ידיעה לא גדולה ב"יומון הלאומי של ורשה" מ־24 בספטמבר 1937 לכדה את תשומת ליבו של אדם קורן כשחקר כיצד פסח וסוכות, חגים יהודיים בעלי נראות משמעותית במרחב הציבורי, הוצגו בעיתונות הפולנית שאינה יהודית בין שתי מלחמות העולם. במהלך איסוף החומרים למחקר, שיפורסם בתור עבודת גמר בפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת ורשה, נתקל קורן בידיעה במדור המוקדש למטרדים עירוניים, שהוצג בה תצלום של סוכה קטנה הכלואה במרפסת דירה בבניין ברחוב וילנסקה 5.
התמונה שימשה מעין ראיה חותכת לטקסט שליווה אותה. צוין שם ש"המחלקה לפעולה כלכלית של המפלגה הלאומית מגבירה את המאבק ביהודים בבירה", וכי "גוברת במהירות מודעותה של האוכלוסייה הפולנית בוורשה לסכנה היהודית ולצורך במאבק למען הפיכתם של המסחר, המלאכה ותחומים אחרים בחיינו הכלכליים לפולניים טהורים". הכתבה מפליגה בתיאורי אספות, פעולות הסברה, מאבקים ל"מיגור היהודים מחיינו הכלכליים" וקריאות ל"ניצחון הסופי".
תמונת הסוכה במדור החדשות המקומיות של היומון הלאומי של ורשה, 24 בספטמבר 1937 | צילום:
אלון גילדוני, איש הייטק ישראלי בן 42 המתגורר בהולנד ועוסק בגנאלוגיה כתחביב, קיבל מקורן את התמונה והידיעה מהיומון הלאומי, והתגייס מיד למשימה בלתי אפשרית, לכאורה: להשיב לבעליה את "הסוכה הגזולה", כדבריו, ולאתר את צאצאיהם.
הכי מעניין
אחרי שאביו נפטר ב־2023 והשאיר אחריו הרבה חומרים היסטוריים משפחתיים, הקים גילדוני מערכת של סוכני בינה מלאכותית שמחוברים ישירות לארכיונים דיגיטליים, ומסוגלים להצליב נתונים בהיקפים גדולים. "שאלתי את עצמי: של מי הייתה הסוכה?", הוא מספר למקור ראשון בעקבות פוסט שפרסם בפייסבוק, "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבחנתי בתמונה כזאת מאירופה בסוכה במרפסת כמו שאנחנו רואים כיום בארץ. הבנתי שזה מישהו שהיה חשוב לו לצאת ידי חובה, והחלטתי לחפש מי הוא היה".
המערך הטכנולוגי של גילדוני עבד באופן מאומץ במשך שעות רבות. באמצעות הכלים שבנה, הצליח גילדוני להגיע לארכיון של ורשה ולמצוא את רשימות הדיירים בשכונה באותם ימים. "ברשימות הנכסים של ורשה מצאתי את בעל הבית: יהודי אמיד ששמו מנחם מנדל ליפשטדט", הוא מציין. "ב'דף עד' שמילא בנו יצחק בתל־אביב שלושים שנה לאחר מכן נכתב שהוא היה סוחר, והיה נשוי לחוה. ליפשטדט נרצח בטרבלינקה, כמו רוב דיירי הבניין.
"משם עברתי לספר הכתובות הגדול של ורשה משנת 1930 - יותר מ־1,300 עמודים ומאות אלפי רשומות בכתב פקידים צפוף בעט נובע. בעזרת 17 סוכני בינה מלאכותית - עובדים חרוצים, חכמים ובלתי אנושיים בעליל - העברנו לילה שלם על רצפת מרתפי הארכיון המעופש של ורשה והצלבנו את הממצאים מול רשומות חיצוניות".
גילדוני גילה כי ב־1937 בווילנסקה 5 היו 28 משקי בית, רובם המוחלט יהודיים. "מאיר ארליך, מורה; שמואל ארליך, אופה; יוליה מצנר, מיילדת; סורה וייסברוט, רופאת שיניים; אלכסנדר פוחלסקי, קונדיטור; ס׳ גלבפרב, יצרן ומוכרן ממתקים; מיכאל שרייבר, מסעדן", הוא מפליג בתיאור השמות, ומוסיף עוד ועוד כאלה. "הסוכנים המשיכו לעבוד ללא לאות וסרקו דייר אחר דייר, שאלו שאלות, העלו סברות והשיבו לעצמם. בסוף הם העלו את התשובה: 'הסוכה קרוב לוודאי שייכת ללוזר פיינזילבר'. כששאלתי את הסוכנים למה, התברר שהם הסתמכו על כך שהסוכה הייתה קטנה, ושיערו שלא מדובר במשפחה שיש בה כמה בנים. הם הסיקו שהמשפחה הייתה אדוקה בדתה, ושהיה חשוב לה לבנות סוכה. הנתונים האלו התאימו למשפחת פיינזילבר".
אחרי שהיה בידיו שם, החליט גילדוני לגלות מה עלה בגורל בני המשפחה. "לוזר ושרה פיינזילבר נרצחו בירייה בכיכר השילוחים בוורשה, האומשלאגפלאץ, בחול המועד פסח 1943, לאחר שכבר לא הצליחו לעמוד על רגליהם מרוב תשישות. איטה ורבקה, שתיים מבנותיהם, נרצחו במיידנק שנה לאחר מכן. ככל הידוע לנו, גם שני הבנים הגדולים, נשיהם וטפם נרצחו. שתי בנות שרדו - רוזה וזושיה. האחת התגלגלה לירושלים, והאחרת לבוסטון. הן הקימו משפחות, וזכו לספר את סיפור קרוביהם ולראות נכדים לרוב".
לוזר ושרה פיינזילבר | צילום: באדיבות המשפחה
גילדוני פרסם את הסיפור בפייסבוק במוצאי יום טוב ראשון של סוכות, וצירף לו את הידיעה מהעיתון ותמונה שיצר בבינה מלאכותית המדמה את בני המשפחה חוגגים בסוכה. "לא עברו יומיים, וגברת שרה רוזנבלום מישראל, בת 76, יצרה איתי קשר", הוא אומר. "'אתה לא מבין מה עשית לנו'", ציינה רוזנבלום. 'לוזר ושרה פיינזילבר הם סבא וסבתא שלי. כל המשפחה פה בבכי, בהתרגשות - ממקסיקו, מארה"ב, מישראל'". רוזנבלום שלחה לגילדוני את התמונה של סבה וסבתה, ולפתע בעלי הסוכה קיבלו פנים אמיתיות.
רוזנבלום היא בתה של רוזה־רחל, ובעצמה דור שני לשואה. "אמא סיפרה הרבה על השואה, אבל לא רציתי לשמוע", היא מספרת על אמה, "רק לימים התחלתי לחפש ולנבור אחרי כל מידע. כשראיתי את הסוכה שגילדוני פרסם, התעוררו אצלי המון זיכרונות מסיפורי אמא. כילדה לא מאוד התחברתי לסיפורים שלה, היה לי קשה להתמודד וברחתי מזה. הרבה שנים אחר כך הצטערתי שלא שיתפתי פעולה. זה מעורר הרבה מאוד געגועים, וגם הבנה שלמרות המצב הלא פשוט שלהם הם רצו לחגוג את החגים. נחמד שסוכה כזאת פתאום צצה משום מקום בסוכות. הפרסום הזה מרגש מאוד".
גילדוני מדגיש את החשיבות לאתר כמה שיותר מהסיפורים העלומים הללו מימי השואה. "לכולנו יש סיפור, ושווה לשאול את השאלות האלה עכשיו, כי בדור הבא הכול יישכח", הוא קובע, "כיום גם יש לנו אפשרות למצוא מידע כזה, שהוא מרגש ומשמעותי.
"לקח אחר שלמדתי הוא שההיסטוריה לא כל כך השתנתה. גם כיום אנחנו רואים אנטישמיות והאשמות כלפי יהודים. כשקוראים את הכתבה, מזדעזעים מהכתיבה ומהאמירות הקשות. אבל אולי הלקח הכי חשוב כאן הוא על אמונה והחיבור לשורשים. אנשים שם חוו אנטישמיות קשה ופחד, ולמרות זאת דבקו במה שהאמינו בו".
עוד כתבות בנושא
