שי שמריז היה מקור השראה ומודל בסגנון דוד המלך

הם מתכנסים תדיר בחדרי השכול הלאומי שבלב הפרטי שלנו. של מי שחמקו מהמעגל הראשון של האובדן, אך כואבים את מות יקיריהם של יקירי ליבם. אנחנו, המעגל החברתי והמשפחתי הרחוק, מרגישים את חסרונם של אנשים שלא היו חלק מהיומיום שלנו; מתגעגעים למי שאפילו לא זכינו להכיר לפני שהפכו לתמונה מחויכת על סטיקר או בפינת הנצחה. והם איתנו, רשימת שכול אישית שנבנתה בכאב בלתי נסבל של אחרים וכאב השתתפות עמוקה שלנו. דמויות שעומדות לנגד עינינו תמיד, ולא רק כשזעקת צפירת יום הזיכרון מהדהדת בחוצות ישראל.

הרשימה שלי נפתחה בתדהמת 7 באוקטובר, עם נפילתו של הלוחם נוה לקס, בנה של עפרה האהובה, שנהרג בקרבות בבארי. שבוע אחר כך נפל בגבול הצפון אמתי גרנות, בנה של אביבית היקרה לי כל כך. אחריהם נפל בלחימה בעזה ידידיה אליהו, האחיין של גיסי ואחותי. את הוריו, הרב יורם וזיוה, זכיתי להכיר מילדות. שבועיים אחריו נפל בעזה לירון. לירון שניר, בן עפרה, חבר של אחד מילדיי. חבר שישב אצלנו בבית, ששמור לי באנשי הקשר, ששלח לבקשתי איזו דחקה מוקלטת על הבן שלי ביום הולדתו ה־18.

ואז הותר לפרסום שמו של שי שמריז ממרכז־שפירא, בן 26, שנפל ברצועת עזה. חשבתי שדניאלה שמאי בטח מכירה אותו מהיישוב. לקח לי כמה דקות לגלות שדניאלה שמאי היא עכשיו דניאלה שמריז; ולקח עוד רגע קצר לזהות בתמונת פניו העוצמתית של שי את תווי פניה היפים של אמו דניאלה, שהיא ומשפחתה היו חלק משמעותי כל כך מתמונת ילדותי.

///

הנסיעה לעין־צורים הייתה תמיד נסיעה פותחת נשימה. יציאה מהחיים העירוניים של בת־ים לחלקת א־לוהים שקטה שאפשר לשמוע בה את הציפורים ולדווש על אופניים בשבילים בטוחים ומוקפי דשא. בועת התיישבות שיש לה חוקים משלה ויש לה חדר אוכל, שחוסי (יוסי) שמאי מנהל את המטבח שלו ביד רמה. בכורתו דניאלה, כמו ששת אחיה המקסימים, הם רק בני דודים שלישיים שלי. סבתא־רבא שלי וסבא־רבא שלה היו אחים. אבל כשעולים חדשים, כל קרבת משפחה מתורגמת בפועל לקרבה ראשונה. ומשפחת שמאי הייתה משפחה עוטפת למשפחת העולים שלי.

כשנסעתי עם אמא דרך הנוף המרהיב לשבעה של שי הי"ד, ביישוב מרכז־שפירא הסמוך לעין־צורים, דיברנו בפעם המי־יודע־כמה על החסד שעשתה עמנו משפחת שמאי כשליוותה את קליטת משפחתי בארץ. הם אירחו אותנו בקיבוץ בשבתות, היו עבורי קייטנה פרטית בחופשות הקיץ, ואת כל ימי העצמאות של השנים ההן העברנו באסאדו משפחתי על מדשאת ביתם. אמא הזכירה שחוסי ודיאנה היו מגיעים אלינו מדי שבוע ומביאים איתם ארגז ירקות מפואר ומעדנים אחרים. החסד הזה עבר בירושה גנטית: סבתא־רבא שלי, נָזירה, העלתה את סבתי שרה ואחותה אסתר על אונייה מסוריה לארגנטינה, בתחילת המאה הקודמת, ושלחה אותן לגור אצל הדוד חיים – סבא של חוסי. עד נישואיהן חיו שם השתיים כבנות בית, וכך הפכו למעין אחיות של בנות דודיהן. נראה שכבר אז, מידת הקרבה המשפחתית לא הייתה קשורה ישירות למידת המסירות.

ובכל זאת, לא הקרבה המשפחתית היא שמגנטה אותי לדמותו של שי, כי אם אישיותו הייחודית והסיפורים העוצמתיים ששמעתי עליו.

///

שי שמריז, בנם של שאול ודניאלה, היה ילד סנדוויץ' בין שתי אחיות: הבכורה, רעות, היא אם לשתי בנות ובן אחד. בנה נולד יומיים אחרי שמלאו 11 חודשים לנפילתו של האח, וקיבל את השם אחיה שי. סמדר, האחות הצעירה במשפחת שמריז, נישאה לפני חודשיים.

שי גדל במרכז־שפירא ועבר מסלול סרוג קלאסי - הדרכה בבני עקיבא, לימודים במכינה בעלי ושירות בקרבי, במקרה שלו ביחידת דובדבן. כתלמיד הוא העשיר את תעודת הבגרות שלו במרב יחידות הבגרות במתמטיקה, בפיזיקה ובמחשבים, ובין לבין התנדב בכל יוזמה ביישוב. אבל הוא לא היה מאלה שהכול הולך להם בקלות, אלא מאלה שדורשים מעצמם אקסטרה מאמץ. להדרכה התקבל רק כשחסרו מדריכים, ולדובדבן הגיע אחרי שסיים את הגיבוש לשייטת בהצלחה פעמיים, אך נמצא לא מתאים. גם הלימודים התורניים מבוקר עד ערב במכינה לא באו לו בקלות, אבל חבריו מעידים שהיה מגיע עוד לפני סדר בוקר, ונשאר בבית המדרש עד אמצע הלילה.

מדובדבן יצא שי לקורס קצינים, וסיים אותו בהצטיינות. הוא היה יכול לבחור איזה תפקיד שירצה, אבל בחר במשימה התובענית של פיקוד על מחלקת טירונים, משום שראה ערך בהכנת החיילים ללוחמה. הוא נשלח לחטיבת הנח"ל, קיבל את מגויסי מרץ 20' ופיקד עליהם בתנאי הבידוד שכפתה הקורונה. זאת הייתה הכשרה קשה ומורכבת בלי הרבה יכולת ענישה, שכן ממילא הטירונים לא יצאו כמעט הביתה. וזה לא שהוא אהב להעניש, להפך. חבריו מעידים שסבל קשות כשנדרש לכך. "העיניים שלו הסגירו אותו", הם מספרים. "ראו שהוא צריך לחנך, אבל לא באמת כועס".

בתקופת מבצע שומר החומות היה שי מפקד מחלקת צלפים. כשהגיעה השעה להכריע אם להמשיך לקורס מפקדי פלוגות, כפי שביקשו מפקדיו, או להשתחרר מצה"ל, הוא הכין לעצמו טבלת בעד ונגד. עמודת הנגד הייתה עמוסת טיעונים, ואילו בעמודת הבעד כתב שורה אחת: "עם ישראל, מדינת ישראל".

באופן חריג אפשרו לו לחתום לשנה אחת בלבד, אבל רגע לפני השחרור קיבל הצעה שלא היה מסוגל לסרב לה: לפקד על הפלחוד (פלוגת החוד) של גדוד שחם בחטיבת הנח"ל. את הלוחמים הללו הוא הוביל ללחימה בעזה.

///

שי בילה את שמחת תורה תשפ"ד בבית. כשהאזעקות לא פסקו והדיווחים מהדרום חשפו את חומרת האירועים הוא הבין שזוהי מלחמה, וחבר לחיילים מהפלוגה שנשארו בבסיס בגוש עציון. כוח מילואים הגיע לשם להחליף אותם, ולוחמי הנח"ל נשלחו לנהריה. "הייתה מרירות בצוותים, כי הכול קורה בדרום והם עלו צפונה", סיפרו החיילים, "אבל שי קיבל משימה וכרגיל לקח אותה ברצינות מרבית". הוא איתר בניין בית ספר בן שלוש קומות שעמד בשלבי בנייה מתקדמים, והחל לאמן שם את הפלוגה ללוחמה בשטח בנוי.

כמו בישיבות המדריכים בסניף בני עקיבא, גם בשירותו הצבאי שי נהג להקשיב בשקט להמולת הדיונים והוויכוחים, עד שהיו מפנים אליו מבט, והוא היה מצליח לסכם ולפצח את הדילמות באופן בהיר, להקלת כולם. "כשהוא דיבר, זה היה קודם כול בן אדם, ורק אחרי זה המפקד". הכישורים הללו היו חשובים במיוחד למפקד פלחוד בזמן מלחמה. "לא לכולם היה קל באימונים", מספר אחד המפקדים בפלוגה. "במחלקה שלנו פשוט לא הסכימו להתאמן, ודרשו לדבר עם שמריז. עמדנו מרחוק, אבל יכולנו לראות שאחד בוכה מולו ואחד צועק, וכולם מוציאים קיטור. שמריז הקשיב, ואז התחיל לדבר, ויש שקט. שלושה משפטים, וכולם קמים והולכים לאימון".

ביום חמישי באותו השבוע הגיעה ההוראה לרדת דרומה. לפני שעלו לאוטובוסים ביקשו הלוחמים לשיר את "התקווה" עם השכנים בנהריה, ורצו לשמוע את שמריז. במנגינת "שומרים הפקד לעירך" הם שרו "שמריז הפקד לעירך כל היום וכל הלילה". שי ריכז את החיילים למעגל גדול, כשכולם נשענים זה על זה בחיבוק כתפיים. הוא ביקש לא לצלם את הדברים הספונטניים שנשא שם, אולם השכנים צילמו והעלו לרשת את הנאום המכונן, שמובא כאן בכמה קיצורים.

"אין הרבה הזדמנויות בחיים לעמוד ברגע כזה ולהגיד הנני", הוא אמר. "לפני חמישה ימים קם אויב שחשב שהוא יכול לעם ישראל, וחצה את הגדר ורצח ושיסע וחטף, ועשה דברים שלא ייעשו. יש עם אחד שלכל אורך הדורות קמו עליו לכלותו. ובכל דור ודור היו האנשים שקמו ואמרו - הנני! אנחנו המגן של העם הזה!

"זכינו לחיות בדור של גאולה, בדור שיש צבא, בדור שיש שומרים, בדור שיש נחמה. אתם הנחמה! יש לנו זכות להיות לוחמים בשעת משבר, בשעת מבחן. הרגעים האלה הם רגעים קשים לעם ישראל. לא דמיינו לפני שבוע שנהיה במצב הזה. נהרגו לנו אחים, חברים, רעים, משפחות, אחים לנשק, מפקדים. ואנחנו כאן כדי להגיד, לא עוד!

"כדי להגיד שאנחנו לא כמו לפני שבעים שנה, ולפני מאה שנה, בפוגרומים ובאינקוויזיציות ובשואה. יש דור אחד של גאולה שיודע להרים את החרב, להרים את הנשק ולהגיד - יש מי ששומר! וזה התור שלנו!"

בהמשך הנאום הביע שי אמון מלא בלוחמיו וביכולתם להכריע את האויב. "יש לנו זכות לחיות בעידן של גאולה, בעידן של נחמה, בעידן של להגיד: יש מי ששומר עלינו. מי ששומר כאן עם הנשק, האחים לנשק, ומי ששומר מעלינו. ועם האמת הזאת, ועם הבהירות הזאת של צדקת הדרך, שאנחנו צודקים, שהטוב איתנו, שהתקווה איתנו, שהאמת איתנו, עם זה אנחנו הולכים להיכנס ולנצח. בכל חזית שנידרש!

"יש משפט שמלווה את העם שלנו מראשית קיומו, 'נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם'. ועם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה. (...) ויש לי זכות להיות פה ולפקד על חבורה של גיבורים שמרימים את הראש ואומרים - הנני! אומרים - היום זה אני!

"ב־73' אלה היו הסבים והסבתות שלנו. וב־48', ובמרד גטו ורשה, והמכבים, ואפשר ללכת עוד אחורה. היום זה התור שלנו! פלחוד שחם הולכים להוביל את הגדוד לניצחון, וצה"ל ינצח! כי האמת איתנו, והטוב איתנו, והתקווה איתנו".

"אללה פלחוד", אמר שי את קריאת הקרב, אפילו לא בצעקה, והפלוגה נענתה לו. "אללה פלחוד", קראו החיילים, ויחד עם השכנים פתחו בשירת התקווה.

"כולם היו בצמרמורות, כאילו שמעו נאום של כוהן גדול", מספרים הלוחמים על דבריו של שי, שאכן היה כהן. "כל אלה שפחדו פתאום היו מוכנים ללכת אחריו. לבנון? עזה? איראן? לאן שיגיד, הכול אפשרי פתאום".

///

רגע לפני הכניסה לרצועה צולם שמריז קורא בקול את תפילת הדרך, וחותם ב"אללה פלחוד". הקטע הזה נכלל בסרטון שהופק לזכרו. בנר שמיני של חנוכה הוא יצא הביתה ל־24 שעות – בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, שהייתה גם הפעם האחרונה. ההורים ראו אותו לפני כן כשנסעו אליו לפגישות קצרות - כשיצא מעזה להיערכות וכשהועלה לדרגת רס"ן. גם שיחות הטלפון שלהם היו מעטות: כששי היה עם הלוחמים בהפוגה בגבול הוא לא העלה בדעתו להתקשר להוריו לפני שאחרון החיילים ייצור קשר עם משפחתו.

"הנוהל היה שכל מחלקה כובשת בית ואז נחה, בזמן שמחלקה אחרת יוצאת לכבוש", מספר אחד הלוחמים. "אבל שי לא נח לרגע. הוא נכנס בכל פעם עם המחלקה שכובשת. כל הזמן הזה הוא היה באותו האטרף ובאותה הערנות של היום הראשון ללחימה. דאג שהכול יהיה טוב, והרגיש אחריות להחזיר את כולנו הביתה. היה קשה, היה שחור – כל יום התקפה. אבל שי לא ויתר על שום דבר, ודרש שנהיה דרוכים כל הזמן".

באחת ההיתקלויות השליכו מחבלים רימון לעבר חיילי הפלוגה, ובעקבותיו הגיע צרור יריות שפצע את אחד ממפקדי המחלקות. מפקד כיתה שנדרש להחליף אותו חשש מגודל התפקיד. "באתי לשמריז ואמרתי לו: 'לא עשיתי קורס קצינים, בקושי עברתי מ"כים. אני מפחד'", הוא מתאר. "שמריז אמר 'אני איתך', נתן את לחיצת היד החזקה שלו ומכה על הגב, וזהו. ניגשתי למחלקה, ופתאום ידעתי בדיוק מה להגיד לכל אחד ואיך לחלק תפקידים ברגע".

"הוא היה מקצוען בלתי רגיל, מסודר וברור", אומר לוחם אחר. "ידע להעביר עוצמות בדיבור רגוע. אנחנו עובדים במהלך האירועים כמו רובוט, אבל כשאירוע נגמר אתה מבין מה עברת, כמה קשה היה, ואתה מתחיל להילחץ. ואז אתה מסתכל על שי, ונרגע. הייתה לו כריזמה מדהימה, והכול בשקט".

בי"ד בטבת התשפ"ד, 26 בדצמבר 2023, קיבלה הפלוגה משימה - לכבוש כמה בתים בדרג'־תופאח, במזרח העיר עזה. שי, שידע לקרוא את השטח היטב, אסר על הלוחמים להיכנס לבית הראשון. בלי שקיבל מידע מודיעיני בעניין, הוא קבע: "אם יש פה בית ממולכד, זה הבית הזה". המג"ד נתן בשי אמון מלא, ואישר לו לא לשלוח מחלקה לתוך הבית. הפלוגה כבשה את הבית הבא, וחתרה לכיוון הבית שאחריו.

שי עמד בין שלושת הבתים, בנקודה שצופה על כל הזירה. יחד איתו היה שם סרן שאולי גרינגליק, חברו מקורס הקצינים. חודשים אחדים לפני כן הופיע גרינגליק ב"הכוכב הבא", אך כשפרצה המלחמה ויתר על המשך השתתפותו בתוכנית. "שאולי לא הוצב בעזה, אבל ביקש משי שייקח אותו איתו", מספרת דניאלה. "שי ענה שיש לו רק תפקיד אחד פנוי, הקשר. שאולי הסכים להיות קשר, כאילו היה לוחם פשוט".

כוח של לוחמי עוקץ עמד להיכנס לבית השלישי, אך מפקדם הורה להם להמתין. "הם נסוגו ונעמדו ליד שי ושאולי", מספרים הלוחמים. "שי שלח אותם מיד לבית שכבר נכבש, שלא יתקהלו כך בסמטה צרה. ואז הבית הראשון, זה ששי חשד בו מראש, התפוצץ. ענן שחור כיסה את הכול".

בפעם הראשונה במלחמה, המחבלים פוצצו בית ממולכד בהפעלה מרחוק. "שבעה מטענים הופעלו בבית הזה", מספר מ"מ בפלוגה. "קשה לדמיין מה היה קורה אם המחלקה שלנו הייתה נכנסת. שי, בזהירות שלו, הציל אותנו. הוא הציל גם את לוחמי עוקץ כשמנע מהם לעמוד לידו".

"כולם היו בשוק", מתאר אחר הלוחמים. "כל הקצינים מתלחשים, כולם עם דמעות בעיניים. ואני מוצא את עצמי מעל האלונקות של שאולי ושי, ממרר את חיי".

"המוות שלו מלמד איך הפלוגה מתנהלת גם אחרי שהמפקד נהרג", מוסיפים חברים. "כבר באותו הערב הם המשיכו להילחם. היה קשה להתקדם בלי שי, אבל זה החינוך שהוא נתן: להסתכל על המטרה ולדרוס קדימה. צריכים להמשיך להילחם ולהיות שם, אז ממשיכים".

///

שי נקבר בחלקה הצבאית שנחנכה בבית העלמין במשואות־יצחק. סיפרו עליו שנהג לומר ש"אסור לתת למצוי להפריע לרצוי". הדרישות שלו מעצמו ומאחרים היו בהתאם לעיקרון הזה. "קשוח כמו מכונת מלחמה, אבל כולם יסכימו שהוא היה הכי עדין בצוות", מספרים חבריו. בשאלון הסוציומטרי בתקופת שירותו בדובדבן כתבו עליו שהוא האדם שהיית רוצה לצידך בשעת מלחמה. "שי שילב בין מקצוענות ללימוד ואמונה, שהיו חלק ממנו", סיפר אחד החברים. "קלאסי דוד המלך".

תמונות של שי, בגדלים שונים, מקיפות את סלון בית המשפחה. מתוך שלל פעולות ההנצחה לזכרו – ובכלל זה הקדשת ספר תורה, לימוד שבועי של מסילת ישרים ותפעול אתר "הנני" ובו סיפורים רבים עליו, בולטת תמונתו של שי מניף את דגל ישראל מיד לאחר כיבוש בניין העירייה בג'בלייה. המקום פוצץ כעבור רגעים אחדים, אבל למען מורל החיילים הוא טיפס לנקודה גבוהה כשבידיו הדגל.

תבליט עם נאום "הנני" של שי מוצב בכניסה לאודיטוריום "חרבות ברזל" בבית הספר ההוא בנהריה. השטח החולי שהנאום נישא בו הפך לכיכר שמכונה "הנני". הנאום, אחד מרבים שנשא שי בחייו, מצוטט היום בנאומי קצינים רבים, ונתן את שמו למופע בהפקת חיל חינוך.

קריאת "הנני" של שמריז מלווה אותי בדרך הביתה, עולה מצפייה בסרטון העוצמתי שהופק עליו, מהדהדת מסיפורים ומכתבים בקבוצת הוואסטאפ לזכרו שמקיפה יותר מ־900 חברים. גם בצפייה המי־יודע־כמה בנאום, הגוף מצטמרר כולו, והלב גואה וקצת נשבר, בגאווה גדולה שאנחנו נושאים גן משפחתי משותף, וצער אמיתי על שלא זכיתי ולא אזכה עוד להכיר אותו.

לתגובות: orlygogo@gmail.com