יותר מהסרט עצמו, מהרפש עצמו, התגובה אליו ראויה לתשומת לב מיוחדת: מי היה מאמין? הם עוד יודעים לזעום, היהודים. העם היושב בציון, השוכן בפיד, יצא מכליו כשמעבר לים חגגו על חשבונו; כאשר הנזק הישיר מאוד ושמו "נז"א" זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל הסרטים בוונציה. בזמן שהקהל שם קם על רגליו ומחא כפיים במשך 25 דקות – במעין טקס דתי של היטהרות, התעלות באמצעות קורבן יהודי – העם הזה קרא בוז גדול, הטיח מכאן עגבניות ביוצרים יובל אברהם ורחל שור.

סרטם, לפי התקציר, "חושף בפירוט את המערכות שמאחורי ההרג ההמוני המחושב של פלסטינים בעזה בידי ישראל". הוא מתאר, לדברי אברהם, "הרג המוני שיטתי. לא במקרה, אלא בכוונת מכוון. מעשי רצח ומדיניות שמבוססים על דה־הומניזציה מוחלטת של פלסטינים". יהודי שלב בשר לו אינו יכול לא להתפלץ מול עלילת הדם הזו ולנוכח הבוגדנות המבחילה של שני יהודים־ישראלים כמותו. ובכל זאת, עוצמות הזעם החריגות דורשות הסבר נוסף, וזה קשור בנסיבות המיוחדות שלנו.

דבר אחד הוא לספר לעולם על הרג המוני שיטתי, כשאכן היה כזה; דבר אחר הוא לספר לעולם על הרג המוני שיטתי כשלא היה כזה; דבר שונה בתכלית הוא לספר לעולם על הרג המוני שיטתי שלא זו בלבד שלא היה, אלא שהעם הנאשם, שיצא למלחמה אחרי טבח שואתי, נמנע מלקיים אפילו את ההרג ההכרחי והחוקי בשעת מלחמה ואף שילם על כך בדמו. ובמידה רבה, שילם גם בתוצאות המלחמה.

נראה שזאת הנקודה שפוצצה את מד הזעם הלאומי. זה לא סתם שקר, זה לעג לרש - לרש מרצון שרושש את עצמו.

נסביר: המונח נז"א, "נזק אגבי", מתייחס למידת הנזק שמותר לגרום לאזרחי אויב או למתקנים אזרחיים, שאינם מטרה לגיטימית לתקיפה כשלעצמם, אגב תקיפת מטרה צבאית לגיטימית. כמובן, שאלת הנזק האגבי מטרידה רק מדינות שומרות חוק. האויב העזתי, למשל, לא נוהג להבחין בין מטרות צבאיות לתינוקות אדומי שיער. אבל גם מדינות שומרות חוק, דמוקרטיות מערביות, לא כובלות את עצמן למדיניות נז"א מחמירה כמו זו שהמציאה ישראל.

לאורך המלחמה התגאתה ישראל ביחס מדהים של 1:2 או פחות בין חמושים לבלתי חמושים בהרוגי האויב. לשם השוואה, צבאות מערביים שלחמו בשטחים צפופים הגיעו גם ליחס של 1:9, לפי פרסומים שונים. אוי לה לאותה גאווה. הרי זה משחק סכום אפס: יחס "מצטיין" כזה, מעל ומעבר למקובל, משמעותו תוספת סיכון לחיילינו. בפשטות, משמעותו דם יהודי שפוך והרחקה של יעד הניצחון – שגם היא סכנת נפשות.

יש דוגמאות אינספור ליחס המחמיר הזה שנטלה ישראל על עצמה. עדויות שוברות לב כאלה הציפו השבוע את הרשתות. מקוצר היריעה נתייחס רק לדוגמה אחת גדולה: ההימנעות מהטלת מצור בשטחי לחימה. ישראל יכלה, מתחילת המלחמה בעזה, להעביר אוכלוסייה דרומה ולספק את צרכיה רק שם. היא יכלה למנוע אספקה לצפון הרצועה ולהותיר בידי לוחמי האויב שם ברירה: למות או להיכנע. כך המליצו אנשי מקצוע בכירים במה שכונה "תוכנית האלופים", שנקברה קבורת חמור. ישראל המשיכה לשלוח אספקה לכל הרצועה, גם לשטחי הלחימה, שמא נותר בהם עזתי שלא מתחשק לו לנוע דרומה. כך, כמובן, השאירה במו ידיה עזתים רבים במקומם.

ל"התנדבות" הזו היה מחיר, אי אפשר שלא. חיילינו נשלחו להילחם באויב שבע, רענן ומתודלק – במקום באויב רעב, צמא ונוח להיכנע. טירוף הדעת והלב. ואחרי כל זה, אותו צבא מואשם ב"הרג המוני שיטתי" של האויב. איך לא נתפוצץ?

הדבר השני שיש לעשות בתגובה לעלילת הדם בוונציה הוא למצות את מלוא חומרת הדין עם המעלילים. הראשון הוא להכריז על מותן המאוחר מדי של הנורמות החולות מהעבר.

ברוח הימים, עלינו להכות על חטא ולעשות תשובה: מעכשיו, מלחמה כמו שמלחמות נראות, נזק אגבי כמקובל באומות, בלי טיפת החמרה - שממילא אינה מגוננת מפני האשמות ברצח עם. לא עוד דין אחד לאומות ואחר ליהודים. דין אחד ולא שניים, כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים.