מהו ציר הזמן שחקירת מחדל 7 באוקטובר צריכה להיגזר ממנו? עד היכן עלינו להרחיק לאחור כדי לאתר את שורשי ההתנהלות שהמיטה עלינו את הנורא שבאסונותינו? הכוונה איננה בהכרח לחקירה רשמית וממוסדת, המתמהמהת כידוע לבוא, אלא לשיח הציבורי המתנהל בשלל דרכים וערוצים, ומבקש להבין מה זה אירע לנו וכיצד.
בתשובה לשאלה הזו מוצעים לנו צירי זמן שונים, התלויים מטבע הדברים גם בהשקפות עולם ובזהויות פוליטיות. למשל, יש המבקשים להרחיק שלושים ועשרים שנה לאחור, לימי אוסלו וההתנתקות, ולמתוח קו ישיר בינם ובין פלישת חמאס בשמחת תורה תשפ"ד.
בלי לדון בגופם של דברים, נראה שההיאחזות בציר הזמן הזה מבטאת פעמים רבות שאיפה לפרוק את האחריות ממחנה הימין ומנהיגיו ולהטיל את כולה על הצד השני, כאילו לא היה מה לעשות בכל השנים שבתווך כדי למנוע את האסון, וכאילו ממשלות אינן נדרשות להתמודד עם מצב נתון שירשו, כולל טעויות וכשלים של קודמותיהן.
הכי מעניין
גלעד שליט עם ראש הממשלה. | צילום: משה מילנר, לע"מ
אותו הניסיון להתנער מאחריות מביא ליצירתו של ציר זמן הפוך בתכלית, קצרצר וחמקמק מאין כמותו: ציר זמן של שעות ספורות. לפי הטיעון הזה, עתידה של ישראל וגורלם של רבבות מאזרחיה היו תלויים על חוט השערה של יקיצת ראש הממשלה בשעות שקדמו לפלישת חמאס.
אולם קיימת גם אפשרות שלישית, ממוצעת: לא שלוש שעות, אך גם לא שלושים שנה. אפשר ואף מתבקש לחזור 12 שנים לאחור, לעסקת שליט שנחתמה באוקטובר 2011, תחת אותו ראש ממשלה שכיהן כאן באוקטובר 2023. כזכור, באותה עסקה אסונית שוחררו יותר מאלף פעילי טרור תמורת חייל שבוי אחד.
בין עסקת 2011 למתקפת 2023 מחבר קו ישיר ובהיר, מצמרר בפשטותו: כידוע, אחד מהמשוחררים היה ראש הנחש שעתיד ליזום, להוביל ולהמיט עלינו את חורבן 7 באוקטובר. לאור העובדה הזו, אפשר היה לצפות שעסקת שליט תתפוס נפח רב יותר בדיון הציבורי בעקבות הטבח.
לעיסוק המועט בה יש סיבה: שום מחנה אינו מעוניין לשוב ולחטט בהחלטה האומללה ההיא - לא מחנה השמאל והמרכז שברובו הגדול תמך בה, ולא מחנה הימין שמנהיגו חתם עליה. אך דווקא משום כך חייבים לדבר על עסקת שליט. לא כדי לנבור במחדלי העבר, אלא כדי לגזור מהם תובנות חשובות לזמן הווה. שכן העסקה, כפי שאבקש לטעון, מגלמת קווי כשל לאומיים ומחנאיים שממשיכים ללוות אותנו עד היום.
מעבר לקווים
כאשר הממשלה מבקשת להתהדר בהישגי המלחמה הממושכת, חיסולו של יחיא סנוואר מוזכר שוב ושוב כאחת מפסגותיה. אולם דובריה ובכיריה של הממשלה הזאת חומקים מלתת דין וחשבון על הפרק הקודם בסיפור, שבו האיש כבר היה בידינו, ואנחנו בחרנו, בהחלטה הרת אסון, להוציא את השד מהבקבוק. ראש הממשלה המבקש להצטייר כעת כמי שפיצח במו ידיו את גולגולתו של רב המרצחים הוא האיש שפתח בפניו את שערי הכלא ושילח אותו לחופשי.
יחיא סנוואר ובכירי חמאס. | צילום: איי.אף.פי
כאשר מעמתים את תומכי ראש הממשלה עם תפקידו באותה העסקה, יש בפיהם לרוב תשובה מן המוכן: זו התקשורת שכפתה עליו, זה השמאל שהכריח אותו.
הנה כי כן, אותה פריקת אחריות שמלווה אותנו בשלוש השנים האחרונות עולה כבר מהדיון על עסקת שליט. בתמונת העולם הנוחה להפליא הזו, הצעדים המוצלחים והלוחמניים של מנהיג הימין הם תמיד פרי תבונתו, כישוריו ואומץ ליבו, ואילו ההחלטות התבוסתניות והמחדלים האומללים משויכים באופן אוטומטי אל "השמאל" ו"התקשורת", גם כאשר הימין הוא שמאכלס את מסדרונות השלטון שנים רבות, ומשקלו הולך וגובר גם בזירת השיח הציבורי. המנהיג החזק והגאה שמתעמת עם נשיאי מעצמות מוצג לפתע כמי שנסוג לאחור מפני כמה תהלוכות מחאה וטורים עיתונאיים.
הימין עושה לעצמו חיים קלים במיוחד כאשר הוא טופל את עסקת שליט על יריביו האידיאולוגיים. הבה נזכיר נשכחות, או שמא מושכחות. בנימין נתניהו איננו ראש הממשלה הראשון שהונחה על שולחנו סוגיית החייל השבוי. קדם לו כידוע אהוד אולמרט, שבמקרה הזה הפגין עמוד שדרה מנהיגותי ואידיאולוגי וסירב במשך כשלוש שנים לעסקה דומה.
אולמרט הוא דמות שלמחנה הימין יש סיבות נוספות להדחיק, שהרי נתניהו תבע כזכור את התפטרותו ואת הקמתה של ועדת חקירה לכשלי מלחמת לבנון השנייה, אותה תביעה שהוא הודף וממסמס לאחר מחדל גדול לאין שיעור.
מחבלים משוחררים מגיעים לחאן יונס, באוקטובר | צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90
לא מדובר רק באולמרט. נזכיר כי בהצבעה בממשלה על עסקת שליט התנגדו לה השרים אביגדור ליברמן ומשה יעלון, שהפכו בינתיים ל"חלק מגוש השמאל". זאת ועוד: שני עיתונאים בכירים המזוהים עם התנגדות חריפה ורבת שנים לנתניהו, בן כספית ורביב דרוקר, הביעו התנגדות עקבית לעסקת שליט בזמן אמת. התנגדות דומה השמיעו גם שרת החוץ לשעבר ציפי לבני, ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ועוד. שרטוט קו מחנאי פשטני סביב עסקת שליט, כביכול אנשי ימין הם שהתנגדו לה ואילו אנשי מרכז ושמאל תמכו בה באופן גורף, חוטא למציאות הישראלית המורכבת.
מה הביא את בנימין נתניהו לחתום על עסקה המנוגדת באופן מובהק כל כך לתפיסת עולמו הוותיקה והמוצהרת? מפרשנויות משכנעות ועדויות אמינות של מעורבים בדבר עולה כי הייתה זו המחאה החברתית שפרצה אז, וגרמה לנתניהו לחשוש לשלטונו. עסקת שליט נועדה אפוא להסיט את תשומת הלב הציבורית ולהחליש את גלי המחאה.
הנה כי כן, אותה עסקה מעניקה לנו קו יסודי נוסף להבנת מציאות חיינו. היא ממחישה את נכונותו של נתניהו לוותר על עקרונותיו המרכזיים כדי להגן על אחיזתו בשלטון, ומאששת בכך את טענותיהם הקשות של מתנגדיו.
נזכיר בהקשר הזה תחום נוסף שממחיש בבהירות את נסיגת נתניהו מעקרונות יסוד בשל שיקולים פוליטיים, והוא חדלונו רב־השנים בסוגיה החרדית. שר האוצר שקיצץ בקצבאות המגזר, בעודו מיטיב להסביר את מלכודות העוני שהן יוצרות, הפך לראש ממשלה שנענה לכל גחמה של משה גפני, יעקב ליצמן ושות', שותפיו הקואליציוניים הנוחים.למעשה, מאז חזרתו לשלטון ב־2009 ויתר נתניהו במידה רבה על השקפת עולמו כאיש ימין כלכלי, לא רק בהקשר החרדי, ונמנע ממאבקים מול גופים עתירי כוח שהיו עלולים לטלטל את כיסאו.
אסירים מחבלי חמאס שהשתתפו בטבח ב־ 7 באוקטובר. | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
ערפל השתיקה שאפף את עסקת שליט לאחר 7 באוקטובר בלט במיוחד על רקע הוויכוח הציבורי בדבר גורלם של חטופי הטבח. בכירי ימין שבו והשתבחו בנחישותם לבלום עסקאות שהם ראו בהן עסקאות כניעה, בעודם מנמקים זאת ברצון לא להשביע את תיאבונו של חמאס ולגרום לו לבצע חטיפות נוספות. אולם האירוע שהוצג כסכנה לאומית שחובה לבלום כבר אירע. הדלת הזו נפרצה מזמן, והנמרים הטורפים ברחו ממנה לפני עידן ועידנים.
בחלוקה בין החטא לעונשו, עסקאות 2025 לא השתייכו לשלב החטא אלא לשלב העונש. החטא הוא עסקת 2011, שאכן הגבירה את תיאבונו של חמאס, חיזקה את שדרת הנהגתו והביאה לזוועת 2023. ועל העסקה הזו, גם על העסקה הזו, טרם נלקחה אחריות, טרם ניתן דין וחשבון.
עוד כתבות בנושא
