גויאלי על הילד שנפל ונחטף לעזה פרק 10: אוריאל ענה בפשטות: "אמא, אני חי במסיבות ואני אמות במסיבות" פרק 9: "כשהוא מת הוא התנחם בידיעה שהצליח להציל את משפחתו" לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 01:36:51 דקות
"אבינתן נמצא בידיים של ה' והוא יחזור ברגע המדויק שהוא צריך לחזור""קשה לי אפילו להגיד את המילה חטוף," אומרת דיצה, "זו מציאות שהיא לא הגיונית, לא ידועה, כל כך לא קשורה לכל מציאות שהאדם מכיר". היא מספרת על הרגע בו הודיעו לה שנחטף, כששהתה בבית אימה בירושלים לרגל החג. אימה (שנפטרה מאז), הייתה חולה ומוגבלת תנועה ולא יכלה להגיע למקלט, לכן, כשהתחיל ירי הטילים בבוקר שבת הן נשארו יחד בדירה. אחרי שהתעוררו מהאזעקות, המידע הראשוני על המצב הגיע אליהם דרך העובד הזר של האם שראה סרטונים של מחבלים באופקים, אז הבינה דיצה שמדובר במערכה יותר גדולה מירי הטילים ה"שגרתי". בצהריים כשהלכה לנוח, שמעה צעדים מתחת לחלון. הייתה לה תחושה לא טובה וכששמעה דפיקה בדלת הבית חשה רצון עז לא לפתוח, עד שלבסוף אחד מבני המשפחה פתח את הדלת. הם ניגשו לחדרה של דיצה ודפקו כדי להעיר אותה, גם מהדפיקה הזאת דיצה ניסתה להתעלם. משהו בה חש שמעבר לדלת מחכות לה בשורות שהיא לא רוצה לשמוע. לבסוף הם פתחו את הדלת והיא ראתה את ילדיה - שלא חגגו את החג בעיר - יחד עם פסיכולוג של מועא"ז בנימין, אז הבינה באופן וודאי שמשהו רע קרה. אבינתן נחטף ממסיבת הנובה ברעים, יחד עם בת זוגו, נועה ארגמני שחולצה ב- 8 במאי 2023 מהשבי, במבצע החילוץ ההרואי "מבצע ארנון". את העובדה שנחטפו, גילו בני המשפחה מסרטון שפרסם חמאס. "אנחנו יודעים היום שהיו לו המון רגעים שבו יכול היה לברוח במהלך החטיפה" אומרת דיצה, "אבינתן גבר חזק וחסון. אבל הוא לא עזב את נועה ואין מצב שהיה מסוגל לעשות אחרת, היה לו חשוב להישאר איתה ולשמור עליה". צופית מבקשת ממנה לשתף בסיפור על אבינתן, שיתאר לנו את אופיו המיוחד. דיצה מספרת על מאורע מתקופת מגיפת הקורונה, כשדיצה ואימה חלו בקורונה והסתגרו יחד בדירה בה דיצה טיפלה באימה, כשהיא עצמה עם 40 מעלות חום וחשה רע מאוד. באותה תקופה חששו מאוד מהידבקות ואף אחד לא העז להיכנס לדירה לעזור. "ואז יום אחד פתאום דפיקה בדלת" היא מתארת, "אבינתן הגיע. פשוט הגיע ונכנס, בלי לתאם מראש או משהו, והתחיל לסדר את הבית, בישל לנו, הלך לקניות. כשהוא נכנס פשוט קרסתי לו לתוך הידיים. הוא איפשר לי פתאום לנשום. הוא בא ופתר הכל. יש אנשים שבאים ויודעים לעשות משהו אחד, משהו יבוא לבשל או יבוא לסדר את החשמל או יבוא לעשות קניות, אבל לא אבינתן, הוא בא ועשה הכל. וזה הוא". מה שנותן לדיצה את הכוח ומלווה את כל חייה ואת ההתמודדות שלה עם המצב הנוכחי זו האמונה בקב"ה והידיעה העמוקה שהכול מנוהל על ידו ולא על ידי אף אחד אחר. "אנחנו מחויבים לעשות כל שביכולתנו בעולם הזה ואני נאבקת ועושה הכל, אבל היום שאבינתן יחזור כבר כתוב וידוע, כשזה יקרה זה יקרה, וזה יכול לקרות ברגע. בזה אני מאמינה ועל זה אני מתפללת". אחרי ההודעה על החטיפה הילדים שלה ניסו להרים את רוחה. "הם אמרו שלפחות רואים מסרטון החטיפה שהוא הולך על הרגליים והוא בריא, הוא לא פצוע. אמרתי להם שזה בכלל לא מעודד אותי, אנחנו יודעים שזה מה שקרה בתוך הסרטון אבל מה שקרה שנייה אחר כך אנחנו לא יודעים. אז הם אמרו, לפחות אנחנו יודעים שהוא חטוף, יש אנשים שנעלמו לחלוטין, התאדו מהעולם! אז עוד לא הבנו עד כמה החיפוש אחר אותם אנשים הולך להיות קשה ונורא. וגם אז עניתי, מה מעודד בזה שאני יודעת שהוא בידיים של היצורים הנוראיים האלו?! ואז הבת שלי בגאונותה אמרה, אבינתן לא בידיים של החמאס, הוא בידיים של ה'. וזה בשנייה הרגיע אותי. איפס אותי". "מה הכוונה הרגיע?" היא מוסיפה "אני עדיין דואגת וכואבת ובלי גבול, אבל זה נכון, זו אמת. הוא נמצא בידיים של ה' והוא יחזור ברגע המדויק שהוא צריך לחזור על פי תכנית גדולה מאיתנו. זה כל כך נכון ומזוקק, אבל צריך להזכיר לעצמנו את זה כל הזמן". פרק 10: אוריאל ענה בפשטות: "אמא, אני חי במסיבות ואני אמות במסיבות" פרק 9: "כשהוא מת הוא התנחם בידיעה שהצליח להציל את משפחתו" פרק 8: גדלתי על סיפורי השואה, ועכשיו אבא שלי נמצא בסיפור כזהלב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 01:11:31 דקות
אוריאל ענה בפשטות: "אמא, אני חי במסיבות ואני אמות במסיבות""הכרתי את אוריאל כשהיה בן פחות מבן 10" מספרת ריקי בתחילת הראיון, "הוא אח שלי לכל דבר". השיחה עם ריקי חושפת קשר משפחתי עמוק ומלא חוויות משותפות, שבתות, חגים, וימים של שגרה, "הוא היה ילד, ותמיד נשאר כזה. עם שמחת חיים ותמימות מיוחדת, משהו שכולנו יכולים לקנא בו". ריקי מספרת על הצדדים המיוחדים של אוריאל, שהיה עבור כל אחד בסביבתו מקור לשמחה ולתמיכה. "הוא ראה רק את הטוב באנשים, תמיד רצה לשמח ולהעלות חיוך על פניהם של אחרים. הייתי שומעת את רחלי, אשתו, מספרת איך הוא אף פעם לא כעס, אף פעם לא רב איתה, פשוט היה מרכך כל מצב בעזרת החיוך שלו". מעבר להיותו אדם שמח ופעיל, אוריאל היה גם אבא מיוחד "הוא היה אבא מהסוג שילד תמיד חולם עליו, משחק, משתולל, צוחק ומחבק" מספרת ריקי "הוא קפץ עם הילדים, עשה איתם דברים שאמא לא מרשה, פשוט חי את החיים במלואם. האהבה שהרעיף על ילדיו, שלו בן ה-8 ואופק בן ה-5, ניכרת בכל סיפור שמספרת המשפחה". כשצופית שואלת אותה על השביעי באוקטובר ועל מתי גילו שאוריאל חטוף, ריקי נוגעת ברגעים המורכבים שעברו על המשפחה "השגנו את כל המידע בעצמנו. אחרי יומיים הודענו שהוא נרצח. אמרנו 'ברוך דיין האמת' והלכנו לחפש אותו במחנה שורה. ואז אחרי כמה ימים באו להגיד לנו שהוא חטוף. מצב הזוי, הכל מתהפך, פתאום אחרי שאמרת 'ברוך דיין האמת' אתה חוזר בך, ויש תקווה. מול הילדים היה הכי מורכב להסביר את המצב. בהתחלה הם שאלו המון שאלות אחרי שאמרנו להם שהוא נחטף, איפה הוא ישן? איך הוא שורד? שאלות שילדים לא אמורים לשאול. ואז כשקיבלנו את ההודעה על כך, אחרי מעל 5 חודשים, שהוא נרצח וגופתו מוחזקת בעזה, היה כאב נורא אבל דווקא לילדים היה סוג של רוגע, סוג של סגירה עבורם, שהוא כבר לא סובל". אחת התכונות הבולטות של אוריאל הייתה האהבה הגדולה שלו למסיבות. "מסיבות היו החיים שלו" ריקי מספרת "הוא לא ראה את החיים בלי זה. החיבור שלו לדעתי נבע מזה שהוא אדם של חופש. במסיבות טבע הוא הרגיש חופש אמיתי, ויש את האהבה האינסופית שמרגישים שם, האנשים הטובים, זה המקום שבו הוא הרגיש הכי בנוח. בערב ראש השנה האחרון שלו, חמותי אמרה לו שאולי כדאי לו להירגע מעט עם המסיבות ולהשקיע יותר בבית, אוריאל ענה בפשטות: "אמא, אני חי במסיבות ואני אמות במסיבות". הדברים שנשמעו באותו רגע כבדיחה, הפכו להיות גורליים ומצמררים." למרות הכאב האינסופי, ריקי מספרת שהיא מוצאת נחמה בכך שאוריאל סיים את חייו במקום שאהב, כשהוא מוקף בחברים ובשמחה: "אני לוקחת קצת שלווה מהמחשבה שברגעיו האחרונים הוא היה במקום הנכון עבורו, שהוא חגג את החיים עד הסוף. הוא לא פה, אבל האישיות שלו עדיין איתנו. הוא חי בתמונות, בזיכרונות, ובעיקר בילדים שלו. אנחנו מתגעגעים אליו בכל יום, אבל גם חוגגים את מה שהוא היה עבורנו - אדם מיוחד, מלא שמחת חיים ואהבה". צופית וריקי משתפות בתחושות שלהם כמה חשוב להיות מאוחדים, גם כשלא מסכימים תמיד על הדרך להבין כולם רוצים את אותו דבר: "כולם רוצים את החטופים בבית היום. לא היום, אתמול. כל אחד יכול לתמוך במשפחות, יש הרבה דברים שאפשר לעשות בכיכר. להכיר משפחות חטופים, להקשיב להם. זה הסיפור של כולנו, הגורל הוא משותף". פרק 9: "כשהוא מת הוא התנחם בידיעה שהצליח להציל את משפחתו" פרק 8: גדלתי על סיפורי השואה, ועכשיו אבא שלי נמצא בסיפור כזה פרק 7: "חטופים ששוחררו סיפרו לנו שהיא מסרבת להדליק אש בשבת"לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 01:08:17 דקות
"כשהוא מת הוא התנחם בידיעה שהצליח להציל את משפחתו"שני האחים יוסי ואלי שרעבי נחטפו מבתיהם בקיבוץ בארי בשבת השחורה. אשתו ושתי בנותיו של אלי נרצחו באותו יום. משפחתו של יוסי ניצלה, אך בחודש ינואר חמאס פרסם סרטון בו מופיעה גופתו והוא מוגדר מאז חטוף שאינו בחיים שגופתו מוחזקת בידי חמאס. בפודקאסט "לב שבוי" רותם שרעבי, אחייניתם, ביתו של שרון שרעבי, אחיהם של אלי ויוסי ז"ל, נפגשה לשיחה עליהם ועל מה שעוברת משפחתה שחוותה טרגדיה מחומשת ולא מפסיקה להלחם על שחרור דודיה. "חמשת האחים לבית שרעבי, אלי, יוסי, שרון, אילה ואוסנת גדלו בתל אביב, היו מגובשים מאוד," מספרת רותם, "ואלי בגיל 13 התאהב בקיבוץ והחליט לעבור לבארי ויוסי הלך אחריו ומאז הם נשארו ואף הקימו שם את משפחותיהם". היא משתפת בחוויות אישית שזכורות לה מכל אחד מדודיה. "יוסי היה בשלב מסוים בתפקיד בכיר בדפוס בארי ויום אחד הוא לקח אותי לתצפית על גג הדפוס והראה לי את עזה ואמר לי 'תראי איזה קרובים הם, איך בקלות הם יכולים לפרוץ את הגדר', והנה זה קרה. באופיים יוסי ואלי היו שונים, אלי יותר שמעו אותו, יוסי היה יותר מופנם, ושניהם היו מאוד מודעים לסביבתם, מתחשבים בכל אחד, רואים כל אחד. ברמה של לראות את האדם במעלית איתך שמחזיק משהו כבד ולעזור לו. היה יום העצמאות בשנה אחת שההורים שלנו היו בחו"ל ואנחנו רגילים לחגוג את ימי העצמאות יחד כמשפחה וקצת התבאסנו שנהיה לבד. אלי נסע שעתיים וחצי כל כיוון מבארי לאלפי מנשה, איפה שאנחנו גרים, כדי להביא אותנו מהבית אליהם לקיבוץ כדי שנחגוג יחד". "חלק מהשקט שאפיין את יוסי זה שהוא עשה דברים בלי רעש. רק בשבעה שלו אחרי שנודע לנו שהוא מת שמעתי ממישהו שהוא היה כל שבוע הולך לנערים בסיכון, מביא להם אוכל, מדבר איתם, משחק איתם. זה משהו שמעולם לא שמעתי עליו לפני", מוסיפה רותם. "על אלי אין לנו שום מידע", מספרת רותם, "על יוסי זכינו לקבל קצת מידע מאופיר אנגל - בן הזוג של יובל, הבת של יוסי, שנחטף יחד איתו והיה איתו 54 ימים בשבי עד ששוחרר. הוא סיפר שהם בעיקר שיחקו קלפים והוא ממש היה כמו אבא שלו, שמר עליו, נתן לו מהאוכל שלו. ואחר כך שמענו עוד מנועה ארגמני, שחולצה, והייתה איתו עד רגעיו האחרונים. נועה היא אישה חזקה ומיוחדת ממש, היא סיפרה לנירה, אשתו של יוסי, שהיא הצליחה להתחבב על השובים שלה ולהוציא מהם מידע וככה נודע ליוסי שאשתו ובנותיו ניצלו. זה הדבר שהוא הכי כאב והטריד אותו בשבי וזה מנחם במעט לדעת שכשהוא מת הוא התנחם בידיעה שהוא הצליח להציל את משפחתו". המסר של רותם לכל המאזינים הוא לקחת חלק במשהו במאבק ובניסיונות להשבת החטופים, כל אחד בדרכו, באירועים בכיכר, בעצרות, בהפרשות חלה, "החיבוק של העם מאוד מורגש על ידי ועל ידי המשפחות וזה מאוד משמעותי". לפרקים נוספים של לב שבוי: פרק 8: גדלתי על סיפורי השואה, ועכשיו אבא שלי נמצא בסיפור כזה פרק 7: "חטופים ששוחררו סיפרו לנו שהיא מסרבת להדליק אש בשבת" פרק 6: "אמרתי לה 'אח שלי נחטף', ואז הפקידה התחילה לבכות לי בטלפון"לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 36:42 דקות
גדלתי על סיפורי השואה, ועכשיו אבא שלי נמצא בסיפור כזהשני הוריה של שיר סיגל, קית' ואביבה, נחטפו מביתם על ידי מחבלי חמאס בשביעי לאוקטובר. אביבה הוחזרה לישראל במסגרת עסקת השבויים שהתקיימה בחודש נובמבר אחרי 50 ימים ושבי, וקית', אביה, עודנו שם. צופית ליבמן נפגשה עם שיר לשיחה על אביה קית' ועל חיי משפחתה שנמצאים בטלטלה כבר כמעט שנה במגרת הפודקאסט לב שבוי. שיר מספרת על אביה שעלה מארצות הברית לישראל אחרי שהכיר את אימה. "אני הבת הקטנה במשפחה. אבא שלי עלה בגיל 21 מארצות הברית. הוא גדל במשפחה מאוד ציונית. הוא תמיד אהב את ישראל ומשפחתו היו מגיעים לבקר המון. הם מאוד מחוברים ליהדות שלהם, למסורת, היו הולכים לבית הכנסת. אבא בא לבקר את אח שלו בארץ בגיל 21 ופגש במקרה את אימא שלי. אימא שלי עלתה מדרום אפריקה בגיל צעיר יותר והם התאהבו ואבא שלי החליט להישאר איתה. הוא ביטל את ההרשמה לאוניברסיטה בארה"ב ופשוט עלה לארץ. זה מרגש אותי לדבר על זה. הם התחילו לתכנן את חייהם המשותפים וחיפשו קיבוץ צעיר והם הגיעו לכפר עזה". "הם כל הזמן מספרים על איך שהם פנו פנייה אחת לא נכונה בדרך לכפר עזה בהתחלה ובכלל נכנסו לעזה ועצרו לאכול חומוס שם. לא היה להם מושג שהולך להיות כל כך מורכב לגור בעוטף עזה, עברו השנים והתחילה המתיחות ואני זוכרת מגיל מאוד צעיר פחד קיומי. יש לי שכן שנהרג מפצצת מרגמה כשהייתי בערך בת 12 והבנתי כמה שזו סכנה ממש קיומית. מאוד העסיק אותי השאלה למה ההורים שלי בחרו לגור שם ואפילו ניסיתי לשכנע אותם לעזוב ולא הצלחתי לשכנע אותם. אבא שלי גדל על הנרטיב של שליחות, של להיות על הגבול ואפילו להקריב את עצמך למען דברים גדולים יותר ממך. הוא כן הבין את המשמעות של לגור שם ועדיין בכל סבבי הלחימה הוא היה הראשון לחזור הביתה. הוא גם מאוד מחובר לקהילה, לבית". שיר מספרת על תחושותיה הקשות. "גדלתי על סיפורי השואה וכל הזמן שאלתי את עצמי איך זה יכול לקרות? אבל אמרתי לעצמי שזה קרה כי לא הייתה לנו מדינה ולא היה צבא ששומר עלינו ולא היו לנו בנות ברית כמו שיש לנו היום, ולחשוב עכשיו שאבא שלי נמצא בשואה. אבא שלי שעתיים נסיעה מכאן בשואה. חברה הכי טובה שלי אמילי דמארי שגם נחטפה עכשיו בשואה. אבל יש לנו מדינה ויש לנו צבא ויש לנו חברה שלכאורה בנויה על ערבות הדדית, אז איך הם עדיין שם? זה לא נתפס בעיני". פניה של אביה מתנוססים על שלטים רבים ברחבי הארץ, פנים מחייכות, קסומות של איש רגיש, עדין ואהוב. על מצחו באותו תצלום רואים שהדביק "טיקה", סממן מהמסורת ההודית. צופית שואלת את שיר על טיבה. "בערך בגיל 50 אבא שלי החליט שהוא ממש רוצה לטוס להודו. אחותי בדיוק טסה והוא הצטרף אליה לחודש והתאהב במדינה ובתרבות. הוא התחיל לשמוע מוזיקה הודית, לאכול אוכל הודי ואז כשגם אני טסתי לטיול בהודו הוא הצטרף גם אליי לחודש. אחר כך הוא התחיל לעשות ויפאסנות ולחקור את התרבות ההודית בזמנו הפנוי. אז במפגש שבו צולמה התמונה הזו עם הטיקה, אחיינית שלי קנתה לכולנו טיקות כדי לשמח אותו. "אספר לך עוד על המפגש הזה שבו צולמה התמונה. בערך חודש לפני השביעי באוקטובר בן זוגי יובל ואני התארסנו. לאבא שלי וליובל יש חיבור מהאגדות, מאוד אוהבים אחד את השני. התארסנו לצד נחל פסטורלי מהמם בצפון וכשהתקשרנו להודיע למשפחות שלנו הם החליטו לבוא ועשינו קמפינג שם על שפת הנחל כל המשפחה. אז התמונה הזו צולמה שם. ואני חושבת שזה היה הרגע הכי מאושר בחיי. ולא רק שלי, נראה לי שגם לאבא שלי זה היה רגע אחד המרגשים בחייו. מעין מעבר שלב, הבת הקטנה שלו התארסה, הוא מאוד אוהב את יובל, ורגע של מעין מעבר לחיים של סבא וסבתא, של לרוות נחת מהמשפחה". "זה כל כך קשה," היא מוסיפה, "יש אנשים שזה הפך אצלם לסיסמאות, שיח על מחירים. אני חושבת שאם כל אחד יחשוב רגע על אבא שלו, אם הוא היה יודע שהוא נמצא שעה אחת במצוקה, פצוע, חולה, שעה אחת, הוא היה אומר: לא משנה מה, להציל את אבא שלי. ואבא שלי שם 340 ימים, דקה דקה במצוקה. אמא שלי חזרה וסיפרה מה עוברים שם. זה באמת גיהינום. יש מצב שהוא בין החיים למוות, אני מתפללת כל כך שהוא שורד ומחזיק מעמד, ואני יודעת שכל השיח על מחירים, מה לזה ולחיים של אבא שלי ולחיים של החברה הכי טובה שלי שנחטפו מהבית שלהם בפיג'מות". "אמא שלי לא מפסיקה לדבר ולספר על מה שהם עברו בשבי. בדיוק בגלל מה שקרה עכשיו שרצחו שישה חטופים שלעולם לא יוכלו לספר מה הם עברו כל כך חשוב לה לא להפסיק לספר. כשהיא חזרה היא סיפרה לנו שאבא שלי לא היה מפסיק להגיד-חייבים לזכור את זה, מה עברנו היום, עם מי היינו, מה עשינו, הכל צריך לזכור, כדי שכשנחזור נספר הכל ושכולם ידעו מה קרה כאן. הם עברו דברים קשים מאוד בשבי, ב-51 יום שאמא שלי הייתה. אבא שלי נפצע ביום החטיפה, ירו בו ושברו לו את הצלעות, העבירו אותם ב-51 יום האלו 13 מקומות, בקושי היה אוכל, אמא שלי ירדה 10 קילו. היו המון רגעים שאמא שלי הייתה בטוחה שאלו הרגעים האחרונים שלהם, שהם רגע לפני המוות. ובתוך הטירוף הזה, ובתוך ההתעללויות והאיומים והפחד מהמוות, אבא שלי כל יום, בסוף היום, או שכשהם שיערו שזה סוף היום, היה מושיב את כולם ומבקש מכל אחת להגיד משהו אחד שהוא אומר עליו תודה. "כששמעתי את זה מאמא שלי כל כך התרגשתי, לשמוע שאבא שלי הצליח לשמור על האישיות הרגישה והמדהימה שלו בתוך התופת. כמה כוחות, אני רק מקוה שהוא עדיין עם הכוחות האלו. אני מזמינה אנשים ללמוד מזה להודות על מה שיש להם בחיים ולהיזכר באבא שלי, קית' סיגל, ולאחל כך לשובו כבר, בריא בגוף ובנפש". לפרקים נוספים של לב שבוי: פרק 7: "חטופים ששוחררו סיפרו לנו שהיא מסרבת להדליק אש בשבת" פרק 6: "אמרתי לה 'אח שלי נחטף', ואז הפקידה התחילה לבכות לי בטלפון" פרק 5: "שואלים אותנו מה שלומנו. צריך להכחיד את השאלה הזאת מהעולם"לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 49:31 דקות
"חטופים ששוחררו סיפרו לנו שהיא מסרבת להדליק אש בשבת"אגם ברגר שירתה כתצפיתנית במוצב נחל עוז ונחטפה לעזה בשביעי לאוקטובר. מירב, אימה, משוחחת בגילוי לב עם צופית ליבמן במסגרת הפודקאסט "לב שבוי" של מקור ראשון, ומספרת על ההתמודדות בעזרת אמונה גדולה בבורא עולם ובבת החזקה שלה, שחלמה לעשות שינוי בעולם וכרגע לוקחת בעל כורחה חלק בכתיבת ההיסטוריה של העם היהודי. אגם היא אחת מארבעה ילדי משפחת ברגר מחולון. יש לה אחות תאומה, ועשרה חודשים אחרי לידתן שוב נכנסה מירב להריון ולמשפחה נולדה בת שלישית. מאוחר יותר נולד גם האח הקטן עילי. "חגגנו בר מצווה לעילי בזמן שאחותו אגם חטופה ונמצאת בשבי חמאס," מספרת מירב, "יום לפני בר המצווה החלטתי באופן ספונטני להכין לו מצגת עם תמונות. הרגע שהגעתי לתמונתה של אגם וראיתי איך היא מביטה בי מבעד למסך, זה רגע שבו הבנתי שעליי לשחרר את הכאב ולהיות בשמחתו של הבן שחוגג בר מצווה. אני אומרת לה באותם רגעים: 'אני לא יודעת למה הקב"ה החליט שככה נחגוג בר מצווה כשאת לא פה בנוכחותך הפיזית, אבל ברור לי שככה את בטוח רוצה שנחגוג לו, בבר מצווה כהלכתה'. וכך עשינו". אגם מנגנת בכינור מגיל 8, בחירה שקיבלה על דעת עצמה והתעקשה עליה. "יש לה אופי דעתני מאוד," אומרת מירב, "זאת הייתה הבחירה שלה והיא התמידה. המורים בקונסרבטוריון דורשים הרבה התמדה ומצוינות והיא דווקא הגיעה לכלי הזה מתוך הודיה. היא ילדה של הודיה". בתיכון למדה במגמת מוזיקה. על אף אפשרויות שעמדו בפניה, את ההחלטות של מירב בנוגע לקריירה הנחה העיקרון שהעבודה תאפשר לה להקדיש זמן משמעותי למשפחתה ולאמהות שלה. גם אגם היא מאוד משפחתית באופייה, ורואה במשפחה ערך עליון. "כשאגם הייתה צריכה לכתוב קורות חיים במסגרת ההרשמה למכינה הקדם-צבאית, ולספר על עצמה ועל הדמויות המשמעותיות בחייה, היא כתבה על המשפחה ועל אמא", מירב מספרת. "לפני כמה שבועות הרגשתי ממש במשבר, וכתבתי לאביבה סגל, שהייתה עם אגם 37 יום בשבי. שאלתי אותה מה היא חושבת שעדיין מחזיק את אגם במצב הזה כל כך הרבה זמן, והיא ענתה שהיא חושבת שבין השאר המכינה הקדם-צבאית, שעשתה לה הכנה להתמודד עם קשיים ועל איך לא לוותר". ואביבה סיפרה עוד דבר: "היא אמרה שהחטופים היו מדברים שם המון ביניהם, ושאלו אחד את השני מה אתם מתכננים לעשות אחרי השחרור. אגם אמרה שברור שהיא תחזור לאותו תפקיד באותה אוגדה ותמשיך לשרת". רוצה לעשות משהו חשוב "אגם היא אדם של משמעות, של חיפוש משמעות, היא הבינה שיש לה תפקיד בעולם הזה, משתפת מירב. "מצאנו פתק שאגם כתבה שנה לפני שנחטפה, והיא כותבת שם שהיא רוצה לשנות משהו חשוב. היא יצרה לוח חזון בגיל 16. זה היה מאוד משמעותי ויפה כבר אז, אבל מאז החטיפה כשאני מסתכלת על הלוח, הדברים מקבלים עוד יותר משמעות. מופיעות שם המילים שהיא בחרה: 'סיפור חיי אמונה', 'לתפארת מדינת ישראל' ואפילו המילה 'חופש' בגדול. אגם נשמה מאוד גבוהה". ב-י' בשבט, כשבעה חודשים לפני החטיפה, אמא של מירב נפטרה, מה שהיה משבר גדול מאוד עבורה ועורר אצלה שאלות מהותיות על החיים. "שם מתחיל מסע רוחני מאוד אינטנסיבי ואני מתחילה לשמור שבת", היא מספרת, "השבת והרוחניות הפכו למשמעותיות גם בחייה של אגם. היא אמנם לא שמרה את כל השבתות אבל זה היה מאוד חשוב לה. שמענו עדויות מאנשים ששוחררו מהשבי שהיו איתה, שהיא מסרבת להדליק אש בשבת כדי לבשל לשובים שלה שדורשים זאת ממנה". "היא ילדה של רדיפת צדק", היא מוסיפה, "בעבר הייתי אומרת 'אגם תביא את השלום'. אני מדמיינת אותה בשבי מדברת עם השובים שלה ועומדת מולם על כך שהדרך שלהם לא נכונה. עוד יגיע היום שהיא תחזור ותספר לנו על מה שעברה ואמרה להם". מירב מתארת את הזמן הקצר שאגם שירתה לפני ה-7 באוקטובר: "אגם מתגייסת, משובצת כתצפיתנית, עוברת קורס למשך חודשיים ומיועדת לבסיס כרם שלום. שבוע לפני סיום הקורס משנים לה את השיבוץ לנחל עוז. הורדנו את אגם ביום חמישי שלפני שמחת תורה בבסיס אורים, כשאנחנו יודעים שהיא נוסעת למוצב נחל עוז ביום שישי. בדרך הביתה אני מרגישה מאוד לא טוב, ברמה של הזמנת אמבולנס. אני מגיעה לבית החולים ונותנים לי כדורי הרגעה, הנשמה שלי כנראה ממש הרגישה שמשהו קורה. יש ביני לבין אגם קשר נשמתי גם עכשיו". "בשיחה האחרונה של אגם אלינו אחרי שמתחילה מתקפת הטילים ב-6:30 בבוקר היא אומרת: 'אמא יורים עלינו, יש כאן מחבלים, כולם בוכים אבל אני לא מפחדת', והטלפון מתנתק," מתארת מירב. "אני יודעת שהתצפיתניות שנחטפו היו בחמ"ל למעלה משעתיים כשהן רואות את גופות חברותיהן שנרצחו, עד שלקחו אותן לעזה. בהתחלה הצבא אומר לנו 'הם מנותקי קשר, הם בחמ"ל, אין חשמל והם לא יכולים לתקשר', ולאט-לאט במוצאי שבת התצפיתניות מנותקות הקשר משאר החמ"לים התחילו ליצור קשר. רק ברביעי לפנות בוקר מגיעים אלינו, דופקים בדלת ומעדכנים אותנו שהיא נעדרת. ורק ביום ראשון שאחרי מודיעים לנו שאגם ככל הנראה חטופה ונמצאת בידי חמאס". "אגם רצתה לשנות משהו חשוב, יצא שהיא כותבת את ההיסטוריה. אני מרגישה שאנחנו ממש באירוע תנ"כי גדול מאיתנו, ואל לנו לפספס את ההזדמנות הזאת. אנחנו מקבלים כל יום הזדמנות מחדש, והאחריות שלנו היא לעשות את הדבר המתבקש," מסכמת מירב. לפרקים נוספים של לב שבוי: פרק 6: "אמרתי לה 'אח שלי נחטף', ואז הפקידה התחילה לבכות לי בטלפון" פרק 5: "שואלים אותנו מה שלומנו. צריך להכחיד את השאלה הזאת מהעולם" פרק 4: "חטופות מניר עוז ששוחררו סיפרו שהיה מעביר הרצאות על השואה בשבי"לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 01:08:39 דקות
"אמרתי לה 'אח שלי נחטף', ואז הפקידה התחילה לבכות לי בטלפון"אביתר דוד, בן 23 מכפר סבא, נחטף לעזה ממסיבת הנובה בחניון רעים. עילי, אחיו, מספר בשיחה עם צופית ליבמן במסגרת הפודקאסט "לב שבוי" של מקור ראשון על הגעגוע הגדול שחש כלפיו. "אביתר הוא ילד הסנדוויץ', ביני לבין אחותנו הצעירה. היינו מתכסחים בינינו המון במהלך הילדות, על כל דבר רבים," מספר עילי, "אבל בגיל צעיר אביתר התחיל לנגן בתופים ואחר כך גם בגיטרה. הא הפך דרך הנגינה מילד תזזיתי לצעיר שחי הכי בצ'יל". המוזיקה, עילי מתאר, הפכה לנדבך משמעותי מאוד בחייו של אביתר. "הוא יכול לשבת שעות לנגן, יש לו שלוש סוגי גיטרות בבית, הוא אוהב לנגן לבד, עם חברים, בג'אמים. פחות להופיע או להיות בפרונט, להיות חלק". עילי מספר שהוא עצמו מגן על פסנתר וכשהיה מגיע לבית ההורים בסופי שבוע הם היו מנגנים יחד. "המוזיקה מאוד קירבה בינינו, היית מחכה לחזור הביתה כדי לנגן איתו". לפני שנחטף אביתר התחיל לחפש את כיוונו המקצועי ורצה ללכת בכיוון של הפקה מוזיקלית. "זה מאוד מתאים לו," אומר עילי, "אביתר הוא פיס-מייקר, משכין שלום, הוא רגוע ומנסה להרגיע. אפשר להגיד לו הכל והוא יקשיב לך, בלי להיות שיפוטי. בגלל זה גם מאוד מתאים לו הפקה מוזיקלית, להיות מאחורי הקלעים, להיות בקשב למה שרוצים ולהפוך יצירות למשהו מדהים". עילי מתאר איך המסע שעוברים המשפחה מאז שאחיו נחטף כמסע ארוך ולא פשוט. "כל אדם עובר תהליכים שלמים בתוך תקופה ארוכה של 300+ ימים. ואי אפשר רק להיות עצובים במשך חודשים. בהתחלה זה היה כמו מאניה דיפרסיה ועם הזמן יש איזשהו מנגנון של הגוף שמבין שאי אפשר להכיל רכבת הרים רגשית כזאת כל הזמן ובאיזה שבוא שלב הרגשות נעשות פחות קיצוניים". "הכאב שלי מתגמד לעומת ההורים שלי," מוסיף עילי, "אני רואה אותם ובא לי לבכות. הם הכי צריכים את החיבוק שלו. אני מייחל שכבר יחזור ודבר ראשון יחבק את ההורים ואחר כך מיד לתת לו את הגיטרה ולנגן איזה דואט. אני מדמיין אותו בשבי שהוא בטוח מצא דרך לתופף לו שם על משהו בשבי. אני בטוח שהוא עושה מכל דבר אפשרי תוף". עילי מספר על מה נותן לו תקווה, "פגשתי את אנדריי קוזלוב ואלמוג מאיר ג'אן אחרי שחולצו. הסיפורים שלהם טלטלו אותי אבל גם חיזקו אותי, לראות אותם חוזרים כשהם הצליחו לשמור על חוסן מעודד אותי שאביתר יחזור והוא ישתקם ויצליח לחיות חיים טובים". כשעילי נשאל איך יכול כל אדם לעזור באיזשהו אופן לו ולמשפחות החטופים הוא עונה, "ללכת עם סיכות, שרשראות, חולצות של החטופים, עבורי זה נותן תחושה שאני לא לבד במערכה הזאת. וגם להגיע לכיכר, להסתכל למשפחות בעיניים, זה הסיפור של עם ישראל עכשיו. יש אנשים שאולי רואים את כיכר החטופים כמקום פוליטי, אבל אפשר להגיע רק כדי לתמוך, ההגעה להזדהות אין בה אמיר פוליטית. יש המון דרכים להתחבר". המשפחה שלו מקיימת בכיכר החטופים בתל אביב ערבי ג'אם בכל יום חמישי ב-20:00 בערב שנמשך עד חצות והוא מזמין את כלל הציבור להצטרף. עילי מספר גם על דרך ההתמודדות של שימוש בהומור שחור, "יש משפחות שעושות 'שידוכים' בין החטופים, מדמיינים אותם נפגשים ומתחברים בשבי בעזה. אם הם היו יודעים מה אנחנו עושים להם פה כשהם שם הם היו מתחרפנים". הוא משתף על הימים הראשונים עד שנודע למשפחה באופן רשמי שאביתר חטוף, "באותו יום מישהו שזיהה את אביתר בסרטון של חמאס שלחנו לנו אותו. רואים את אביתר עם עוד ארבעה חבר'ה מהמסיבה שוכבים על הרצפה, אזוקים והמצלמה עוברת לכל אחד אחד על הפנים. ראיתי בפנים שלו בהלה שבחיים לא ראיתי על מישהו. על אח שלי הקטן! אני זוכר שחוויתי באותו רגע התמוטטות עצבים של ממש, ראיתי שחור. כעסתי על כולם, על המדינה, על הצבא וגם על עצמי. חינכו אותי להיות האח הגדול ששומר על האחים הקטנים שלו ואני לא מצליח להגן עליו. "אחר כך הגיע אלינו עוד סרטון בו רואים אותו מובל בתוך עזה. הוא אזוק והוא מבוהל אבל הוא על הרגליים לא נראה פצוע ואז משם הבנו שהוא חי. למחרת ראיתי בטלוויזיה ראיון את אמא של אלמוג מאיר ג'אן ועם אחותו גאות. יונית לוי שאלה אותם איך הם יודעים שאלמוג חטוף והם הראו את הסרטון שבו גם אביתר מופיע. בסוף הראיון פרסמו את הטלפון שלהם עבור כל מי שיש לו עוד מידע. מיד שלחתי לגאות הודעה וכשדיברנו בטלפון פתאום שנינו פרצנו בבכי מטורף. ההרגשה הזאת שיש פה עוד אחות גדולה כמוני בסיפור הזה גרמה לכל הרגש להשתחרר החוצה. נהיינו מאוד קרובים מאז וכשאלמוג חזר הרגשתי כאילו בן דוד שלי חוזר הביתה". הוא נזכר בחוויה נוספת מאותו יום קשה, "באותו ערב התקשרתי לער"ן, עזרה ראשונה נפשית. המצב באותו זמן היה כל כך הזוי והפוך, אמרתי לה 'אח שלי נחטף, ראיתי בסרטונים', ואז הפקידה התחילה לבכות לי בטלפון, ומצאתי את עצמי אומר לה כזה - 'אל תדאגי, יהיה בסדר'". עבר עשור מאז נפילתו וחטיפת גופתו של הדר גולדין ז"ל. "משפחת גולדין הם מכפר סבא כמונו," אומר עילי, אני מכיר את שמחה ואת לאה הכרתי בתקופה האחרונה במשלחות בחו"ל. פתאום להיות איתם באותה סירה מפוצץ לי את המוח. אני חושב על זה שעם כל האירועים שיש עכשיו סביב היום ה-300 יום למלחמה ממש חשוב ללכת לחזק את משפחת גולדין, להגיד להם שאנחנו איתם ולהגיד סליחה שלא היינו מספיק לצידם כל העשור האחרון". לסיום עילי מבקש לשלוח את הציבור למשימה: "תזכרו שמשפחה זה לא דבר מובן מאליו. תרימו טלפון להורים שלכם, תשבו עם האחים שלכם. תשקיעו בהם זמן. משפחה זה לא דבר מובן מאליו". לפרקים נוספים של לב שבוי: פרק 5: "שואלים אותנו מה שלומנו. צריך להכחיד את השאלה הזאת מהעולם" פרק 4: "חטופות מניר עוז ששוחררו סיפרו שהיה מעביר הרצאות על השואה בשבי" פרק 3: "הרגשתי בהזיה, להתקשר לאבא ולהגיד לו שאמא שלו נחטפה לעזה?"לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 01:12:13 דקות
"שואלים אותנו מה שלומנו. צריך להכחיד את השאלה הזאת מהעולם"למסיבת הנובה בחניון רעים הגיעו החברים הטובים איתן מור, בן 24, שנחטף לעזה, ואליקים ליבמן ז"ל, שנחשב כחטוף במשך שבעה חודשים עד שגילו את שרידי גופתו בקבר של נרצחת אחרת כדי לעבוד כמאבטחים לא חמושים. בפרק החמישי של הפודקאסט לב שבוי נפגשו לשיחה צופית ליבמן, גיסתו של אליקים ז"ל ומגישת הפודקאסט, ואחיותיו הצעירות של של איתן, רוני מור אביטבול ושירה מור. בשיחה, על אף הקשר השוטף והקרוב שנוצר בין המשפחות ב-9 החודשים האחרונים, הן עדיין הרכיבו חלקים נוספים מהפאזל המשותף של מה שקרה לאהוביהן באותה שבת ארורה. אחיותיו של איתן מספרות על הקשר המשפחתי החזק ששורר בביתם. "הרבה שואלים את ההורים שלנו מה הייתה מערכת היחסים שלהם עם איתן, בגלל החזות החיצונית שלו והעובדה שהוא בחר לחיות אורח חיים לא דתי ושונה משלהם. אז התשובה היא שהיחסים הם מדהימים וקרובים. הוא הולך בדרך שלו אבל מכבד בצורה יוצאת דופן, הוא אדם מאוד משפחתי והקשר מאוד חזק. דווקא ההתרחקות שלו מאורח החיים שלהם דחף אצל שני הצדדים את הצורך לשמר את הקשר חזק. הוא היה מתקשר כל יום שישי, מגיע לשבתות שלמות כשהגיע לשבת להורים. הוא דיבר איתם גם בערב שמחת תורה והם דיברו על ההכנות שלו לחג. אבל הוא לא סיפר שהולך לנובה, היה מן הסכם שבשתיקה, כדי לא לצער אותם". "איתן הוא אור גדול, שמח, אופטימי", שירה מוסיפה ומשתפת איך שהיא תמיד הרגישה שרוצה להידמות לו. "הוא אוהב לאכול אוכל איכותי, היה רגיל לאכול 5 ארוחות ביום, בריאות וטובות. שמר על בריאות, אכל מסודר, ותמיד עומד על שלו. "הוא אדם מאוד דומיננטי. אנשים שפוגשים אותו ממש זוכרים אותו. כשאספנו עדויות ממי שהצלחנו משורדי הנובה שמנו לב איך כל כך הרבה אנשים זכרו אותו, גם בגלל הנראות שלו, הקרחת, וגם בגלל הנוכחות שלו שמרגישים בו. "היו לנו חיים שגרתיים, עבודה, משפחה, לימודים, ואז הגיע שמחת תורה ומאז הזמן נעצר", אומרת רוני, "כל חג זה לא הגיוני לנו. מה הגיע פסח? מצות? מה הקשר? והוא עדיין שם, במנהרות, תקוע בכלל בשמחת תורה". שירה מספרת על השגרה החדשה והקשה, "שואלים אתנו מה שלומנו. צריך להכחיד את השאלה הזאת מהעולם. אני לא מייפה, אני אומרת רע, שלומי רע. אני עצובה, אני לא ישנה בלילה, היה לי חלום מזעזע על איתן בלילה. אחותי בת 5 חיה בסיוטים". הן מספרות על השבת שבה במבצע נועז חילצו את ארבעת החטופים נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו מתוך הרצועה. "כל המשפחה צרחה מאושר, רקדנו בבית ואז אחותנו בת 5 בכתה והתבאסה. בכי מרסק ואמיתי של ילדה בת 5, והיא שאלה למה את איתן לא שחררו? זה הזוי, ילדה בת 5 אמורה לבכות מזה שנתנו לילד אחר סוכריה ולא לה, לא שאח של מישהו אחר שוחרר מעזה ולא אח שלה". הסיפור של איתן מור משמחת תורה הוא סיפור של גיבור שחוזר שוב ושוב לתופת כדי לעזור לאנשים עד שהוא נחטף. איתן, יחד עם אליקים, נשארו באזור המסיבה למרות שיכלו לברוח לפי העדויות כמה וכמה פעמים. הם ניסו לסייע למי שיכלו, לחלץ ולטפל בפצועים. "מבחינתם לא יכלו לחשוב על אף אופציה אחרת," אומרות אחיותיו של איתן, "מעבר לכך שבתור צעירים שגדלו בקרית-ארבע הם לא חיו ב'קונספציה'. אנחנו חושבים שהם פחות חוו הפתעה על עצם העובדה שדבר כזה יכול לקרות. "כל הזמן אנחנו חושבים איך נוצר מצב שאיתן ואליקים התפצלו בשלב מסוים, כי הדבר הטבעי ביותר שאני יכולה לדמיין זה זה שאדם נאחז בכל הכוח בחבר הטוב שלו כדי להתמודד," רוני מספרת. אליקים, ידוע היום, נשאר ליד האמבולנס שהיה במתחם - "אמבולנס המוות". המשפחה מניחה על פי העדויות שהצליחו להגיע אליהן, שבכדי להמשיך לטפל שם בפצועים שלא יכלו לברוח, איתן, עם מאבטח נוסף, הוביל קבוצה גדולה של אנשים לחורשה סמוכה בכדי להסתתר. "יש הרבה שורדים מאותה קבוצה, בזכות זה שהם הגיעו לשם והצליחו לברוח. אבל איתן, יחד עם חברו המאבטח הנוסף, ראו גופה של צעירה שהתעללו בה בצורה אכזרית מאוד, והחליטו, תוך סיכון של עצמם, לחלץ את הגופה", מספרות האחיות ומוסיפות "הם הסתירו אותה בגומחה באדמה בכדי שלא יתעללו עוד בגופה של בת ישראל. אחר כך הם רצו לצאת לחלץ את גופתה של צעירה נוספת אך הבינו שזה מסוכן מידי ונשארו עם הקבוצה. את הגופה של אותה צעירה שחילצו מצא אליהו ליבמן, אביו של אליקים, ביום שני שאחרי הטבח, כשיצא לחפש את בנו בשטח בעקבות שמיעת עדות של אחד מהשורדים מאותה קבוצה. לאחר מכן ירו לעבר הקבוצה טיל RPG, הקבוצה התפצלה לכל עבר, ואיתן יחד עם אחרים נחטף". האחיות מספרות על רגע קבלת ההודעה על כך שהוא חטוף. המשפחה ידעה שהמודיעים בדרך. "היינו בטוחים שנקבל הודעה על כך שמצאו את הגופה שלו, כבר ניסינו להכין את עצמן נפשית להודעה, להלוויה, לשבעה, ואז קיבלנו הודעה אחרת לגמרי על כך שהוא חטוף. "מה? מה זה אומר בכלל?" הן נזכרות שאמרו בתגובה. הן מספרות על אות החיים שקיבלו מאיתן אחיהם ועל ההיאחזות בו. רון קריבוי, חטוף ששוחרר במסגרת פעימות עסקת החטופים שהייתה בחודש נובמבר, סיפר שפגש אותו במנהרה. אתן סיפר לו מה עבר עליו וכמה שהוא דואג לחבר שלו אליקים. "היינו בסיור באזור המסיבה לראות מקרוב את המסלול שעשה באותו יום עד שנחטף. מהחורשה שבו הסתתרו רואים את כל מתחם המסיבה. אנחנו מניחות שייתכן שראה מרחוק את כל התופת שמתרחשת שם ובעקבות כך הוא דאג מאוד לשלומו של חברו הטוב אליקים". אביהן, צביקה מור, מוכר בתקשורת בתור אחד ממייסדי פורום תקווה של משפחות החטופים - התומכות בהגברת לחץ צבאי על חמאס ומתנגדות לעסקת חטופים שכוללת את סיום המלחמה, ונמצא לא פעם תחת מתקפה ברשתות ובתקשורת. צופית שואלת אותן על תחושותיהן לגבי המילים הקשות המוטחות לעברו לא פעם. "בתוך המשפחה לא כולנו מסכימים עם הדעה של אבא," הן משתפות, "יש דעות שונות גם בתוך המשפחה ובעיקר דאגה וגעגוע עצום לאח שלנו איתן, ועם הדיונים או חילוקי הדעות הכל מתקיים בכבוד ובאהבה גדולה. ככה צריך להיות גם בעם שלנו. כולם רוצים את החטופים בבית, על זה אין ויכוח, וגם כשיש ויכוח על הדרך צריך לנהל את זה בכבוד ובאחדות". לפרקים נוספים של לב שבוי: פרק 4: "חטופות מניר עוז ששוחררו סיפרו שהיה מעביר הרצאות על השואה בשבי" פרק 3: "הרגשתי בהזיה, להתקשר לאבא ולהגיד לו שאמא שלו נחטפה לעזה?" פרק 2: "בכל בוקר אני מדמיינת אותו נכנס הביתה ומבקש קפה קר"לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 01:12:06 דקות
"חטופות מניר עוז ששוחררו סיפרו שהיה מעביר הרצאות על השואה בשבי""סבא נולד בפולין והפולניות מאוד מאפיינת אותו," אליה מספרת, "הוא נולד להורים ניצולי שואה והיה מוביל מסעות לפולין. כששוחררו חלק מהחטופות מניר עוז הן סיפרו שהיה מעביר הרצאות על השואה בשבי". "אני חושבת שכוחות החיים שיש לסבא נובעים מכל הידע הרב שצבר לאורך חייו", היא מוסיפה, ואולי יש גם משמעות לפרספקטיבה ההיסטורית שנובעת מההכרות המעמיקה עם נושא השואה. אליה מתארת את סבא שלה, שהיה מוותיקי הקיבוץ, שעסק בחקלאות והתגאה מאוד בזה, "הוא היה חי את האדמה, מסתובב יחף, חי חיים של קיבוצניק. הוא היה מגדל בעיקר גזר, תפו"א, חיטה ובוטנים. אני זוכרת איך הוא היה מביא לנו שקים עצומים של בוטנים הביתה והיינו מחלקים לכל החברים, לא היה לנו מה לעשות עם כל כך הרבה. "הבוטן מבחינתנו ממש הפך להיות סמל. הבוטן נראה ממש כמו עובר בתוך הבטן ואנחנו מתפלים עליו דרך הדימוי הזה שיגדל ויצמח וישגשג כמו עובר. כשאני חושבת עליו במנהרות אני חושבת על הגידולים שהיה מגדל, איך שהם נמצאים מתחת לאדמה ויש להם משם את כוחות החיים לגדול. אני מקווה שהוא מקבל מהאדמה את הכוחות האלו". על יום הטבח אליה משתפת על מה שעבר על בני משפחתה ששהו בניר עוז. סבא שלה כאמור נחטף מביתו, וסבתא שלה שהייתה בבית שלה עם אחותה של אליה ובת דודתה ממש הצילה את חייהן של שתי נכדותיה. "אישה בת 71 שנאבקה על הדלת עם המחבלים למשך 8 שעות," מתארת אליה, "היא הצילה את החיים של אחינועם ועדן, וגם הן הצילה את חייה של סבתא, כי היא אזרה את הכוחות המטורפים האלו בכדי להגן על הנכדות שלה". "אחותי מספרת שהיא חוותה במהלך השעות הקשות האלה תחושה של שמירה וכוחות מלמעלה ששומרים עליה. בחוויה שלה במשך 8 השעות שהתחבאה מתחת למיטה ראתה אלומות של אור שעוטפות אותה וסמלים של מגן דוד ונחשי עור ששומרים עליה". על משפחתה כיום אליה מספרת, "כל אחד מנסה לאסוף את השברים שלו, מנסה לשרוד, זה לא קל לקום בבוקר וחלק מהמשפחה ממש התפרקה. אני לא מבינה למה משפחות החטופים צריכים להיות עסוקים כל כך במאבקים". היא משקיעה את רוב זמנה במאבק על השבת סבא שלה ושאר החטופים, ומבקשת להשקיע זמן בלשלוח להם כוחות. אליה דנציג ליכטמן, נכדתו של החטוף אלכס דנציג, כותבת: ״חופש גדול בניר עוז. כל הנכדים והנכדות מבחוץ באים להתנחל לפחות לשבועיים אצל סבא וסבתא החופש המושלם- בריכה, כלבו אכול כפי יכולתך, ארטיקים, חדר אוכל שופע שניצל, שתייה קרה, רביצה על הדשא כי לזמן אין יותר משמעות. ללמוד לנסוע על… pic.twitter.com/iRZkEsgSP9 — מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים (@BringThemHome23) June 20, 2024 לפרקים נוספים של לב שבוי: פרק 3: "הרגשתי בהזיה, להתקשר לאבא ולהגיד לו שאמא שלו נחטפה לעזה?" פרק 2: "בכל בוקר אני מדמיינת אותו נכנס הביתה ומבקש קפה קר" פרק 1: "בדיוק היה לי חיזיון של רומי חוזרת וכולנו קופצים עליה"לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 43:42 דקות
"הרגשתי בהזיה, להתקשר לאבא ולהגיד לו שאמא שלו נחטפה לעזה?"תמיר אדר, גדל בקיבוץ ניר עוז והמשיך לחיות שם גם בבגרותו. שם נולדו לו שני ילדיו. הוא הגדול מבין ארבעת אחיו, וכשהתחתן היה ברור לו שהוא יגור בניר עוז מכיוון שהוא מחובר מאוד לסבו שגר שם. סבתא שלו, יפה אדר, נחטפה גם היא לעזה מניר עוז. היא זכורה מהסרטון המפורסם בו היא נלקחת בקולנועית ע"י מחבלי חמאס. תמיר, שהיה בכיתת הכוננות, הוקפץ כבר בשעה 6:40 ולא חזר. משפחתו יודעת כי הוא נלחם עד 9 בבוקר בערך. בהודעה האחרונה להדס אשתו, אמר לה לנעול את הממ"ד ולא לפתוח לאף אחד. גם לא לו. 91 יום אחרי 7.10 התבשרה משפחתו כי הוא נרצח באותו היום ושגופתו מוחזקת בעזה. רוני אדר, הצעירה מבין ארבעת האחים, מספרת על אותו היום ועל הסרטון של סבתא שלה נחטפת על הקולנועית זמן קצר אחרי שזה קרה. "הרגשתי בהזיה, לא ידעתי מה לעשות. שאלתי את אמא שלי, מה פשוט להתקשר לאבא ולהגיד לו שאמא שלו נחטפה לעזה? והיא אמרה לי כן". "אשתף אותך," אומרת רוני לצופית, "תמיד היה לי את הפחד להיחטף לעזה. אבל עם החשש והמוכנות התרחישית שהייתה בניר עוז, לא דמיינו אף פעם שזה יוכל להיות בסדר גודל כזה". "תמיר היה איש משפחה, אבא מאוד פעיל, לוקח את הילדים שלו לטייל בשדות, לראות שקיעות, ילדים שגדלו בטבע. היה חקלאי וגם עבד בשלב מסוים בחינוך, מאוד האמין בחינוך", מתארת רוני את אחיה. "לא מזמן היה לו יום הולדת והוצאנו חולצות עם משפט שהיה מזוהה איתו: 'החיים פשוטים אם לא מסבכים אותם'. זה מאוד מאפיין אותו". רק אחרי חודש הגיעו אליהם נציגים מהצבא אל המלון אליו פונו תושבי ניר עוז באילת, להודיע להם שהוא נחטף. "סיטואציה הזויה, מכנסים נציגים מהמשפחות, עומדים מולם קצינים ומקריאים מול כולם מרשימה. כמו רשימת מכולת – 'זה וזה חטוף, זה וזה חטוף'. אחרי זה אמרו לאמא שלי תקראי לילדים שלך שנגיד להם והיא אמרה שתוותר על זה, היא תספר לנו בעצמה". אחרי 90 יום, על פי ממצאים של סרטון שמצאו על מחבל בעזה, הודיעו למשפחה שתמיר נהרג. "תמיר הוא האח הבכור ואני הצעירה, יש בינינו כמעט 15 שנים הבדל, אז תמיד כשההורים היו נוסעים הוא היה שומר עלינו והיינו עושים אוהלים בגינה ועל האש. זיכרונות ממש יפים". "כששואלים אם יש לי זיכרונות עם אליקים גיסי אני מתקשה להיזכר", צופית משתפת, "אתה חי את החיים, לא מתעד אירועים ליום שבו אולי הוא כבר לא יהיה". ורוני מביעה הזדהות עם ההרגשה. "האם הידיעה היום שכשהוא נחטף הוא לא היה בחיים, ושהוא בעצם לא סובל שם בעזה, מקלה עליכם?" צופית שואלת את רוני, "אתם מתעסקים בזה?" "אני אדם מאמין," רוני משיבה, "ואני פשוט מאמינה שמה שצריך לקרות קורה. אני מאמינה שהנשמה שלי גם בחרה להיוולד למשפחה הזאת ולסיפור הזה. ביולי טסתי לעבוד בחו"ל, וכל התקופה שהייתי שם הייתה לי תחושה שאני חייבת לחזור לארץ כי הולך לקרות משהו רע. הייתה לי תחושה שהולכת להיות מלחמה בשמחת תורה". הם מעלות את הסיטואציה האבסורדית שמשפחות נמצאות בה. "זה כל כך לא קשור לחיים המודרניים שלנו, לא לדבר על טיק טוק או פייסבוק אלא לדבר על הזכות להביא את האהוב שלך לקבר ישראל", אומרת רוני ונאנחת, "לפעמים גם אני חוטאת בלראות האח הגדול, ואני נשרטת עם עצמי מזה. מתי יבוא היום שמישהו יקום ויגיד – המריבות שלהם מטומטמות, הם רבים על אוכל! לחטופים שלנו אין אוכל! החיילים שלנו יוצאים להילחם עלינו, ממש לא בוחרים את האוכל שיהיה להם! מתי מישהו יקום וירעיד את השגרה הכול כך לא קשורה הזאת?" רוני מסיימת במסר שחשוב לה להעביר: "תשאירו את החטופים על סדר היום. אל תפסיקו לדבר עליהם ולחיות את זה, בכל דבר קטן, אפילו ללחוץ שיתוף ברשתות החברתיות". לפרקים נוספים של לב שבוי: פרק 2: "בכל בוקר אני מדמיינת אותו נכנס הביתה ומבקש קפה קר" פרק 1: "בדיוק היה לי חיזיון של רומי חוזרת וכולנו קופצים עליה"לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 42:23 דקות
"בכל בוקר אני מדמיינת אותו נכנס הביתה ומבקש קפה קר"עומר נאוטרה בן ה-22, נחטף לעזה מגבול הרצועה ב-7 באוקטובר. הוא נולד וגדל בארה"ב, התחנך בחינוך יהודי-ציוני, ותמיד היה בקשר עם המשפחה שלו בארץ. דודה שלו גניה צוהר, שבית משפחתה היווה את הבית המארח שלו מאז שהגיע לארץ, מתארת אותו כאדם צעיר מוביל, מנהיג, מצד אחד ניו-יורקר טיפוסי ומצד שני ציוני מאוד שהתחבר מאוד לציונות ולארץ. הוא הגיע לשנת מכינה בארץ והתאהב, ועל אף שכבר היה רשום לאוניברסיטה בארה"ב החליט להתגייס במקום. "הוא תמיד נראה בעיניי גיבור", אומרת גניה, "הוא רצה להיות הכי קרבי שאפשר, להיות מפקד. הוא עזב הכול בארה"ב והפך למט"ק בשריון". עבור ילדיהם של גניה ושי צוהר, עומר היה כמו אח גדול שהם מעריצים וקרובים אליו מאוד, "בן אדם שנכנס לחדר וכולם חברים שלו". "יומיים לפני שהוא נחטף הוא היה אצלנו בסוכה ביומולדת של הבן שלנו, והוא היה בלחץ ללכת לבקר חייל שלו שהיה במצוקה מסוימת. חייל יוצא סוף סוף לרגיעה, וכל מה שחשוב לו זה לדאוג לחייל שלו", סיפרה גניה. "חודשים לפני השביעי באוטובר הם לא יצאו מהטנקים בכלל, הם היו בכוננות מאוד גבוהה, ודווקא בשמחת תורה הכינו אותם לסופ"ש רגוע". "בשמחת תורה בהתחלה עוד היינו בהכחשה, חשבנו בכלל שהוא בדירה שלנו ברמת גן", היא משתפת. כשהם הבינו שהוא על הגבול הם פתחו בבית חמ"ל וניסו לברר מה קורה. "דווקא ההורים שלו שנמצאו בביתם בארה"ב הבינו יותר מהר", שי אומר, "הם גם הבינו בשונה מאיתנו שמדובר במשהו שייקח הרבה זמן, והבינו את התפקיד שיש להם בארה"ב בלעבוד בשחרור החטופים." גניה ושי מצידם היו בטוחים שכל החטופים יחזרו תוך שבוע-שבועיים, ולא הבינו את אחות של שי, אימו של עומר, שאמרה שהם כנראה נכנסים לפרק זמן ארוך ומורכב. "המדינה שלנו לא יודעת להחזיר את החטופים שלה הביתה?" ביום ראשון, למחרת שמחת התורה, משפחתו של עומר קיבלה את ההודעה הרשמית מהצבא שהוא חטוף. ההורים סיפרו לגניה ושי שעשר הדקות בין הטלפון מהשגרירות לבין הגעת הנציגים לבתיהם היו עשר הדקות הארוכות ביותר בחייהם. "כל כך לא מתאים לנו המצב הזה, אנחנו האנשים הכי אנונימיים שיש", הם מציינים. "אבל מאז אני מבינה שאני אעשה הכול, ממש הכול, להתראיין בכל מקום, להגיע לאן שצריך, לדבר עם כל מי שצריך ושומע, כדי להחזיר את עומר ואת שאר החטופים הביתה", אומרת גניה. "בכל בוקר, כשאני יורדת למטה מהחדר ומכינה לי קפה קר, אני מדמיינת אותו נכנס הביתה ומבקש לשתות קפה קר", היא מוסיפה. "אנחנו מדמיינים את היום שהוא חוזר ובהלם מזה שהתמונה שלו בכל מקום. זה יביך אותו". במסגרת הפודקאסט הם נשאלים: איך החיים שלהם נראים? היומיום? "חיים ממש מיום ליום, אי אפשר לתכנן מיום שני ליום חמישי". "אין אדם בארץ שלא רוצה את החטופים חזרה בבית, ואיכשהו גם את הנקודה הזאת הצלחנו להפוך לפוליטי ומפלג", אומר שי בצער. "צריך להתמקד בזה שיש לנו גורל משותף. גם אם יש מחלוקת על הדרך, זו מחלוקת של אנשים עם גורל משותף". גניה ושי ייסדו את מיזם "שרים יחד לשובם" שמתקיים בימי שלישי בכיכר החטופים בתל אביב ומקדם אחדות. הם מזמינים את כלל הציבור להגיע. המסר שלנו, הם מסיימים: "תכירו משפחות חטופים, תבואו לדבר איתם, תעבדו באחדות של העם. זה היה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, צריך לזכור את זה ומשם לפעול באחדות". צופית ליבמן היא גיסתו של אליקים ליבמן ז"ל, שהיה מאבטח במסיבת הנובה ברעים. אליקים הוגדר כחטוף במשך 210 ימים, עד שהתברר שנרצח בשטח המסיבה בזמן שבחר להישאר בשטח לסייע לפצועים, ושרידי גופו נקברו בטעות בקבר של נרצחת אחרת. בפודקאסט "לב שבוי" מבית מקור ראשון, היא משוחחת עם בני משפחה של חטופים. בכל פרק הם ידברו על חטוף אחר, במטרה להכיר לעומק אותו ואת מה שעובר על משפחתו, ולשמוע על היומיום, הקושי, הכאב וגם התקווה. לפרקים נוספים של לב שבוי: פרק 1: "בדיוק היה לי חיזיון של רומי חוזרת וכולנו קופצים עליה"לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 44:07 דקות
"בדיוק היה לי חיזיון של רומי חוזרת וכולנו קופצים עליה"רומי היא אדם עם דעה וכוח פנימי עמוק. כך ירדן גונן, אחותה, מספרת. היא חיה חיים של בת 23 קלאסית, עם דילמות שמאפיינות את הגיל. רק לאחרונה חזרה מהטיול הגדול והתלבטה מה היא רוצה ללמוד. הרקע כחובשת פתח הפניה את עולמות הרפואה אך תמיד התחברה גם לעולמות של חינוך. היא הדריכה בצופים ילדים על הספקטרום והיא תמיד אומרת שהם מבינים אותה הכי טוב. ירדן מספרת שבדיוק כמוה, גם רומי רוקדת כבר שנים. ב-18 באוקטובר רומי הייתה אמורה להיכנס לגור בדירה של ירדן בתל אביב למשך חודשים, לשמור לה ולבן זוגה על הכלבה שלהם בזמן שהם מטיילים. היא הציעה את זה עוד לפני שירדן הספיקה לבקש, כי היא תמיד תהיה הראשונה לעזור. מובן שלא הטיול של ירדן ולא המעבר של רומי לדירה של ירדן קרו. הזיכרון היחיד מהטיול הגדול של רומי שנשמע כמו מעולם אחר, הוא התמונה שלה מחויכת כשסביבה צמחיה ירוקה. תמונה שהפכה לפריט הזיהוי בסטטוס של רומי –"חטופה". ירדן משתפת בהתעסקות המוזרה של לבחור תמונה שתהיה הסמל לאותו אדם אהוב שחטוף בעזה כבר תשעה חודשים. ב-7.10 ב-6:30 בבוקר רומי מתקשרת לירדן, ירדן ענה מתוך שינה ושואלת "מה קרה נשמה? הכל בסדר?" ורומי עונה, חצי בצחקוק, "אה... לא." ואחרי רגע שקט מוסיפה: "אה יש פה טילים". ככה הכל התחיל. מאותו רגע ולמשך 4.5 שעות של פחד ואימה בהן בני משפחת גונן ליוו את רומי בטלפון, בהסתתרות, באימה, בשלב שבו בן שמעוני ז"ל הגיע לחלץ אותה והיא סוף סוף נשמה יחד איתם לרווחה למשך 10 דקות של חסד וחשבה שהיא בדרך לחוף מבטחים, ועד הרגע שמחבלים ירו על הרכב המחלץ, רצחו שניים מיושביו ולקחו את השניים האחרים שזיהו שעדיין חיים, רומי ואופיר צרפתי ז"ל, (שגופתו בהמשך חולצה מעזה) וחטפו אותם לרצועה. ירדן משתפת בכאב - "אני מודה על הזכות שהייתה לנו ללוות אותה את השעות האלו, להספיק להגיד לה שאנחנו אוהבים אותה, כשיש אנשים שלא הצליחו אפילו לדבר מילה עם בן המשפחה שלהם שנחטף או נרצח. זה הכי קשה שיש אבל מבינים שלא סתם היא והמשפחה שלנו נבחרנו למצב הזה. זה לא סתם". לשאלה איך עוברים הימים ירדן עונה בכאב - "אני בפול טיים ג'וב להציל את אחותי, אחותי הכי שווה את זה בעולם ואני חיה כל הזמן במחשבה האם אני עושה מספיק". בתקופה הקשה הזו ירדן וצופית מצאו את עצמן מתחברות לאנשים שאולי לא הייתה להם ההזדמנות להכיר קודם. "משפחות החטופים הם מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל", הן מסכימות. עם כל הכאב והדאגה הן מצליחות לראות בכך שליחות אמיתית. "העם מסתכל עלינו ועל החיבורים וזה ישפיע על איך ייראה העתיד של מדינת ישראל". צופית ליבמן היא גיסתו של אליקים ליבמן ז"ל, שהיה מאבטח במסיבת הנובה ברעים. אליקים הוגדר כחטוף במשך 210 ימים, עד שהתברר שנרצח בשטח המסיבה בזמן שבחר להישאר בשטח לסייע לפצועים, ושרידי גופתו נקברו בטעות בקבר של נרצחת אחרת. בפודקאסט "לב שבוי" מבית מקור ראשון, היא משוחחת עם בני משפחה של חטופים. בכל פרק הם ידברו על חטוף אחר, במטרה להכיר לעומק אותו ואת מה שעובר על משפחתו, ולשמוע על היומיום, הקושי, הכאב וגם התקווה.לב שבוילב שבוי・ האזינו לפודקאסט 01:13:54 דקות