אחרי שבועות של מגעים, שריונים, איחודים, פיצולים, האשמות ואיומים, השבוע הגיע הרגע שבו ועדת הבחירות מורידה את המסך. מעתה לא ניתן עוד להזיז מועמדים ממקום למקום, להוסיף שם, למחוק שם או להחליף את מספר 7 במספר 4. הרשימה הוגשה, הסדר נקבע, זה מה יש. מכאן רק הציבור יקבע מי יישפל ומי ירום, מי ינוח ומי ינוע.
השיח הפוליטי אוהב רשימות סגורות שמעניקות אשליה של סדר. זה ימני, ההוא שמאלני, זה ביביסט, זה קפלניסט. אנחנו מסדרים את עצמנו ואת זולתנו בגושים וברשימות חיסול, מסמנים מי בפנים ומי בחוץ.
ראש השנה מציע תנועה הפוכה לגמרי. דווקא ביום הדין, "בכסה ליום חגנו", כשהכול לכאורה נסגר ונתחם, "יורד אור חדש ומחודש שלא האיר עדיין מעולם" (אגרת הקודש לאדמו"ר הזקן, יד). הזהות איננה מאובנת, הרשימה איננה סגורה והסיפור לא נחתם, ומה שנראה כגורל דטרמיניסטי מתגלה פתאום כאפשרות לבחירה. "זה היום תחילת מעשיך", משהו חדש יכול להתחיל.
הכי מעניין
הגשת הרשימות לכנסת, השבוע | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הרבנית רבקה שפירא, ממייסדות עולם המדרשות התורניות לבנות, שהלכה השבוע לעולמה בגיל תשעים, ידעה לעצב את החיים כתנועה מלאת חירות וחיוניות. היו לה גבולות, אבל השורשים שלה היו עמוקים כל־כך, שהיא פחות נזקקה לחומות. היא הייתה מחויבת בכל נימי נפשה להלכה, לברית ולקדושה, ובאותה נשימה הייתה בה נשמה של ציפור דרור חופשית ופראית.
היא חיה סוד שבציונות הדתית נוטים לפעמים לשכוח: אפשר להיות שייך בלי להיסגר, להחזיק באמת בלי להפוך אותה לכלא, להיות נאמן לברית ולהישאר פתוח לרוח האדם ולרוח העולם. כמחנכת, הרוח הזו התבטאה באמון שההשגחה מובילה כל נשמה במסלול שלה, ואסור למחנך לעמוד בין החניך ובין הקול הפנימי שלו.
תריסר שנים לימדתי במדרשת שובה, המדרשה שהקימה רבקה עם בעלה ר' משה, ולפעמים נדמה לי שכל מה שאני יודע על חינוך למדתי ממנה. דרכה למדנו שהחינוך הוא אמנות המשחק בין נתינת עוגן לתלמיד ובין האומץ לזרוק אותו לשחות לבד במים. בהשראתה תרגלנו את התנועה בין העוגן והמים, השורשים והזרימה, הנאמנות והחופש.
בנות הגיעו לשובה מכל הרצף הדתי: ליברליות, חרד"ליות, יוצאות בשאלה וחוזרות בתשובה. כולן הרגישו שבעיניה של רבקה אין גרם של שיפוטיות או ביקורתיות, שהיא רואה אותן ואוהבת אותן, ולא "למרות" מה שהן. היא לא המתינה בסבלנות שהן יסיימו את שלב הבלבול ויחזרו סוף־סוף להיות הגרסה "הנכונה". הייתה בה קבלה רדיקלית למסע הנשמה של האדם שמולה. היא העניקה את אותה תחושת ביתיות לאלה שבאו עם חצאית ושרוולים ארוכים, כמו לאלה שהגיעו עם ג'ינס קרוע, חולצה קצרצרה ופירסינג. היא חיפשה מורים שהם אנשי הלכה עם תשוקה לדבקות וקדושה, אבל גם כאלה שמכירים לעומק את המציאות, אוהבים אותה, ויודעים להוריד את האורות אל השפה שלה.
הסוד היה להחזיק את המתח. פעם הגיעה לשובה משלחת של רבניות שהקימו בית מדרש גבוה לנשים, ובפיהן טענה חזקה: במשך שנים לימדו במדרשות לבנות גם גברים, מפני שלא היו מספיק נשים בעלות שיעור קומה תורני. עכשיו קם דור חדש של תלמידות חכמות, והגיע הזמן לפטר את המורים ולתת את המקום לנשים. הנימוק היה כפול: כל עוד נשים אינן מלמדות בישיבות גבוהות לגברים, מדוע שגברים ילמדו במדרשות לנשים; ומעבר לזה, מפגש בין מורה כריזמטי לתלמידות צעירות עלול לייצר מתח מסוכן.
רבקה הקשיבה בנימוס ודחתה את ההצעה. כששאלתי אותה מדוע, היא ענתה שהצניעות וערכי המשפחה חשובים לה מאוד, אבל אנחנו חיים בעולם שיש בו גברים ונשים ואין לה עניין ליצור מרחב סטרילי מדומיין. היא הוסיפה נימוק מפתיע: הבנות שמגיעות לכאן, הסבירה, עדיין בונות בתוכן את דמות הגבר שאיתו ירצו יום אחד לכרות ברית. היא ידעה היטב שיש מתח באוויר כאשר מורה גבר נכנס לכיתה, אך היא לא ביקשה לסלק אותו. להפך; היא רצתה שגם הדמויות שהן פוגשות כאן, אנשים של תורה, רוח ועשייה, ישתתפו בעיצוב הכמיהה הזו. ובאשר לסכנה, היא העדיפה אמון, מודעות ואחריות על פני בריחה. "אני מאמינה בכם", אמרה לי, והתכוונה לכל המורים.
הייתי אז מורה צעיר בן 25, ויצאתי מן השיחה ההיא כמעט מסוחרר. זו הייתה מנהיגות חינוכית מהסוג שכמעט איננו מכירים עוד: לא להכחיש את היצר, לא להיבהל מן המתח, לא להפוך את החיים לסטריליים כדי לשמור עליהם בטוחים, אלא להכניס גם את האזור הרגיש אל תוך עבודת ה'. זו הייתה גרסה עכשווית של "העלאת המחשבות הזרות" ממשנת הבעל שם טוב: במקום להשתיק או להדחיק כל מה שמערער את השקט, צריך ללמוד לעבוד איתו.
היא לא הגדירה את עצמה פמיניסטית אולם כל חייה קידמה והעצימה נשים, ובו־זמנית סלדה ממלחמת המינים המגדרית. היא האמינה בקוטביות, במשיכה ובהבדל, ובאפשרות להפוך אותם מחומר נפץ לחומר בניין. היא פעלה מאהבה ולא מפחד.
המתח הפך לקרע
זה גם היה הסיפור של שובה. שנים לפני ש"חסידות", "נפש" ו"עבודה פנימית" הפכו למטבע עובר לסוחר בישיבות ובמדרשות, ר' משה ורבקה שתלו בעפרה את השתילים הראשונים של תנועת הניאו־חסידות. בעקבות תנועת "שלהבתיה" שהם הקימו יחד עם הרב עדין שטיינזלץ, שובה ביקשה לא רק ללמוד תורה אלא לחיות תורה: ניגונים, התוועדויות, סדנאות מודעות, חסידות וקריאה קיומית בכתבי הרב קוק. "לדעת, להרגיש, לחיות", הכריז הלוגו, והשיעורים העלו על נס את מה שכונה "תורת הנוקבא" – התורה הנשית שחוגגת את הנפש האנושית ואת עליית השכינה. מה שהיום נכתב כלאחד יד בפרסומים שיווקיים למדרשות, היה אז מהפכה של ממש.
המהפכה הזו לא הייתה מרד בברית אלא להפך, היא ביקשה לחדש אותה. את האיכות הזו, הדור שבא אחרי מייסדי "שובה" התקשה לשמר. חלקים מן הציונות הדתית פחדו מן החירות. הם ראו עולם שנפתח, נשים שתובעות מקום, ושפה פסיכולוגית־קיומית שמערערת היררכיות ישנות, והתגובה שלהם הייתה התכנסות: עוד גבול, עוד חומה, עוד סייג, עוד החמרה, עוד חרד"ל ועוד "קו". תורתם הפכה מ"אתר דקיימא לשאלה" לשורה של סימני קריאה, מדיאלוג מפרה לכזה ראה וקדש.
באזורים אחרים פחדו דווקא מן הברית. מתוך בקשה כנה למרחב, אותנטיות ובחירה, הם החלו לחשוד בכל מחויבות עמוקה שהיא דיכוי, ובכל גבול שהוא אלימות. ההלכה הפכה לעיתים מהתחייבות להצעה, והברית נדחקה תחת השאלה האם זה "מדויק לי".
כך התפרק השלם לשני חצאים. כך הפכה תורת נשיאת ההפכים הקבלית שפיתח הרב קוק, מחידוש רוחני פורץ דרך לסיסמה ריקה שכל מחנה מטה אותה לצידו תוך סימון המחנה השני כאויב. במקום להחזיק מתח, רבנים ומחנכים מתחלקים למחנות וממהרים לפתור את הסתירה. מחנה אחד סוגר, אוסר ומפריד; המחנה האחר מטשטש, מנטרל ומוחק הבדלים. רובם מתקשים לעשות כמעשה רבקה: להישאר בתוך המתח.
זו איננה רק מחלוקת דתית או חינוכית; היא נמצאת היום בלב המשבר הפוליטי של מדינת ישראל בכלל ושל הציונות הדתית בפרט. שבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת ה־26, יש לנו הרבה פוליטיקאים, רשימות וקמפיינים, אבל פחות ופחות מנהיגים. מנהיג איננו מי שמנסח בחדות את הכעס של המחנה שלו. לשם כך מספיק אלגוריתם וכמה סוכני כאוס שהתמחו בהפעלת מכונות רעל. מנהיג הוא אדם שבנוכחותו אתה מסוגל להכיל יותר ממה שהיית מסוגל לפני שפגשת אותו. הוא לא רק מייצג את הזהות שלך, הוא מגדיל אותה.
זו הייתה סגולתם של מנהיגי תנועת הניאו־חסידות בציונות הדתית: הרב מנחם פרומן, הרב שג"ר, ר' משה ורבקה שפירא. הם העניקו לנו מספיק מרחב כדי שנפסיק לפחד מהחלקים הסותרים שבתוכנו. הם האמינו באופן רדיקלי ברעיון נשיאת ההפכים: להיות נטועים עד צוואר בתוך ההיסטוריה, ובה בעת להאמין בנצח. להחזיק רובה וספר תורה. לבנות מדינה מודרנית ולכרות איתה ברית עתיקה. לקחת אחריות מלאה על המציאות, ועדיין לדעת שלא כוחי ועוצם ידי עשה לנו את החיל.
המתח הזה הניע אנרגיה יוצרת אדירה. הבעיה התחילה כשהמתח הפך לקרע. מחד, יש מי שחושב שכדי להיות נאמן צריך להפסיק להקשיב. מאידך, יש מי שחושב שכדי להיות חופשי צריך להפסיק להתחייב. אלה מוותרים על החירות למען הברית, ואלה על הברית למען החירות. אלה גם אלה שכחו שאפשר להיות שייך מבלי להיות כלוא, וחופשי מבלי להיות תלוש.
הרבנית רבקה נטמנה באדמת עפרה ביום בריאת האדם, רגע לפני ראש השנה. "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", אומר הפסוק ומזכיר שראש השנה לא מעניק תשובות. אפילו הירח נעלם בו. הבשורה שלו אחרת: "קול הבל הלב הפשוט". יללה פשוטה שמזכירה שמתחת לכל הטיעונים, הסקרים והקמפיינים, יש נשמה שמבקשת להתחדש ולהתחיל שוב.
בתוך מערכת בחירות רועשת, אולי כדאי שנקשיב למה שחסר בה: לא רק מי ינצח ומי יקבל איזה תיק, אלא אילו מנהיגים אנחנו רוצים שילכו לפנינו. האם נהיה מסוגלים לזהות מנהיג שאינו רק לוחם במלחמת השבטים, אלא דמות מעוררת השראה המזכירה לנו מי אנחנו יכולים להיות?
שנה טובה.
עוד כתבות בנושא
