כשמוחמד עלי עלה לזירה מול אלוף העולם באגרוף במשקל כבד ג'ורג' פורמן בקרב האגדי Rumble in the Jungle, רבים העריכו כי אין לו סיכוי. פורמן היה צעיר וחזק יותר, ונחשב לאחד המתאגרפים העוצמתיים בדורו. עלי, שהיה חלש מפורמן אך מהיר יותר, הבין שלא יוכל לנצח אם ישחק לפי חוקי המשחק הרגילים.
במקום להתמודד מול כוחו הפיזי של פורמן, שינה עלי את אופי הקרב. הוא ספג, התיש אותו וגרם לו לאבד את עשתונותיו עד שהגיע הרגע הנכון. לבסוף הוא ניצח.
המתאגרף האגדי מוחמד עלי. | צילום: AFP
סיפורו של מוחמד עלי הפך לאחת התובנות החשובות במלחמות א־סימטריות: לעיתים הצד החלש אינו צריך להביס את החזק. עליו רק למנוע ממנו להשיג את מטרותיו.
הכי מעניין
העיקרון הזה מסביר במידה רבה את האתגר שמציבה איראן בפני ישראל וארצות הברית. מבחינת מאזן הכוחות הקלאסי הפערים ברורים: לארה"ב ולישראל יש יתרון טכנולוגי, כלכלי וצבאי, לצד עליונות אווירית ומודיעינית. אולם איראן אינה מנסה להתמודד במגרש הזה, אלא מנהלת מאבק מסוג אחר, שכולל זמן, שחיקה ומערכה על התודעה. במילים אחרות, זו מלחמת התשה אסטרטגית.
המשטר האיראני מנסה להעביר את המערכה לזירות שבהן העליונות הצבאית לבדה אינה מבטיחה הכרעה: לחימה מרחוק באמצעות טילים וכטב"מים, הפעלת ארגוני טרור, פגיעה בשיט, בסחר ובאנרגיה, ובעיקר העלאת מחיר המלחמה עבור ארה"ב.
הנרי קיסינג'ר ומשה דיין בינואר 1974. | צילום: AFP
הנרי קיסינג'ר כתב בעקבות מלחמת וייטנאם ש"הגרילה מנצחת אם אינה מפסידה. הצבא הקונבנציונלי מפסיד אם אינו מנצח". זהו פרדוקס העוצמה. מבחינת טהרן זו אינה רק מלחמה על הגרעין. היא רואה בעצמה מעצמה אזורית עולה, בעוד שארה"ב נתפסת כמעצמה בנסיגה. אם ארה"ב אינה מסוגלת לממש את יעדיה למרות עוצמתה, מבחינת טהרן זו הוכחה לשקיעת ההגמוניה האמריקנית.
האתגר האיראני מול ישראל וארה"ב אינו זהה. על האמריקנים ניתן להפעיל לחץ פוליטי ותודעתי בנושא מחיר המלחמה. אך כלפי ישראל, שסף הסבל שלה שונה, נדרשת אסטרטגיית התשה אחרת, שכוללת פגיעה חזקה בעורף, בכלכלה ובחוסן הלאומי.
המערב אימץ במידה רבה את התפיסה ה"פוסט־הרואית", שיש בה רגישות גבוהה לאבדות. ככל שהטכנולוגיה מאפשרת לצמצם את הסיכון בשדה הקרב, כך מתפתחת ציפייה שהמלחמה עצמה תהיה כמעט נטולת מחיר. ככל שהמדינה חזקה יותר, כך היא מסוגלת להקטין את הסיכון לחייליה. אך דווקא יכולת זו עלולה להגדיל את הרגישות לכל אובדן.
ספינה מפליגה ליד מיצרי הורמוז | צילום: AFP
בעימות בין משטרים רודניים ודמוקרטיות, הפער הצבאי אינו מגולל את הסיפור כולו. מאחורי העימות הצבאי נערך גם עימות בין שתי תפיסות שונות של זמן, סבלנות וניצחון.
הדמוקרטיה המערבית נוטה למדוד הצלחה דרך הישגים מוחשיים בטווח הקצר, תחת לחץ של דעת קהל, תקשורת ומחזורי בחירות. אך המשטר האיראני פועל מתוך תפיסת זמן וסיכון שונה. איראן רואה בעצמה לא רק מדינה, אלא תרבות בת אלפי שנים. מנקודת מבטה, משטרים עולים ונופלים, נשיאים מתחלפים ומעצמות באות והולכות - אך פרס נשארת.
לכן המשטר מסוגל לספוג מהלומות, מתוך הנחה שהמערב יתקשה לשאת לאורך זמן מלחמה שאין לה תוצאה ברורה ומיידית. מבחינתו, עצם היכולת לשרוד עשויה להיות הישג. במילים אחרות, המערכה אינה מתנהלת, רק במאזן הכוחות אלא גם במאזן הסבלנות.
מוסלמים שיעים נושאים כרזות המציגות את המנהיג העליון של איראן, האייתוללה מוג'תבא ח'אמנאי | צילום: AP
הזמן אינו פועל בהכרח לטובת איראן, שכן המשטר משלם מחירים כלכליים, צבאיים ופנימיים, והלחץ הכלכלי פוגע גם ביכולתו לממן את מנגנוני השליטה והדיכוי של הבסיג', שהישרדותו תלויה בהם. גם האיום של איראן על מצרי הורמוז עלול להפוך ממנוף לחרב פיפיות. ניסיון לפגוע בחופש השיט ובזרימת האנרגיה עלול לחזק את התלות של מדינות המפרץ בארה"ב, ולהחזיר את וושינגטון למרכז המערכת הביטחונית האזורית.
מכאן נגזרת משמעותה של מטרת־העל שהצהיר עליה ראש הממשלה בנימין נתניהו: הפלת המשטר האיראני. אם זו מטרת המערכה, השמדת טילים ומתקני גרעין אינה יכולה להיות נקודת הסיום. נדרשת אסטרטגיה המשלבת עוצמה צבאית, מצור ימי, לחץ כלכלי, ובעיקר פגיעה ביכולתו של המשטר לשלוט באמצעות מנגנוני הדיכוי שהוא נשען עליהם.
המערכה מול איראן לא תוכרע במכת נוקאאוט קונבנציונלית של כוח אש בלבד. כדי לנצח בקרב הזה, ישראל וארה"ב צריכות להפסיק להכות כמו ג'ורג' פורמן – בעוצמה עיוורת שמתישה את עצמה – ולהתחיל לחשוב ולתמרן בזירה כמו מוחמד עלי.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
