רק לפני כחודש חווינו משבר מים קיצוני עם השבתת רוב מתקני ההתפלה לאורך מישור החוף בגלל זיהום חריג, ולפני כשבוע אירע משבר נוסף בצפון הנגב לאחר השבתת מכון טיהור השפכים בשוקת בגלל נזקי עבריינים שביקשו דמי חסות. שני המקרים העידו עד כמה התשתיות רגישות ועלולות להיפגע - בין במתקפה פיזית, בין במתקפת סייבר ובין מסיבות טבעיות. לא את הכול אפשר למנוע. מה שאפשר וצריך לעשות, כמו במצבי חירום אחרים, הוא לשמור על מקורות חלופיים שנוכל לנצל בעת הצורך.

אקוויפר ההר הוא מאגר מי תהום טבעי מהחשובים בארץ, מקור חיוני במיוחד במקרה שתשתיות ההתפלה נפגעות. אלא שבמקום לשמור עליו, אנו עדים לזיהום יומיומי של המשאב הקיומי הזה, וכמעט איננו עושים דבר.

מדי שנה נוצרים ביהודה ושומרון כ־124 מיליון מטרים מעוקבים של שפכים, ומתוכם כ־100 מיליון מגיעים מהאוכלוסייה הערבית. כ־80 אחוז מהשפכים הללו אינם עוברים טיהור או טיפול, אלא מוזרמים ישירות לקרקע ולנחלים. משם קצרה הדרך למי התהום.

כ־65 מיליון מ"ק מחלחלים מדי שנה לקרקע מבורות ספיגה בלבד. לצד הנזק האדיר לסביבה ולמי התהום, הנזק הכלכלי הישיר מוערך בכ־127 מיליון שקלים בשנה.

מאז אוסלו בחרו ממשלות ישראל לתלות את יהבן ברש"פ כדי שתטפל בפסולת ובשפכים של האוכלוסייה הערבית ביו"ש, אלא שהאחריות הזאת נדרסה תחת גלגלי אוסלו. התוצאה אינה מסתכמת רק בזיהום מאגר מים חיוני. לפי מחקר שערכנו, שרפת פסולת באתרים לא חוקיים ביו"ש גורמת לכ־1,300 מקרי מוות מוקדם בישראל מדי שנה.

כמו האוויר, גם המים אינם מבחינים בגבולות מדיניים, ומדלגים מעל ומתחת לחומות הפרדה. את המושג "זיהום חוצה גבולות" שמענו לא מעט בשנים האחרונות, אך בשטח אנו רואים אסון סביבתי מתמשך, שאינו זוכה לתשומת הלב הראויה.

משבר השפכים ביו"ש לא נובע ממחסור בתקציב, אלא ממשבר תפיסתי: אשליה של שיתוף פעולה. לפי נתוני OECD, הרש"פ היא שיאנית בקבלת סיוע בינלאומי לנפש. מאות מיליוני דולרים מכספי הסיוע נועדו להקמת מתקנים לטיפול בשפכים. בהסכמים בין מדינת ישראל לרשות נקבע כי החלטות על פיתוח תשתיות המים והביוב במרחב יתקבלו בוועדת המים המשותפת. במשך שנים פעלה ישראל בהתאם להסכמים מתוך ציפייה להדדיות, אלא שהרשות פועלת כישות עולם שלישי הנעדרת מסוגלות שלטונית, תשתיתית וארגונית לניהול משברי סביבה.

נושאי הסביבה נדחקים בה לתחתית סדר העדיפויות, תשתיות קורסות עקב תפעול לקוי כתוצאה מהיעדר גבייה ואכיפה, ומכרזים בינלאומיים משותקים בגין התנגדויות מקומיות וחוסר יציבות. לכן מנקודת מבט סביבתית, המשך ההישענות על הרשות כחלק מהפתרון רק מעמיק את הבעיה ומאפשר את המשך הפגיעה הסביבתית.

אין מנוס מלהכיר בכך שהרשות היא מקור הבעיה, ואי אפשר להמשיך להסתמך עליה. שיתוף פעולה הישראלי עם הרשות בתחום הטיפול בביוב משול למיקור חוץ של הביטחון הלאומי שלה.

עלינו לשנות תפיסה בדחיפות: לנטוש את המדיניות הפסיבית והתגובתית, הממתינה להסכמות, ולעבור ליוזמה פעילה, ובמידת הצורך גם חד־צדדית. יש לתת לעשייה ההנדסית להוביל: לזהות את מקורות הזיהום, לתכנן פתרונות מתאימים ולבצעם.

לאקוויפר ההר אין חלופה. אובדן מקור המים הטבעי הזה יפגע ביכולת הגיבוי של משק המים ובביטחון המים של ישראל. חובתה של מדינה חפצת חיים לשלוט במשאבי המים שלה ולהגן עליהם. במזרח התיכון, ההולך ונעשה צחיח, הפקרת האחריות למשאב הזה בידי גורם שאינו מסוגל או אינו מעוניין להגן עליו היא הימור שאסור לישראל לקחת.

ראוי שנבחרינו יהיו מוכנים להכניס את הידיים עמוק לביוב, ולעשות את מה שצריך כדי להבטיח מים נקיים לנו ולדורות הבאים.

ברק ורקר הוא מנכ"ל עמותת "ירוק עכשיו"