תשמעו סיפור יפה, לפני כמה חודשים נסעתי לחופשה משפחתית קצרה, בשוויצריה הנפלאה. איזה כיף שאפשר לקרוא לשווייץ שוויצריה. זו הייתה חופשת מבוגרים מושקעת, שבה חגגנו את חתונת הזהב של ההורים של שיזינג אהובתי. אני הגעתי רק ליומיים וחצי, כי הייתי צריך לשוב ארצה, לילדים. וביום האחרון שלי בשוויצריה, נסענו בכביש מפותל ויפהפה, בין ההרים והעננים, בדרך לבית שבו ישנו כולנו. ואני הסתכלתי על הנוף, והתרגשתי, וחשבתי לעצמי, מחר אני עולה על מטוס, וחוזר הביתה. והתרגשתי כזה, מהחיים. ובשלב מסוים בנסיעה היפה הזו פתחתי את הטלפון, וראיתי שיש לי מייל חדש. אז נכנסתי לאימייל, וראיתי את הכותרת האיומה – "מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים".

במייל הייתה שורה אחת. "מר אגמון יאיר שלום רב! מצ"ב מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים - לשון הרע". צורף קובץ אחד. ובקובץ הזה קראתי איך פוסט אחד שלי, פוסט תקיף, שכתבתי לפני כמה שנים, פוסט שפרסמתי בעקבות כתבת תחקיר איומה שהתפרסמה בטלוויזיה, כנגד איש מפורסם שהתגלה כסוג של טורף מיני – עלול להפוך לתביעת לשון הרע. השם ישמור. עורך הדין ששלח לי את המכתב תבע ממני למחוק את הפוסט, לפרסם התנצלות ולשלם למרשו מאה שבעים אלף שקלים.

ואני בשוויצריה בכלל. במושב האחורי של האוטו. בכביש הכי יפה בעולם. עם המשפחה המתוקה שלי. והלב שלי דופק פתאום, בום בום בום, והקרחת שלי בוערת, ואני מזיע כולי, תמיד כשאני בחרדה אני מתחיל להזיע בכל הגוף. וזה הערב האחרון שלי בטיול, ויש הלילה פעילות מיוחדת, מין משחק כזה מתוק שרותי, אחות של שירה, הכינה לכל המשפחה. מה אני אמור לעשות עכשיו עם הדבר הזה.

בהתחלה רציתי להעביר את הטלפון לשיזינג. רציתי להראות לה את המייל שקיבלתי. לשתף אותה בצרה האיומה שנקלעתי אליה. רציתי שהיא תשתתף בצערי. אבל אז חשבתי לעצמי, בשביל מה זה טוב. אם היא תראה את המייל הזה, היא תרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו. את החרדה האיומה הזאת בכל הגוף. וזה ידפוק לה את הערב, ואת החופשה, אולי אפילו את כל הטיול. אז החלטתי שלא. אני לא אספר לה. המכתב הזה הוא בסך הכול איום של עורך דין ערמומי. אני לא צריך לענות עליו תוך עשרים וארבע שעות. הכול טוב. בעוד כמה ימים, כשהיא תחזור הביתה, אני אשתף אותה בקטסטרופה הקטנה הזאת. זה לא הזמן. אני לא הולך להרוס לשיזינג את הטיול.

אז לא סיפרתי לה כלום. פשוט סגרתי את הטלפון, והכנסתי אותו לכיס, והסתכלתי בחלון, ולקחתי נשימות עמוקות. ופתאום חשבתי לעצמי – הי, רגע, למה שאני אהרוס גם לעצמי את הערב! אוקיי, אז קיבלתי מייל נוראי, עם מכתב נוראי. וייתכן שהמכתב הזה יהפוך לאירוע משפטי. אולי אפילו לאירוע כלכלי. בסדר. אבל זה המצב. ואני פה, בשוויצריה, עם כל המשפחה. וכרגע אין לי יותר מדי מה לעשות. אז מה, אני אמור להרוס גם לעצמי את הערב! בשבילי זה הערב האחרון של הטיול! אני לא מתכוון להרוס לעצמי כלום. מחר בבוקר, בשדה התעופה, אני אתקשר לאנשים, ואתייעץ על מכתב ההתראה הזה. מחר נתמודד עם הקטסטרופה הזאת. עכשיו אני כאן, בשוויצריה, עם האנשים שאני הכי אוהב בעולם. אני לא מתכוון לתת לעורך הדין הזה להרוס לי את היום. לא ולא! ככה נשבעתי לעצמי. הערב האחרון שלי בטיול יהיה ערב טוב!

כשהגענו לבית ששכרנו התקלחתי, צחצחתי שיניים ויצאתי עם אנרגיות חדשות וטובות. חאלס, החלטתי שיהיה ערב טוב, אז יהיה ערב טוב! המועקה עוד רוחשת לי מתחת לעור. אבל אני לא אתן לה להשתלט לי על הלב. עכשיו אני נוכח, עכשיו אני שמח, עכשיו אני אוהב, עכשיו אני בטוב. ארוחת הערב הייתה טעימה ונפלאה. הפעילות שרותי הכינה הייתה כל כך מרגשת. כולם כתבו לכולם מכתבים קטנים כאלה. מכתבי אהבה פנימיים. בסוף הערב יצאתי עם מעטפה עמוסה מילים טובות.

בלילה, לפני שנרדמתי, שכבתי במיטה וחשבתי מחשבות טובות. כמה טוב שלא סיפרתי לשירה ולמשפחתה על המייל הנוראי ההוא. שהצלחתי להשהות את החרדה, שהצלחתי להיות נוכח ברגע. שהצלחתי לשמוח עם משפחתי בלילה האחרון שלי בטיול. אני חושב שזה עניין של בגרות. לפני חמש או עשר שנים, החרדות היו משתלטות עליי. לא הייתי מסוגל לנהל אותן. לא הייתי מסוגל ליהנות מהחיים כשתיבת המייל שלי בוערת באש. אבל היום אני מסוגל, מתברר. ואני גאה בזה. טוב לו לאדם לנהל את חרדותיו. לא לתת להן להשתלט.

ובבוקר קמתי, ונפרדתי מכולם, והתחלתי את המסע הביתה. וכבר בדרך לשדה התעופה, ברכבת, מצאתי את עורך הדין שייצג אותי. בחור חריף ונחמד ששמו יוסי. ויוסי הרגיע אותי. הוא הסביר לי מה התהליך שנעשה עכשיו. הוא אמר לי שהוא אופטימי.

אחרי כמה ימים שיזינג חזרה, ואני עדכנתי אותה בהכול. בעדינות וברוגע. והיא הגיבה ממש טוב. וזהו. את סופו של הסיפור אני עדיין לא יודע, אבל החלק החשוב שבו כבר קרה. אני גאה בעצמי שהצלחתי לנהל את החרדות שלי. שמצאתי בעצמי את הכוחות להשהות את המועקה. שהצלחתי לבחור בטוב. זה הסיפור.