"השיח הליברלי חי בתודעה שהוא האמת היחידה"

בימים שבהם הארץ גועשת בסוגיית אופייה ומרכיביה של ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר, מתברר שדווקא פרופסור לסוציולוגיה מצא יחד עם חבריו את הנוסחה הגואלת. כבר לפני כשנה וחצי הקים פרופ' נסים מזרחי, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, קבוצה משותפת לאנשי אקדמיה ופעילי ליכוד. הקבוצה הוקמה בעקבות אחד ממפגשי הפורום "מעבר לדמיון הליברלי", פורום אינטלקטואלי שהקים מזרחי במכון ון־ליר ובו ביקש לבחון ערעורים שונים על האתוס הליברלי, וכיצד הם יכולים להשפיע על שכלולו של הרעיון הליברלי (גילוי נאות: גם אני השתתפתי בחלק מהמפגשים).

לאחד המפגשים הללו הזמין מזרחי את מוטי אוחנה, פעיל ליכוד ותיק שהיה בעבר יועץ התקשורת של השר דן מרידור, וכיום הוא מפיק אירועים עצמאי. אוחנה פתח את דבריו במילים: "אני מוטי אוחנה, ואני ביביסט ומכונת רעל". בכך הוא שבר את הקרח מול המאזינים, וגם מנע מהם את האפשרות להתנשא כלפיו על הרקע הזה. אחרי הדיון ניגש אל אוחנה אחד מעמיתיו של מזרחי, פרופ' ניצן צנזור, חוקר מדעי המוח מאוניברסיטת תל־אביב, הודה על הדברים, והציע לקיים מפגשים קבועים בין קבוצת אנשי אקדמיה לפעילי הליכוד.

המפגשים הללו נמשכים עד היום, בתדירות של אחת לכמה שבועות. "מוטי, ניצן ואני הם המובילים, ואנחנו מדברים בינינו כמעט מדי יום", מספר מזרחי. "מהצד האקדמי משתתפים גם הפרופסורים יערה ישורון, הדס מנדל, איילת צברי, עידו תבור ורון חריס. מצד הליכודניקים משתתפים אשתו של מוטי, עו"ד רחל אוחנה; אריק זיו, מייסד ומוביל אתר 'ליכודניקים', מעצבת האופנה לילך אלגרבלי, ועו"ד רון סמוראי. בשלב מסוים השתתף גם איקי כהן, לשעבר יועץ פוליטי של בנימין נתניהו, אבל הוא פרש. בכלל, משתי הקבוצות היו כמה שפרשו במשך הזמן; בעיקר אנשים שהיה קשה להם לשמוע את הדברים שאמר הצד השני".

לפני כמה חודשים נקלעה הקבוצה למשבר. "אני חושב שזה היה משהו סביב המלחמה", אומר מזרחי. "למעשה התגרשנו, הקבוצה התפרקה. אבל מוטי לא ויתר, והתעקש לחדש את המפגשים. הוא גם הציע שבמקום סתם ויכוחים ודיונים, ננסה לגבש במשותף פתרונות מוסכמים לבעיות קונקרטיות. הנושא הראשון שהתמודדנו איתו היה הצעת מתווה מוסכם לוועדת חקירה ממלכתית. גילינו שההבדלים בינינו כל־כך קטנים, שבמשך כמה שעות כבר הצלחנו לגבש טיוטה ראשונית. בסופו של דבר המתווה שלנו אומר שלצורך בחירת חברי הוועדה יידרש צוות בן ארבעה אנשים, שיחליטו פה אחד על המינויים: נציג אחד מהממשלה, אחד מבית המשפט, ושני חברי כנסת - אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה. כך שיהיה ביטוי לשלוש הרשויות, וגם הרכב מאוזן בין תומכי הממשלה ומי שנתפסים כמתנגדיה".

השיחות לא תמיד היו קלות, כפי שמספר מצידו אוחנה: "בהתחלה מאוד נפגעתי מהחברים מהאקדמיה. הם העלו את החשש שאנחנו לא נלך בכלל לבחירות, ואני אמרתי: השתגעתם? אנחנו לא פחות דמוקרטים מכם! וחוץ מזה, עד שיש מערכת אחת שאנחנו מצליחים לנצח בה שוב ושוב, אתם חושבים שנמנע מעצמנו את התענוג הזה? אמרתי להם שגם אנחנו מאוד רוצים ועדת חקירה ממלכתית לאירועי הטבח והמלחמה. הרי גם הבן שלי נפצע במלחמה, אז למה שאני לא ארצה להבין מה קרה?!"

במפגשים בין שתי הקבוצות עלתה גם שאלת ההבדל השורשי ביניהן. אוחנה: "הם שאלו אותנו 'מה לדעתכם הדבר שהכי מבדיל ומפריד בינינו', ואנחנו אמרנו מיד: לא הנושא של ימין מול שמאל, אלא היחס ליהדות. אצלנו היהדות והזהות היהודית זה הדבר הכי חשוב, ואנחנו לא מרגישים שאצלכם זה בכלל חשוב. אבל כשעוסקים בשאלות פרקטיות, ראינו שקל יחסית למצוא פתרונות מוסכמים".

המתווה שגיבשה הקבוצה להקמת ועדת חקירה הוצג גם לראש הממשלה בנימין נתניהו, באמצעות ח"כ משה סעדה, והוא אף הגיב לו באופן חיובי. אז למה הוא לא הציע אותו, אני שואל. "נראה לי שהוא חשש שהשמאל לא ימהר לאמץ אותו", מעריך אוחנה. "כשנפגשנו עם ראשי מפלגות מהשמאל הם באמת התקשו לקבל אותו. אז אולי נתניהו חשב לדרוש משהו קיצוני יותר מבחינתו, כדי שאפשר יהיה 'להתפשר' על ההצעה שאנחנו גיבשנו".

בשלבים הבאים, אם המתווה שיזמו לוועדת החקירה יתפוס תאוצה, הקבוצה שוקלת לעסוק גם בסוגיות מסובכות יותר כמו גיבוש חוק יסוד חקיקה, שיבהיר סוף־סוף את מערכת היחסים הראויה בין הרשות המחוקקת והשופטת, ואולי אף בגיבוש חוק גיוס.

החשוב הפך למעניין

כבר לפני כעשור, הרבה לפני הדיאלוג הנוכחי עם פעילי הליכוד, יצר מזרחי קבוצת שיח בין אנשים המזוהים עם "האליטה" לכאלה המזוהים עם "הפריפריה". אז היה מדובר במפגשים בין מחנכים בכירים מרשת "מעיין החינוך התורני" של ש"ס ובין אנשי הנהלת האגודה לזכויות האזרח, שמזרחי היה חבר בה באותו זמן.

"אלה היו מפגשים מרתקים, לאורך תקופה ממושכת", הוא אומר. "נפגשנו לסירוגין במשרדי האגודה ובהנהלת 'מעיין החינוך'. אבל כמה שהמפגשים האלה היו מוצלחים, הנהלת האגודה סירבה להסיק מהם מסקנות. הצענו להם שיארגנו 'מעבדות ניסוי' של מפגשים ברוח הזו בכמה מקומות ברחבי הארץ, אבל הם סירבו, כנראה מחשש שהמפגשים האלה עוד עלולים לשכנע את הפעילים שלהם בצדקתן של טענות הש"סניקים. זו הייתה עמדה כל־כך מבישה, שאני ועוד כמה חברים בהנהלת האגודה פרשנו ממנה".

שני הדיאלוגים שתוארו כאן הם חלק מפרויקט אינטלקטואלי שאפתני שמזרחי מוביל כבר 15 שנה: ניסוח כללים לשיח פוסט־ליברלי, וניסיון לקדם אותו בפועל. המהלך התחיל אחרי שהוא חזר מכמה שנות דוקטורט בארה"ב: "למדתי באוניברסיטאות מובילות ונחשפתי לתרבות הפוליטית של הקמפוסים האמריקניים", הוא מספר. "כולם נלחמו על שוויון והכרה – שחורים, נשים להטב"ים ועוד. זה היה מסעיר מבחינה חברתית, אבל הרגשתי שזה די מצמצם מבחינה אינטלקטואלית. אבל בנוסף פגשתי בארה"ב חברות וחברים מישראל שכמוני קיבלו מלגות מקרן אייס"ף, המסייעת לאקדמאים בני עדות המזרח. הרגשנו שיש לנו סיפור משותף גם בלי שהייתה לנו אידיאולוגיה סדורה. ההיכרות של כולנו עם השפה הפוליטית של האקדמיה האמריקנית אפשרה לנו לספר את הסיפור שלנו בשפת האוריינטליזם (תיאוריה של האינטלקטואל הפלסטיני אדוארד סעיד, שלפיה המערב מתבונן במזרח מתוך נקודות מוצא סטריאוטיפיות, הנגועות גם בגזענות; י"ש), הניצול המעמדי וכדומה. לחיבור הזה בין הסיפור המזרחי לסיפור הבינלאומי על הדרה ודיכוי הייתה המון כריזמה, ולמרות שהוא לא היה במוקד העניין האקדמי שלי, ברמה האישית הוא היה מרומם ומרגש".

"השיח הליברלי התרחק מהקבוצות המוחלשות בגלל אי־ההכרה שלו במושגי היסוד שלהן – חברה, לאום, זהות - וההתמקדות שלו ביחיד. השיח הליברלי חי גם בתודעת ודאות שהוא האמת היחידה, ותופס אנשים אחרים כבעלי 'תודעה כוזבת'"

מזרחי חזר לארץ חדור תודעה מזרחית ורצון עז להילחם למען מזרחים ומקופחים אחרים בשם ערכים אוניברסליים של שוויון, חירות וזכויות אדם. "מהר מאוד גם קיבלתי משרה אקדמית באוניברסיטת תל־אביב, אבל כבר בשנים הראשונות, לצד עבודתי האקדמית עסקתי גם ב'תיקון עולם': התנדבות במקומות שונים של הפריפריה החברתית, כדי לשפר את החינוך שם. זה היה חשוב בעיניי, אבל הפעילות הזו התקיימה בנפרד מהעיסוק האקדמי שלי. היה מה שחשוב – פעילות חברתית ותיקון עולם, ומה שמעניין – המחקר".

אלא שההפרדה הזו בין העולמות לא שרדה זמן רב. "מהר מאוד נתקלתי בתופעה שחזרה על עצמה", מתאר מזרחי. "דווקא אוכלוסיות מוחלשות, שהיו אמורות לקבל בברכה סדר יום ליברלי שמעלה על נס שוויון וזכויות אדם, דוחות אותו בתוקף. התחלתי לחקור את הסוגיה הזו, כך שאם קודם לכן היו לי שני ערוצי פעולה – הערוץ האקדמי שהיה מעניין, והערוץ האקטיביסטי שהיה חשוב – המחקר הזה הפך עבורי את מה שחשוב גם למעניין".

להשעות את החשד

השיח עם קבוצות שונות בחברה הישראלית הביא אותו לגבש תובנות בנושא. "הגעתי למסקנה שהשיח הליברלי התרחק מהקבוצות המוחלשות בגלל אי־ההכרה שלו במושגי היסוד שלהן – חברה, לאום, זהות; כל המושגים שמבטאים רצון להשתייך לקולקטיב גדול ממך, לעומת השיח הליברלי שמתמקד כולו ביחיד. יותר מזה, השיח הליברלי לא תופס את עצמו כאפשרות אחת בין רבות, אלא חי בתודעת ודאות שהוא האמת היחידה המתאימה לכלל בני האדם. כתוצאה מכך לא רק הרעיון עצמו בעייתי, אלא גם סגנון השיח מעליב את מי שאינם שותפים לחזון האוטופי. הם נתפסים כבעלי 'תודעה כוזבת', כאלה שכוחות חיצוניים גרמו להם להאמין במה שהם מאמינים, ואין הכרה בערכים שלהם כביטוי לאמת פנימית אותנטית. האמונה שלהם בערכים פרטיקולריים נתפסת כבעיה, בִמקום שהפרשנות הליברלית לתופעה תוגדר כבעיה. לדוגמה, חוסר האמפתיה לאנשים שבאמת ובתמים רוצים להתפלל בהפרדה.

"מה שהשיח הליברלי נדרש אליו הוא קודם כול צניעות; להכיר בכך שהפרספקטיבה שלי היא רק עוד עמדה, ולצמצם את רמת הוודאות של האמונה בה. במצב הנוכחי, השיח הליברלי לא באמת פתוח לעמדות שונות ממנו, ומה שיותר גרוע – הוא עיוור לגבי הערכים החשובים לקבוצות אחרות. דרושה אמפתיה במובנה העמוק ביותר: לגלות הבנה לעמדות המנוגדות לשלך, להבין אותן באופן שכלי ורגשי, כלומר להבין את המניע של העמדות האלה, וגם להכיר בערכה של העמדה האחרת. באופן ספציפי, להכיר בכך ששייכות קולקטיבית חשובה לאנשים רבים לא פחות מזכויות היחיד. שייכות קולקטיבית היא צורך אנושי עמוק, ואני פתוח לאפשרות שלעמדה שלהם יש ערך גם עבורי, עבור כולנו. הצורך בשייכות הפסיק להבהיל אותי כאזרח. הצורך הזה הוא לא בהכרח איום על הדמוקרטיה. אדרבה, דמוקרטיה זו לא רק שיטת משטר, זו תרבות, והכרה בצרכים עמוקים של הדמוס – העם כולו – היא בעיניי לב ליבה של הדמוקרטיה".

מזרחי הגיע לתובנות האלה בתחילת העשור הקודם, תקופה שהוא מתאר כ"גל חדש של אופוריה ליברלית: אובמה נשיא בארה"ב, במזרח התיכון מתפרץ 'אביב ערבי', וגם בישראל פורצת מחאה חברתית". באווירה הזו הגיע מזרחי להרצות בכנס לכבודו של הסוציולוג הגרמני אולריך בק. ברוח האופוריה הליברלית טען בק כי מודל מדינת הלאום מתפוגג לטובת מבנים על־לאומיים, וכי שפת זכויות האדם הופכת לשפה המוסרית הגלובלית. מזרחי טען בדיוק את ההפך, ובעקבות הופעתו בכנס הוא הוזמן לפרסם את התזה שלו כמאמר בעברית.

התוצאה הייתה מאמר שכותרתו "מעבר לגן ולג'ונגל: על גבולותיו החברתיים של שיח זכויות האדם בישראל". המילים הראשונות מכוונות לבחינת ההנחה שהעולם הליברלי הוא גן מואר מול החלקים האחרים של החברה, המתנהלים כג'ונגל; מעין גרסה סוציולוגית של השיח הביטחוני בדבר מקומה של ישראל במזרח התיכון כ"וילה בג'ונגל". המאמר, שהתפרסם בכתב־העת "מעשי משפט" היוצא לאור באוניברסיטת תל־אביב, הכה גלים בקהילה האינטלקטואלית בארץ ובעולם, והזניק את שמו ואת מעמדו של מזרחי. בעקבותיו הוא הוזמן להרצאות ברחבי העולם, הקים בארץ פורומים אינטלקטואליים – אחד באוניברסיטת תל־אביב והשני במכון ון־ליר בירושלים, שני בתיו המקצועיים – שניסו לנסח את דמותו של העידן הפוסט־ליברלי, וכתב כמה טקסטים חשובים בנושא. אחד מהם הוא ספר באנגלית שפורסם לפני כשנה, תחת הכותרת "מעבר לחשד", ובו ניסיון לנסח שיח שאיננו מניח אוטומטית שהדובר הלא־ליברל פועל מכוח השפעות חיצוניות, המונעות ממנו להכיר בערכים שטובים לו באמת.

"כשסיימתי את היסודי, המנהלת אמרה לאימי: 'כדאי שילך לבית־ספר מקצועי וכך הוא יעזור לכם להתפרנס ויוכל גם לעשות תיקונים בבית'. אימא אמרה: 'הוא ילך לבית־ספר עיוני וירוויח מספיק כך שנוכל לשלם לבן שלך לעשות את התיקונים'"

את ההגדרה הזו אימץ מזרחי בעקבות האבחנה של הפילוסוף הצרפתי פול ריקר בין "הרמנוטיקה של חשד" ו"הרמנוטיקה של אמון". "שניהם נחוצים לעצם הפעולה הפרשנית", מסביר מזרחי, "אולם בשיח הביקורתי־ליברלי התפתח חשד־יתר כלפי הפועל או הדובר הלא־ליברלי, שגורם להטלת ספק במניע 'האמיתי' לדבריו ולהתנהגותו. במילים אחרות, דבריו והתנהגותו הלא־ליברליים נתפסים תמיד כ'תגובה' לאילוץ, ואף פעם לא נובעים מהיגיון פנימי, ולכן אינם משקפים עמדה עצמאית ותקפה שלו. כביכול הליברל הוא באמת אוטונומי ומאמין בערכיו, ואילו כל האחרים מושפעים מלחצים חיצוניים או מנסיבות חיים קשות. אני לא מציע שיח שכולו אמון מתוך עמדה נאיבית, אלא שיח שמותרת בו מידה מסוימת של חשד כלפי כל המחנות והעמדות, אבל עיקרו מבוסס על פרשנות שמשאירה מקום להרמנויטיקה של אמון".

עיני חמור

מזרחי נולד בירושלים ב־1963, לזוג הורים עיוורים, דוריס ורחמים. המשפחה הייתה קשת־יום מבחינה כלכלית, אבל מזרחי מספר שהוריו דחפו אותו ואת שתי אחיותיו הגדולות להשיג כל מה שירצו: "זה היה בית מאוד משכיל ותרבותי. אבא למד מוזיקה קלאסית מגיל שלוש והיה עילוי מוזיקלי. אבל בעיקר השפיעה עליי אימא, עם הגישה הנחושה והלא־מתבטלת שלה. הגישה הזו גרמה לי תמיד להפוך את המבט המרחם של החברה כלפינו, לא לאפשר לו לערער אותנו, ולהחזיר את המבט הבוחן שלנו מעמדה עצמאית ומשוחררת.

"אני זוכר שבערך בגיל חמש, אימא הגיעה פעם לבקר אותי בגן. המקל שלה נתקל מדי פעם בקיר, והילדים צחקו. התביישתי מאוד, אבל לא אמרתי לה כלום. כשחזרתי הביתה אימא הרגישה שאני מצוברח, ושאלה אותי 'מה יש, יא איבני? מה קרה?'. בהתחלה לא רציתי לומר, אבל בסוף סיפרתי לה. היא שמה את היד על הראש שלי ואמרה לי: 'תקשיב טוב, יא איבני, גם לחמור יש שתי עיניים, אבל הוא עדיין חמור".

"במקרה אחר, קראו לאימא שלי לקראת סיום בית הספר היסודי כדי לדבר על ההמשך שלי. המנהלת אמרה: 'הוא ילד מוכשר מאוד ובקלות יוכל ללמוד בבית־ספר עיוני, אבל אני רואה שאתם משפחה קשת־יום, וגם עיוורים, אז כדאי שילך לבית־ספר מקצועי וכך הוא יעזור לכם להתפרנס ויוכל גם לעשות לכם תיקונים בבית'. אימא אמרה: 'הוא ילך לבית־ספר עיוני, יבחר בתחום שמעניין אותו, והוא ירוויח מספיק כך שנוכל לשלם לבן שלך לעשות את התיקונים'".

עם סיום שירותו הצבאי התלבט מזרחי בין לימודי מוזיקה, תחום שמשך אותו מאוד, ובין האקדמיה, אבל בסוף הכריעה המשיכה האקדמית. "בעקבות ישעיהו ליבוביץ, שמאוד השפיע על המחשבה שלי, התעניינתי ביחסי גוף־נפש. את הדוקטורט שלי בסוציולוגיה, שעשיתי בארה"ב עם מלגות נהדרות שקיבלתי, חקרתי את עליית הרפואה האלטרנטיבית ובכלל רפואה שמודעת לקשר ההדדי בין גוף ונפש. התחלתי אותו באוניברסיטת אן־ארבור והמשכתי בהרווארד, שתי אוניברסיטאות מצוינות".

מלמטה למעלה

כעת מפרסם מזרחי ספר שמהווה נדבך נוסף במפעל האינטלקטואלי־חברתי שלו ובעיסוקו בכשלי הליברליזם. מדובר בקובץ מאמרים שערך יחד עם תלמידתו לשעבר, ד"ר כינרת שדה, בשם "מעבר לדמיון הליברלי של המחקר הביקורתי בישראל" (בהוצאת מכון ון־ליר והקיבוץ המאוחד). בין השאר עוסקים מאמרי הקובץ, תשעה במספר, בצמיחתו של מעמד ביניים ערבי בישראל; ביחסים החברתיים שבין אליטות ליברליות למזרחים ממעמד הפועלים; במכנה המשותף שבין אנשי התנועה האסלאמית לאנשי ש"ס לגבי דמותו של תהליך השלום הרצוי; או במאבק של אנשי דרום תל־אביב במבקשי המקלט.

אחד המאמרים המעניינים בקובץ, מאת ד"ר שלמה פישר, מנתח את הפער בין יחסי מזרחים וערבים בחברה האזרחית היומיומית, למשל בעבודה משותפת במוסכים, שם היחסים כמעט תמיד שוויוניים ומכבדים, ובין עוצמות העוינות בשיח הפוליטי־ממסדי. פישר רואה בכך הוכחה שלא מדובר בעוינות גורפת וכוללת, אלא ביחסים שתלויים באופי הזירה: בזירה אזרחית יומיומית אין שום בעיה ביחסים טובים ומכבדים, ואילו בזירה הפוליטית רבים מהמזרחים חוששים מהפגיעה בדמותה היהודית של המדינה, ולכן הופכים עוינים.

"אגב", מוסיף מזרחי, "מחקרים אחרים מראים שגם כשמשווים בין בתי־ספר משותפים ליהודים וערבים יש הבדל באופי הזירה. דווקא במקומות שבהם הקהילה המשותפת התפתחה באופן טבעי, בלי השקפת עולם פוליטית של שיתוף פעולה, כמו בערים רמלה ולוד, היחסים היו יותר טובים מאשר במקומות כמו נווה־שלום, שבהם מערכת היחסים 'מהונדסת' ומוכוונת מלמעלה. גם במחקר על עמדות אנשי ש"ס והתנועה האסלאמית בתהליך השלום, גילינו שלא תמיד ערך הדו־קיום רצוי בעיני הצד הפלסטיני. במקרה הזה, שני הצדדים חששו מערבוב יתר ומ'התבוללות', וחשבו שתהליכים כאלה עלולים לסכן את תהליך השלום והפיוס".

במבוא לספר מנסח מזרחי את שלושת הכשלים בעיניו של "הדקדוק הליברלי": "הכשל הראשון הוא כשל אונטולוגי – השיח הליברלי מעמיד ביסוד הסדר החברתי את האינדיווידואל השווה והבוחר, שנתפס ככלוא בתוך מבני כוח דכאניים. ההנחה היא שהמציאות החברתית מושתתת כולה על יחסי כוח. בעקבותיו מגיע הכשל הפרשני, ששולל באופן גורף את המציאות הקיימת, המבטאת מבחינתו הגמוניה כוחנית. ולבסוף מגיע הכשל הפוליטי, שמתמקד במאבק גורף בממסדים באשר הם, עד להפלתם".

בפועל, אומר מזרחי, "האמת היא די הפוכה: דווקא העמדה הליברלית־אוניברסלית באה לרוב מן הממסד, מסוג של אליטות, ואילו העמדה הפרטיקולרית, זו ששואפת לשמר זהות ייחודית, לאומית או דתית, באה 'מלמטה', מהעם".

לא תיתכן עמדה ליברלית שבאה גם היא מהשכבות הרחבות של העם?

"בהחלט. אבל גם אז היא מיובאת בעצם על ידי אליטה חיצונית, האליטה האוניברסליסטית".

אתה מרגיש שינוי ברמת הקשב לעמדותיך הפוסט־ליברליות, מזמן שהתחלת ב־2010 ועד היום?

"בהחלט. כשביקרתי בברקלי ב־2016, בזמן בחירתו הראשונה של טראמפ, כולם שם היו מזועזעים אבל האמינו שזו תקלה חד־פעמית. בביקור שלי שם לפני שנה, אחרי בחירתו השנייה, אנשים כבר מבינים שיש כאן סיבות עומק שצריך להכיר בהן. כמה מהסוציולוגים המובילים כיום בעולם שותפים לתזות שלי, וגם בארץ השותפים שלי הולכים ומתרחבים".

מזרחי מקפיד להתנסח במונחים פוסט־ליברליים. גם באמצעות שימוש רווח במונח הזה עצמו, וגם במונחים דומים: "מעבר" לדמיון הליברלי, "מעבר" לגן ולג'ונגל, "מעבר" לחשד. הביטויים האלה נועדו להדגיש שהוא איננו מוכן לוותר על הערכים הליברליים, אלא רק להרחיב את מעגל השיח הערכי אל מעבר להם. אבל עצם השימוש התמידי במונח "פוסט" מעורר את השאלה האם מאחורי התפיסה הביקורתית שלו יש גם תפיסת עולם פוזיטיבית, המנוסחת באופן חיובי. או במילים פשוטות: מה אמור להיכלל בשיח החדש, מעבר להיותו חורג מהשיח הליברלי?

"גם אני לא אוהב את השימוש במילה 'פוסט'", אומר על כך מזרחי. "אני עושה זאת רק כדי להדגיש שהשלב הראשון חייב לחלץ את העמדה הפרשנית שלנו מהדקדוק הליברלי הפשטני והגורף. המהלך הזה יאפשר לנו להכיר גם בצרכים וערכים אחרים, ובמיוחד בצורך בשייכות. אני חושב שזה צעד חיוני לשם הרחבת הדמיון הפוליטי שלנו".