כשדוד של זלדה המשוררת ביקש מהנשיא-לעתיד לדאוג לה

רבים מכירים את כתיבתה של המשוררת זלדה, את הרגישות, העדינות, החמלה לכל בריה, הבערה הפנימית, הכיסופים והגעגועים. אבל גם לזלדה ישנו הקשר. מלבד היותה עומדת כהוויה בזכות עצמה, ישנם השורשים שמהם ינקה. השורשים הללו, לפחות אלה הגלויים, נמצאים בבית הסבא הגדול, רבי דוד צבי חן (רד"ץ).

משפחת חן הייתה אחת המשפחות החשובות בחסידות חב״ד. שושלת מפוארת של למדנות, חריפות ועיסוק בצורכי ציבור, בשילוב כישורים ואיכויות נפשיות דקות ועדינות. רד״ץ, בנו של רבי פרץ חן, שימש ברבנות העיר צ׳רניגוב בצפון אוקראינה יותר מ־35 שנה

דמותו הכבירה של רד״ץ מקבלת מקום של כבוד בכתביה של זלדה עצמה, שיריה ורשימותיה. הד ורשימו לדמותו ניתן לדלות מהם בצורה ישירה, בשירים כמו ״עם סבי״, "קידוש״ ו״השכנה הרעה״.

על סבה כותבת המשוררת:

סבא. דמות אראלית לבנה כשלג. חזותו מורקה וטוהרה במסתורין היגון, עד בלתי היות בה עוד כתם מטושטש. הוא שומר עת פתיחה ונעילה של שערי השמים, רוחו חודרת לכל פינות הארץ – ואילו הוא עצמו לא יתערה לעולם. הוא משווע בלילות עם אוויר העולם, צמחיו, דוממיו, בליטותיו ושקערוריו; הוא יודע, אך אינו סח. הוא קושר מלכות הנקראת אני אל המחשבה הנקראת אין, את הבלתי ניתן להשמדה עם הרז, הרוח והמציאות (ולאהוב את החיים בלב נשבר, עמ' 52).

ובמקום נוסף היא מתארת:

מסבא נשארו בזכרוני בעיקר זקן המשי הלבן – זקנו של הבעל שם טוב או של אברהם אבינו, לובן של אור נרות ורכות גלית, אור ששפוך על הזקן כמו בתמונה של רמברנדט, אור שעושה את העולם קרוב לך. בסיפורים שסיפר לי סבא היו העניים ואנחנו והכוכבים בני משפחה אחת. הוא היה יותר ממלך בעיני, הוא היה יותר ממשורר וגיבור, הוא ידע את הצד האמיתי, הנסתר, של כל הדברים, של כל ההתרחשויות, ועל ראשו היה כתר. להיכנס לחדרו היה מעורר בי רטט כמו להיכנס לבית המקדש. כל הצדיקים שהוא סיפר עליהם היו הוא עצמו, וכל המעשים הניסיים והנסיעות שלהם היו הניסים, המופתים, הנסיעות ומסירות הנפש שלו (צפור אחוזת קסם, ע׳ 98).

שנות חייהם של רד״ץ ומשפחתו היו רוויי עניות ומכאובים. הרוב המוחלט של המשפחה נכחד בגולה, והמעטים שנותרו ועלתה בידם לעלות לארץ, אף הם לא זכו לחיי שלווה ונחת. רד״ץ עלה לארץ יחד עם בתו רחל, חתנו רבי שלום שלמה שניאורסון (אחיו של רבי לוי יצחק, אביו של הרבי מלובביץ׳), וזלדה בתם בשנת תרפ״ה. קצת יותר מחצי שנה לאחר עלייתם הסתלק רד״ץ, וחודש וחצי לאחריו הסתלק חתנו רבי שלום שלמה. זלדה ואמה נותרו לבדם.

וכך כתבה זלדה באחד משיריה:

וְהֵיכָן הָיָה סַבָּא? / בְּהִתְנוֹצֵץ הַזְּרִיחָה כַּאֲשֶׁר שָׁתִינוּ יַיִן עַתִּיק / (לְיַד הַחַלּוֹנוֹת הַפְּתוּחִים) / שֶׁהֵבִיא לָנוּ אֲוִיר נָדִיב כַּיָּם / וּנְטוּל מַמָּשׁוּת - / נָטַשׁ סָבִי אוֹתָנוּ כִּי כָּלְתָה נַפְשׁוֹ / אֶל בְּנוֹ שֶׁבְּגַן עֵדֶן. / וּבְעוֹד אִמִּי יוֹשֶׁבֶת עַל שְׁרַפְרַף הָאֲבֵלִים / בְּטֶרֶם רָחַצְנוּ אֶת פָּנֵינוּ מִן הַדְּמָעוֹת / חָלָה אָבִי וְלֹא קָם מֵחָלְיוֹ (שירי זלדה, עמ' 75).

על דמותו ואישיותו של רד״ץ ובני ביתו הרחיב בנו, הרב אברהם, ביצירתו המופלאה ״למנחמי״, שנכתבה כמענה לדברי התנחומין שקיבל על פטירת אביו. מעניינת העובדה כי הרב אברהם ראה לנכון להקדיש חוברת זו לאחותו רחל, אמה של זלדה, במילים מיוחדות:

לאחותי, לרחל... מזבח פנימי וחשאי.

ביטוי למידת הקשר העמוק והחיבור הנפשי בין זלדה לדודה אברהם, ניתן לראות במכתב הבא, שנכתב לאחר פטירתו:

עברו עלינו ימים קשים מאוד. דודי הרב [אברהם] חן איננו – מובן שזה השפיע מאד על אמי והיא מאז כמעט רק שוכבת. ואני עוד המומה, עוד אינני מאמינה במה שראו עיני, אין לתאר מה היה בשבילי הדוד – אב ורע ומורה ודוגמה של תפארת (״ולאהוב את החיים בלב נשבר״, עמ׳ 63).

אברהם יהודה חן נולד בשנת תרל"ח־1877. במהלך שנות חייו שימש בגולה בתפקידי רבנות בערים נובוזיבקוב, צופוט, פריז. בשנת תרצ״ה עלה לארץ. תחילה התיישב בתל־אביב ולאחר מכן עבר לירושלים, שם שימש כרב שכונת בית הכרם ועמד בראש בית מדרש הרמב״ם.

הקריאה בכתביו של הרב אברהם חן משאירה בקורא תחושה של מפגש עם עולמות של עדינות, טוב ורכות. גם כשאתה עומד מול דפים, אותיות וגווילים, הם אינם דוממים. האותיות הפורחות מגביהות ומרוממות. לא מתוך קפיצה ודילוג הנובעים מבריחה והדחקה, אלא מתוך יכולת אמיתית לחוש בחדרים הפנימיים שבלב, בקודש העליון ובעובדה שיש שמיים. זוהי דמות שפותחת בפניך שפה חדשה, ניגון חדש, מעיין מפכה מים זכים. כתביו רוויים רגישות וחמלה על כל יצור נוצר.

לא אחת הזדמן לי לקרוא במכתבי הרב אברהם הנושאים אופי אישי ונוגעים בד׳ אמותיו הפרטיות של האדם, ״במצור ובמצוק, ברעב, בצמא ובעירום״. ואף על פי כן, הכותב איננו חסר כול, איננו מנושל מעצמיות שבו, עדיין ניתן לחוש בה. דמותו של הרב אברהם חן דמות גדולה היא ועודנה צריכה לימוד. תחנות חייו ונדודיו מקפלים מסכת רחבה של שנות רבנות, עיסוק בצרכי ציבור, חיי יצירה וחיי נשמה.

כזה הוא גם המכתב ששלח לרחל כצנלסון־רובשוב, רעייתו של שניאור זלמן רובשוב (שז״ר), לימים נשיא המדינה. שז"ר היה אז שר החינוך, ולפני כן כיהן כחבר הנהלת הסוכנות היהודית. המכתב עוסק בבקשת סיוע בהשגת דירה עבור זלדה, לרגל חתונתה עם בעלה חיים אריה מישקובסקי. מתוכן הדברים נראה כי תפקידו של שז״ר בסוכנות היהודית אפשר לו להעניק מקומות דיור מטעם הסוכנות. בקשת הרב אברהם הייתה שרעייתו של שז״ר, רחל, תפעיל את השפעתה על בעלה כדי שתתאפשר קבלת דירה עבור זלדה לרגל חתונתה.

לרחל כצנלסון־רובשוב
שלום וברכה
מבלי כל זכות אישית אני מרהיב לפנות אליך, מרתי, בשורות אלו. הדבר שבשלו באתי וקרבת נפשך לבעל הדבר, הם הם שהתירוני והכריחוני להטרידך בפנייתי זו.
זלדה התארסה. ומז״ט לך. בספירתנו אנו הוא, אולי, מאורע הכי גדול אחרי התקומה של סכת דוד הנופלת [משפחת רד״ץ], וגובל ממש עם נס. והנס שבתוך נס הוא ההרכב של הנפשות.
והלואי שלא אתבדה. דומני שמיום שהקב״ה מזווג זיווגים – והן זהו משלח ידו העיקרי מלאחר שסיים חיבורו הגדול הבריאה – לא עשה מלאכה נקייה ומתאימה כזו.
הוא בנו של הרב [חזקיהו יוסף] מישקובסקי ז״ל, הוא לא גילה לה במשך של ששה חדשים טיולים בפרדס וטיולים ממש שהוא נכדו של ר׳ יצחק בלזר מפטרבורג, מייסד של סלובודקה והאסכולה של המוסר בישיבות. והיא לא הפליטה אפילו מלה אחת על שיריה, ציוריה וכתביה. הוא ישר ופנימי עד למעבר לקו. בעד חדרו שמפנה, מיאן לקבל דמי מפתח ״כשתחבו״ לידו.
וסגור ומסוגר כמנצפ״ך (ש״במפואר״, ששמעתי, אגב מפי זלמן שלך, דברים נשגבים ועמוקים) וחותר לרזי עולם. והיא אינה שואלת אותו על מעמדו הכלכלי. זה אינו קובע, ענתה לי על שאלתי בדבר.
אבל דבר קטן אחד חסר להם, להמאושרים הללו, גג על ראשם. וזהו הדוחה את יום הכסה [יום החתונה], מה שלא רצוי מכל הבחינות.
והם צריכים שלשה חדרים. אמה תשב אתם. - ועבודתו בת״א.
מה שעבר עד עכשיו על הבת והאם הוא פשוט נורא. אם עלה לך במקרה לקרא את קונטרסי ״למנחמי״, אשר הקדשתי לאחותי, אם זלדה, תהיה לך כבר איזה מושג על קדושתן ו״חוויותיהן״. ומאז הרי יש ה״צעטיל קטן״ של מאיידניק, שלא פסח כלל על בית אבא.
שרשרת של מסירות נפש, מיתות, שחיטות, יתמות ורעב, וסוף דבר, יתומה קטנה, מחוסרת כל, עצבה את עצמה וכלכלה גם את אמה. ולא אחת אמרו לי שמעונוביץ ופיכמן [דוד שמעוני ויעקב פיכמן] שהיא משוררת בחסד.
אולי תוכלי את בכח השפעתך הגדולה לעמוד לה בשאלת הדירה. דמי מפתח אין לשניהם, וגם לי לה״גביר״ היחידי שבבני אבא ז״ל.
לא פניתי בזה להשר עצמו [שז״ר]. ידעתי את משאו וריבו של ישראל אשר הוא נושא במיוחד, ואני גם אני מוכרח להטרידו בעניני תפקידי שהוא תחת מרותו העליונה.
הושיעי נא את, אם אך לא בגדר הנמנעות הדבר.
יש דברים שהם אפילו למעלה מפוליטיקה גבוהה.
והרי לא אחת חטאה המדינה בסופרים וסופרות. אולי תשוב היא מעכשיו בתשובה.
מכתבי זה כותב אני על אחריותי אני. בעלת הדבר בעצמה אינה יודעת מזה כלום. היא ודאי היתה אוסרת עלי משימה זו. ואולם את החטא אני מקבל על עצמי. ואת כל המצוה, ואפילו זו שבחטאי זה (מסירות נפש ע״י חטא, הרי זה בחינה הכי גדולה) אני מוסר לך.
ובידך אפקיד רוחי.
בסליחה ובברכה
א.ח.
ב״ה י״ד אלול תש״ט,
בית הכרם