בשיתוף: מעבדת האתגר החרדי

בחודשים האחרונים השתתפתי בתוכנית בת שמונה ימי למידה, "מעבדת האתגר החרדי", בהובלת מכון ירושלים והעיתונאי ד"ר יהודה יפרח. המשתתפים הגיעו מכל קצוות הקשת הפוליטית – מהימין החרד"לי ועד השמאל הליברלי - והיו בהם מנהלים בכירים, ראשי ארגונים ועיתונאים, שהתכנסו כדי ללמוד את הסוגיה לעומק ולחשוב על מדיניות נכונה להתמודדות עם האתגר שמציבה החברה החרדית למדינת ישראל. שוחחנו עם עשרות רבנים, עסקנים, פוליטיקאים, פעילים חברתיים, עיתונאים, אנשי עסקים, פקידי ממשלה ואנשי חינוך, מחקר וצבא, וראינו מצגות עם נתונים ממכוני מחקר כמו קהלת, תכלית, המכון החרדי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, חברת הייעוץ שלדור, וכן נתוני ממשלה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

התמונה שהתקבלה מבהילה. הוויכוח הפוליטי השגרתי על גיוס או תקציבים לא מתחיל לגרד את המשבר העצום העומד לפתחנו. האוטונומיה החרדית שהוקמה בלב מדינת ישראל היא עניין בעל השלכות אדירות על עתידנו, והוא יצא משליטה. אנחנו מכירים אותו דרך כותרות בודדות – גיוס והשתמטות, תעסוקה ואקדמיה, חינוך ולימודי ליבה - אבל רובנו לא מבינים את התמונה הרחבה שמאחורי הכותרות האלה. התמונה הזאת נוגעת לחיים של כל אחד מאיתנו, והגיע הזמן שנכיר אותה לעומק.

לא תמצאו במאמר הזה שנאת חרדים. יש לי שכנים וחברים חרדים, אנשים מקסימים וערכיים, שאני אוהבת ומעריכה. האצבע המאשימה כאן אינה מופנית כלפי חרדים כפרטים אלא כלפי המנגנון, המפלגות החרדיות, והמדינה שמממנת ומטפחת את האוטונומיה החרדית - ובכלל זה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיודע היטב כל מה שאני עומדת לתאר. ב־2003, כשר האוצר, הוא התבטא בחריפות נגד המנגנון החרדי וניסה לבלום את התרחבותו. אבל מאז, הברית הפוליטית שכרת עם המפלגות החרדיות תרמה לשימורו ולהתרחבותו של המנגנון החרדי, בלי שניתן מענה מספק למחירו ארוך הטווח.

התוכנית שהשתתפתי בה לא הכתיבה לנו מה לחשוב; היא חשפה בפנינו מקסימום מידע כדי שנוכל לעסוק בסוגיות מדיניוּת הנוגעות למגזר החרדי. התובנות כאן הן שלי, ואינן מייצגות את המארגנים או את שאר המשתתפים, שהגיעו מכל רחבי הקשת הפוליטית. הנתונים מבוססים על מומחים, אנשי מקצוע, מחקר וממשלה, ואני יוצאת מנקודת הנחה שהם מדויקים. כמעט כל העמדות הביקורתיות שאביא כאן אינן שלי – הן של דוברים חרדים, חלקם מצויים בעמדת אופוזיציה למנגנון החרדי. הביקורת שאזרחי האוטונומיה החרדית משמיעים בחדרי חדרים על ההנהגה שלהם, קשה ונוקבת הרבה יותר ממה שנשמע כלפי חוץ.

המספרים לא משקרים

נתחיל בנתוני יסוד: עם קום המדינה חיו בישראל 26 אלף חרדים בלבד, כ־3% מאוכלוסיית המדינה הצעירה. בשנת 2000 הם מנו כבר חצי מיליון. היום הם כמעט מיליון וחצי – 14% מהאוכלוסייה. מיליון מתוכם  הם ילדים מתחת לגיל 19. כלומר, הגידול המהיר בשיעור החרדים באוכלוסייה כבר כאן, בגילאי הילדים, וממש בקרוב נתחיל להרגיש את המשמעות. בעוד עשר שנים צפויים החרדים להיות 18% מאוכלוסיית ישראל, כ־2.2 מיליון נפש, ובעוד 25 שנה – רבע מהציבור בישראל. זהו קצב גידול שאין לו אח ורע בעולם המערבי, והוא לבדו מחייב חשיבה מחדש על כל תחום - תקציב המדינה, שוק העבודה, מערכת הביטחון, החינוך, התכנון והבנייה.

71% מהחרדים מתגוררים כיום בשבע ערים גדולות: ירושלים, בני ברק, בית שמש, ביתר עילית, מודיעין עילית, אשדוד ואלעד. בשנים האחרונות הציבור החרדי מתחיל לצאת גם לפריפריה, בעיקר בשל יוקר המחיה, ואופייה של הפריפריה משתנה בהתאם. המשמעות לישובים הקולטים עצומה: כל יישוב שציבור חרדי משמעותי עבר אליו, חווה ירידה דרמטית במעמדו הסוציו־אקונומי. בבית שמש, למשל, למדו במערכת החינוך 36% תלמידים חרדים בשנת 2000, וכיום מדובר ב־85%. באותה תקופה ירדה העיר בשלושה מקומות בדירוג הסוציו־אקונומי. בערד קרתה תופעה דומה: שיעור התלמידים החרדים עלה מ־21% ל־75%, וגם היא ירדה שלושה מקומות בדירוג.

מדוע בעצם הציבור החרדי מוריד את הדירוג הכלכלי של הערים שהוא מתיישב בהן? בין השאר, משום שהחרדים משתכרים בממוצע הרבה פחות מלא־חרדים, ומשלמים מעט מאוד מס הכנסה. כמחצית מהגברים החרדים אינם עובדים כלל, לעומת פחות מ־20% מהגברים הלא־חרדים. גם אלה שכן עובדים, כמעט אינם מגיעים למדרגת שכר שמחייבת מס הכנסה. הנשים החרדיות העלו מאוד את שיעור התעסוקה שלהן בעשור האחרון והדביקו כמעט לחלוטין את הנשים הלא־חרדיות – עם כ־80 אחוזי תעסוקה – אבל הן עובדות בממוצע פחות שעות ובשכר נמוך יותר, ולכן גם הן כמעט אינן מגיעות למדרגת שכר שמשלמת מס.

ישנה סיבה נוספת לכך שהציבור החרדי מקבל מהמדינה הרבה יותר מכפי שהוא משלם לה: הוא נהנה מהטבות, הנחות ותמיכות ממשלתיות מפליגות, במידה שאין דומה לה באף מגזר אחר. משפחה ישראלית לא־חרדית מקבלת בממוצע 600 שקל בחודש בתמיכות והטבות; משפחה ערבית – כ־800 שקל; ואילו משפחה חרדית - 2,000 שקל, ומשפחה של אברך – כ־3,000 שקל בממוצע. מדובר בקצבת ילדים, קצבת אברך, סיוע בשכר דירה, מענק לרוכשי דירה בפריפריה, הנחות בארנונה, בביטוח לאומי ובתחבורה ציבורית, סבסוד מעונות וצהרונים, משכנתאות בתנאים מוטבים ועוד. בכל התחומים האלה קיימים קריטריונים שמיטיבים במיוחד עם הציבור החרדי.

למעשה, המדינה שואלת את אזרחיה "האם אתה חרדי?", ומי שעונה לשאלה הזו בחיוב מקבל שורה ארוכה של הטבות שמעודדות את אורח החיים החרדי ואת ההשתייכות למגזר. 95% ממשקי הבית החרדים זכאים להנחה המקסימלית בתחבורה הציבורית, לעומת 58% מהלא־חרדים. כך גם בארנונה: החרדים בקושי משלמים אותה, משום שרובם מקבלים את ההנחה המקסימלית. זוהי אחת הסיבות לכך שהערים החרדיות זקוקות למיליארדי שקלים מהמדינה כדי לשרוד (בני־ברק שונה מעט, בזכות מגדלי עסקים הממוקמים בשטחה ומשלמים ארנונה גבוהה). גם מול שני העשירונים התחתונים בישראל החרדים מקבלים יותר, משום שהקריטריונים מיטיבים עם משפחות ברוכות ילדים, והתמיכות הללו מייצרות תמריצים שליליים לתעסוקה. ויש גם תמיכה עקיפה: מיליארדי שקלים בשנה מגיעים לחרדים דרך העמותות החרדיות, בהקצאות יתר ברווחה, בחינוך ובשירותי דת.

מאחורי המסך

את הנתונים החדים ביותר בהקשר הזה מספק מיכאל שראל, ראש פורום קהלת לכלכלה ולשעבר הכלכלן הראשי באוצר. לפי מחקרו, משק בית יהודי לא־חרדי משלם למדינה בממוצע 9,000 שקל בחודש יותר ממה שהוא מקבל ממנה; ואילו משק בית חרדי מקבל מהמדינה בממוצע 6,000 שקל יותר ממה שהוא משלם. 70% ממשקי הבית של יהודים לא־חרדים משלמים נטו למדינה, לעומת רק 20% מהחרדים. הנתונים האלה חוזרים על עצמם בכל מחקר ומצגת שראינו בתוכנית. המשמעות: ישראל נמצאת על תוואי פיסקלי שאינו בר־קיימא. שני העשירונים העליונים מממנים 93% ממס ההכנסה, בעוד מחצית מהאוכלוסייה אינה משלמת מס הכנסה בכלל. המגזר החרדי, עם שיעור הריבוי הטבעי הגבוה שלו והתלות המוחלטת במדינה, מחריף מאוד את המגמה. בקצב הזה, בעוד שניים־שלושה עשורים תגיע כלכלת ישראל למספרים שמאפיינים כיום את בנגלדש.

לכאורה, בעולם שבו קצב הילודה פוחת כמעט בכל מקום, קצב הילודה האדיר של החרדים היה אמור להיות בשורה טובה. ישראלית לא־חרדית יולדת בממוצע 2.5 ילדים, יולדת חרדית - 6.5, לעומת ממוצע של כ־1.5 ילדים לאישה במדינות ה־OECD. ואולם ללא שינוי במדיניות, הגידול הזה מציב אתגר כבד: אנחנו הופכים במהירות לאחת המדינות הצפופות בעולם, וכלל לא ערוכים לריבוי הטבעי החרדי מבחינת דיור, מיטות אשפוז, כיתות לימוד וכבישים. הוסיפו לכך את העובדה שהבנים החרדים אינם לומדים לפרנס את עצמם ואינם לוקחים חלק בהגנה על המדינה, ותקבלו עלייה עצומה בריבוי הטבעי שמכבידה על הכלכלה בלי לייצר כוח עבודה או ביטחון. ובכל זאת, המדינה עושה הכול כדי להגדיל עוד יותר את הילודה במגזר החרדי, באמצעות ההטבות שהמפלגות החרדיות דורשות ומקבלות.

איך הגענו למצב שבו מגזר שלם מתנהג כלכלית וחברתית באופן כה שונה משאר החברה הישראלית – כולל האזרחים הערבים, שגם הם מיעוט עם אתגרי שילוב משלו? ההסבר נעוץ בכך שהחרדים חיים פיזית בתוך ישראל, אך מאחורי מסך ברזל שבנתה סביבם האוטונומיה החרדית. רוב החרדים חיים ברמה כזו או אחרת של ניתוק מהעולם החיצון – ניתוק שנוצר ומתוחזק על ידי מנגנון פיקוח הדוק, המפעיל מערכת מסרים מיומנת שמטרתה להשתיק קולות והשפעה מבחוץ, ולברוא לחרדים עולם מקביל שבו שולטים נרטיבים מפוקחים היטב. שורה של גברים ונשים חרדים, וכן כאלה שעזבו את המגזר, תיארו באוזנינו מערכת שלמה של שקרים והסתרה, הפחדה ואינדוקטרינציה.

יטענו, ובצדק, שיש אינסוף גוונים של חרדיות, ולא כל החרדים חיים מאחורי מסך של ברזל. אענה בציטוט של עיתונאי חרדי ששוחחתי איתו: "כל החרדים חיים מאחורי חומה, השאלה מה גובהה. לחלקנו היא מגיעה לגובה הברך, ולחלקנו גבוה מעל הראש". בהחלט יש חרדים חופשיים יותר מאחרים, ובכל זאת אני מתייחסת כאן בהכללה למיינסטרים החרדי, כי אי אפשר להמשיך להתעלם מההסתגרות שהמדינה מאפשרת ומממנת, ומהמחיר שהיא גובה מהחרדים ומכולנו כאחד.

גבולות הבחירה

יש שיגידו: זו זכותם לחיות בדרכם, ואין זה עניינה של המדינה איך החרדים בוחרים לחיות. אפשר לענות על כך בחמישה דרכים. ראשית, יש מקום לשאול עד כמה הבחירה בדרך החיים החרדית חופשית בעומק, אם הם נולדים וגדלים מאחורי מסך ברזל שמונע מהם גישה לעולם החיצון, למידע, להשכלה ולדרכי חיים אחרות. במובן הזה הם אינם חיים במדינה דמוקרטית, אינם אזרחים חופשיים ושווי־זכויות, ואינם נהנים מהחירויות ששאר אזרחי המדינה נהנים מהן. הם חיים באוטונומיה שמנהלת את חייהם מול המדינה – אוטונומיה שאין בה עיתונות חופשית, מערכת פוליטית חופשית או שוק חופשי.

שנית, אי אפשר לדבר על בחירה חופשית כשהמחיר על ניסיון להגיע למידע או לצאת מהתלם הוא כה גבוה: נידוי חברתי ומשפחתי, פגיעה בשידוך, בקבלה למוסדות חינוך, בפרנסה ועוד. שלישית, אילו הבחירה הייתה חופשית באמת, מנגנון התעמולה וההסתרה לא היה נדרש: לא הניתוק האגרסיבי מאינטרנט וטלפונים חכמים, לא ההפרדה מהחברה הכללית, ולא המנגנון שמוודא היעדר בחירה בחינוך, בשידוכים, בילודה ובקלפי. רביעית, ובהתאם, לא היה נדרש נרטיב שקרי על החיים מחוץ לעולם החרדי – עולם שמוצג כסדום ועמורה: מסוכן, קר, נטול משמעות ולא־יהודי. וחמישית, ודאי שזה עניינה של המדינה, שהרי היא זו שנדרשת לבנות, לקיים ולממן את האוטונומיה החרדית. דבר אחד הוא לחיות אורח חיים בדלני בקהילה של 26,000 איש, כפי שהיה בקום המדינה; דבר אחר לגמרי הוא לעשות זאת כשמדובר ב־1.5 מיליון בני אדם, שכבר דורשים תקציב מדינה והתגייסות מלאה של המדינה כדי לאפשר את האוטונומיה שלהם.

המנגנון החרדי דורש מהמדינה שלא תכפה עליהם את ערכיה – ובאותה נשימה דורש ממנה, באופן אקטיבי ובמיליארדי שקלים, לממן את ההסדרים שמקיימים את אורח החיים הבדלני. עובדה חשובה נוספת: כמעט כל התעסוקה במגזר החרדי היא פנים־מגזרית. רוב החרדים מועסקים בחינוך המגזרי, והמדינה מעסיקה, במישרין או בעקיפין, כמחצית מהעובדים החרדים דרך עמותות חינוך, רווחה ובריאות. שמונה מתוך עשרה חרדים עובדים "בתוך הקהילה" – ובפועל למען המפלגות החרדיות, שאחראיות במישרין או בעקיפין על רוב המשק החרדי. זהו משק סגור שהמפלגות החרדיות שולטות בו, ושמשאיר את החרדים מנותקים יחסית משאר החברה הישראלית.

אני מניחה שחלק מהקוראים אינם מתחברים לדברים, שהרי הם מכירים אישית חרדים שאינם מתאימים לתיאור הזה: חברים, עמיתים או בני משפחה חרדים שיש להם טלפונים לא־כשרים, שעובדים עם לא־־חרדים, ששירתו בצה"ל ולמדו באוניברסיטה. גם לי יש חברים חרדים כאלה. הם נמנים כנראה על כ־20% של "חרדים מודרנים" – יוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. שווה לבדוק עם אותם חברים באיזה מוסדות הילדים שלהם לומדים, והאם הם מעודדים אותם להתגייס או ללמוד באוניברסיטה. תגלו שבקרב חלק לא מבוטל מהחרדים, המגמה אינה שילוב הדרגתי, אלא להפך: הסתגרות שהולכת ומעמיקה מדור לדור. דברים שהיו נהוגים בדור ההורים, כבר לא מקובלים בדור הילדים. לדברי איש חינוך חרדי ששוחחנו עימו, זהו כנראה הציבור היחיד בעולם שבו דור הילדים מדבר אנגלית פחות טוב מדור ההורים.

ועוד עובדה חשובה, שלרוב נשכחת: החברה החרדית שאנחנו מכירים היום היא תופעה חדשה ומודרנית. ההנהגה החרדית מספרת לנו שזהו אורח החיים היהודי האותנטי בן מאות שנים, אבל האמת היא שאין עוד מקום או זמן בהיסטוריה שבו יהודים חיו כמו החרדים בישראל. "עולם התורה", שבו כל הגברים מוסללים להיות אברכים מבוקר עד ערב ונשותיהם מוסללות ללדת, לגדל את הילדים וגם לפרנס את המשפחה במקביל, הוא תופעה שצמחה בישראל בעשורים האחרונים. ההחלטה לשלוח את כל הבנים ללמוד תורה כל היום התקבלה על ידי הרבנים בשנות החמישים, מתוך חשש שהחרדיות תיעלם לאחר השואה, ומאז שנות השמונים היא ממומנת בידי המדינה מסיבות פוליטיות גרידא.

בלי מבחנים וציונים

לאוטונומיה החרדית יש שורה ארוכה של מנגנוני מדינה שמשרתים אותה, וחלקם כבר תוארו. אבל היהלום שבכתר, החשוב מכול לשימור האוטונומיה הבדלנית, הוא מערכת החינוך החרדית. לא מדובר במערכת חינוך אחת, כמו בשאר הזרמים – הממלכתי, הממלכתי־דתי והערבי - אלא בשורה של רשתות ועמותות חינוך עצמאיות, שכולן, כמעט בלי יוצא מן הכלל, ממומנות בכבדות בידי המדינה.

רק כ־8% מהבנים החרדים ו־4.5% מהבנות מתחנכים בחינוך הממלכתי־חרדי היסודי (ממ"ח) - חינוך חרדי ציבורי שמספקת המדינה עצמה. זהו זרם שהוקם לפני קצת יותר מעשור, וגם אם חל בו גידול מסוים, הוא מתקשה מאוד לפרוץ משום שהמנגנון החרדי מתנגד לו בכל כוחו משום שהוא אינו רוצה שום השפעה מדינתית על חינוך הילדים. הסמכות לפתיחת ממ"ח נמצאת בידי ראש העיר, וראשי הערים החרדיות אינם מאפשרים לו להיפתח בתחומם, כך שתמצאו אותו בעיקר בערים מעורבות; בבני ברק אין אף לא בית ספר ממ"ח אחד, למרות הביקוש. הזרם גם אינו קיים בחינוך העל־יסודי, כך שבוגרי הממ"ח ביסודי נאלצים להשתלב בחינוך העצמאי החרדי. שם הישיבות והסמינרים לא רוצים לקבל אותם, וזו עוד דרך לחסום אותו. משפחה ששולחת ילדים לממ"ח עלולה להיתקל בבעיות בשידוכים, בפרנסה ובקבלה לישיבה. זה עצוב, משום שבסקרים שנעשו בקרב הורים חרדים, כ־70% מהם רוצים שהילדים ילמדו מקצועות שיאפשרו להם לפרנס את עצמם ולא לחיות מקצבאות.

ביקרנו בבית ספר ממ"ח יסודי לבנות, והתרגשנו מאוד. הילדות לומדות לימודי ליבה ברמה גבוהה – מתמטיקה, אנגלית, מדעים, היסטוריה וגם מוזיקה - והן גם חרדיוֹת לחלוטין. בעיקר ניכר שם הפיקוח של המדינה: מבנה יפה ונקי, כיתות שאינן צפופות, הכשרת מורים מקצועית, תוכנית לימודים ויעדים ברורים. אז איפה לומדים רוב הילדים החרדים שאינם בממ"ח? רובם ברשתות עצמאיות, בבעלות מפלגתית של ש"ס ויהדות התורה, כמעט ללא מעורבות של המדינה. זה לא קיים באף מגזר אחר, ובעיקר, מדובר בחינוך פרטי במימון ציבורי.

מאפייני החינוך החרדי, בגדול, הם: לימודי קודש לגברים; נשים כתומכות לימודי קודש, שלומדות לטפל במשפחה ולפרנס אותה; והתבדלות, הכוללת ברוב המקרים דה־לגיטימציה למדינת ישראל וחינוך לעוינות כלפי העולם שבחוץ. החינוך היסודי סובל מצפיפות ומחוסר בשעות לימוד והוראה, ואינו כפוף לסטנדרטים ולפיקוח. בישיבות ובסמינרים לבנות קיימים מנגנוני סינון ונשירה שנועדו לייצר שליטה וציות – כולל גזענות עדתית וסינון לפי שיוך לחצר של רב מסוים. והכי חשוב: זו מערכת חינוך מפלגתית לכל דבר. הרשתות שייכות למפלגות החרדיות, כלומר הילדים מקבלים חינוך מפלגתי במימון המדינה. נסו לדמיין מציאות שבה המדינה הייתה מממנת רשת חינוך בבעלות מפלגת הדמוקרטים או הליכוד.

נתוני הגברים החרדים הם ליבת הוויכוח הציבורי. רק ל־2.8% מהם יש תעודת בגרות, לעומת 79% מהגברים הלא־חרדים. גבר חרדי מרוויח בממוצע 27% ממה שמרוויח גבר לא־חרדי. בישיבות עושים הכול כדי שהצעירים לא יעזבו, גם אם הם לא ממש מגיעים לישיבה – תופעה המכונה "נוער נושר". אין שם מבחנים ואין ציונים. לא כל הצעירים רוצים או מסוגלים ללמוד שלושה סדרים ביום, אבל הישיבה תמצא דרך לשמור אותם בפנים, העיקר שלא ילכו לצבא. נוער חרדי נושר יכול לקבל בצה"ל הזדמנות אמיתית למשמעות, לשיפור יכולות ולמנהיגות. במקום זאת, המדינה עצמה מממנת מסגרות לנוער הזה, שמטרתן להשאיר אותו בעולם הישיבות בכל מחיר.

בשנים האחרונות הושקעו כשני מיליארד שקלים, ממשלתיים ופילנתרופיים, כדי לשלב חרדים בתעסוקה, בביטחון ובאקדמיה. ברוב המקרים התוצאה הייתה כישלון מוחלט, כי המדינה עצמה עושה ביד השנייה הכול כדי שזה לא יצליח: פקידי ממשלה מריצים תוכניות שילוב, ובמקביל פוליטיקאים חרדים והמנגנון החרדי פועלים לסכל את הצלחתן. פיצול העמדות בציבור הלא־חרדי - מסורתיים, דתיים וחילונים – מקשה על גיבושה של מדיניות משותפת ועקבית בנושא. שורה ארוכה של אקטיביסטים חרדים סיפרו לנו כיצד במפגשים עם ארגונים ציוניים יש לא פעם התבטלות מוחלטת של הציונות מול החרדיות: ארגונים ישראליים מוכרים פועלים שם בהסוואה תחת שמות אחרים, בלי דרישות ובלי ערכים - רק שיבואו, עם הבטחה שמי שנכנס חרדי ייצא חרדי בדיוק כמו שהוא. השילוב פשוט לא עובד, ומי שעדיין מדבר על "הדרגתיות" ו"זה תהליך", לא לוקח בחשבון שרוב מי שעסק בכך בפועל, התייאש מהגישה הזאת לחלוטין.

תורת הגלגולים

איך עובדת הכלכלה בתוך האוטונומיה החרדית? לכאורה יש בה סתירה: אם החרדים מכניסים הרבה פחות כסף אבל יש להם הרבה יותר פיות להאכיל, חתונות לחגוג ודירות לקנות - איך זה עובד? הכירו את המושג "פרנסה משמיים".

ראשית, החברה החרדית צנועה מאוד מבחינה חומרית: אין כמעט חופשות בחו"ל, מסעדות, תיאטרון, קניות ראוותניות ומכוניות. שנית, קיימת מערכת שלמה של צדקה ונדבנות – מפותחת, אקולוגית ומרשימה – שמאפשרת לחרדים ליהנות ממוצרי יד שנייה של שכניהם: עגלות וציוד לתינוקות, תנורים, שמלות כלה, חלב אם, ציוד לחולים, תרופות וכל מה שאפשר להעלות על הדעת. אבל האירוע הכלכלי החרדי המשמעותי יותר הוא גם המסוכן באמת - גמ"חי ההלוואות. מדובר במוסד פיננסי לכל דבר המעניק לחרדים הלוואות ללא ריבית. קיימים שורה ארוכה של גמ"חים כאלה, המתפקדים כמערכת בנקאית אלטרנטיבית שמשרתת מאות אלפי משקי בית חרדים, עם מעט מדי רגולציה ופיקוח. ב־2022 נכנס לתוקף חוק הגמ"חים שהעביר אותם מהאפור ללבן, אבל הוא אינו מגן על הלווים כמו על לקוחות בנקים רגילים, ובפועל אין כמעט אכיפה.

הסיפור המסוכן באמת טמון במושג "מגלגלים גמ"חים". חרדים רבים לווים מגמ"ח אחד כדי לעמוד בהחזר לגמ"ח אחר או לבנק שממנו לקחו משכנתא, וחוזר חלילה. ל־45% מהמשפחות החרדיות יש משכנתא בבנקים הרגילים, לעומת 27% אצל לא־חרדים, ורבים מהם משלמים את החזרי המשכנתא באמצעות הלוואות מהגמ"חים. המערך הזה עלול להיקלע למשבר חמור, ככל שהלוואות חדשות נדרשות שוב ושוב לכיסוי חובות קודמים, שהרי מדובר בבועה ריקה מכסף אמיתי. כל משפחה חרדית צריכה לקנות דירה לילדיה הרבים – זו הנורמה המחייבת - והבנקים לא פעם מעלימים עין מכך שמאחורי ההלוואות אין הכנסות אמיתיות (יש הרבה מסמכי הכנסה כוזבים), ומעניקים משכנתאות המוניות בלי כיסוי ממשי. אם המערך הכלכלי הזה יקרוס, מי שיצטרך לחלץ את הבנקים ואת המגזר החרדי תהיה המדינה, מכספי כולנו.

בסופו של דבר, הערבות ההדדית – מרשימה ככל שתהיה – אינה יכולה לבדה להבטיח ביטחון כלכלי, והחברה החרדית סובלת ממשבר עוני חריף: יותר מ־40% ממנה מתחת לקו העוני, בערים שהן מהצפופות בעולם המערבי. דוברים חרדים רבים דיברו בגלוי על תופעות שמאפיינות חברות עניות - ילדים רעבים, אלימות במשפחה, פשיעה, זנות ושוק אפור.

ברית ציונית

אז מה עושים? התשובה היא חרדיות ממלכתית: להפסיק בהדרגה את המימון לעמותות החרדיות ולמנגנונים שמתחזקים את האוטונומיה החרדית, ולהעביר את הכסף להשתלבותם ההדרגתית של החרדים במערכות הציבוריות של מדינת ישראל. זאת באמצעות חינוך חרדי ממלכתי מעולה, גיוס חרדי ממלכתי, ותוכניות אקדמיות ממלכתיות לחרדים. "ממלכתי" פירושו שהחינוך, הגיוס וההשתלבות האקדמית יהיו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל וערכיה, יעודדו תעסוקה ושירות, ויאפשרו מגזריות חרדית עד לרמה שאינה סותרת את ערכי המדינה ואינה דורשת הסתרה או מנגנוני שליטה.

אחת הדרישות האגרסיביות של החרדים נוגעת להפרדה והסתרה של נשים. על כך אמר לנו אחד הדוברים החרדים: "החרדי פוגש את הקופאית בסופר, את הפקידה בביטוח הלאומי ואת הרופאה בבית החולים – הוא יכול לפגוש גם את הקצינה בצבא ואת המרצה באוניברסיטה. ישראל חייבת להפסיק להתבטל בפני המנגנון החרדי בנוגע להסתרת נשים, ולהבין שלא מדובר באירוע הלכתי אלא במנגנון של כוח ושליטה".

לצד זאת, החרדיות במתכונתה הנוכחית תוכל להמשיך להתקיים, אבל לא על חשבון המדינה: מי שלא ישרת ולא ילמד ליבה, לא ייהנה מהטבות המדינה, שתפסיק סוף־סוף לעודד חרדיות באמצעות קריטריונים ש"עובדים" לטובת הציבור החרדי בלבד.

חשוב לזכור: עודף לחץ על החרדים עלול לייצר דווקא עוד הסתגרות. לכן, לצד הסנקציות וביטול התמיכות, חובה לייצר אלטרנטיבה חרדית ממלכתית – מפלגות, מכינות קדם־צבאיות, מוסדות חינוך והשכלה ותנועות נוער חרדיות־ממלכתיות – ולהציע תמיכה נדיבה לחרדים המבקשים להשתלב בתעסוקה ובשירות. זה נשמע אולי דמיוני, אבל הנה המחשבה המעודדת ביותר שיצאתי איתה מהתוכנית: החברה החרדית השתנתה מאוד בעשרות השנים האחרונות, ולמעשה נבנתה מחדש ברוח המודל שהצגתי במאמר זה. אם החברה החרדית הצליחה להשתנות פעם אחת באופן כל־כך דרמטי, היא יכולה להשתנות שוב. והשינוי הזה הכרחי כדי שישראל תוכל להמשיך להיות בית לאומי בטוח ומשגשג לעם היהודי כולו.

השינוי הזה יתאפשר אך ורק במערכת פוליטית שמובלת על ידי קואליציה שאינה תלויה במפלגות החרדיות. מול המנגנון החרדי צריכה לעמוד ברית של מפלגות ציוניות מימין, מרכז ושמאל, המחויבת לפירוק האוטונומיה החרדית וקליטת אזרחיה החרדים במדינת ישראל. המנגנון החרדי כבר הוכיח שכל שינוי בתנאים שהוא התרגל אליהם וניזון מהם יהיה מלווה באלימות והפרות סדר ובקמפיין געוואלד אגרסיבי, ואולם אסור להירתע: רק מדיניות אסרטיבית, ברורה, אחודה ובלתי מתפשרת, שיש בה מקלות וגם גזרים, תוביל את החרדיות הישראלית ממודל של הסתגרות ותלות שאינו בר קיימא, למודל של שותפות, עצמאות כלכלית ותרומה למדינת ישראל ולחברה הישראלית.

בשיתוף: מעבדת האתגר החרדי