בשבועות שאחרי 7 באוקטובר האווירה הציבורית בימין ובשמאל הייתה שכל מי שהיה חלק מההנהגה צריך לפרוש או שהציבור יפריש אותו. בתקשורת וברשתות החברתיות חזר שוב ושוב המשפט "כל ה־120 הביתה".
מאז עברו כמעט שלוש שנים, וימים לפני הגשת הרשימות נראה שלמעט שינויים קוסמטיים זעירים - רוב הרשימות של המפלגות שהיו בכנסת היוצאת מורכבות מאותם אנשים.
אי אפשר לדעת בוודאות מה הסיבה לכך, אבל אפשר להניח כמה השערות: אולי התקררו מהכעס על ההנהגה (כמו שהתקררו מהזעם כלפי העזתים והרצון לנקמה), אולי זה כוח האינרציה שמאפשר לפוליטיקאים המכהנים לשמור על מקומם, וייתכן שזו התבגרות מהטמטום שברעיון. ואולי, ממש אולי, הבוחרים ראו כי טוב בפעולותיהם של נציגיהם לאחר הכישלון האדיר בשמחת תורה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אם הרגש של "כולם הביתה" לא מיושם בפועל, כדאי להתעכב על ההצהרה של עופר וינטר השבוע: "אנחנו לא סוגרים את הדלת לחיבורים – אבל החיבורים ייעשו רק עם אנשים חדשים ונקיים". אפשר להבין שמפלגה חדשה תבליט את העובדה שאנשיה לא היו חלק מהמחדל והקונספציה. מתבקש לנגן על הסלידה הבסיסית מפוליטיקאים, ולהצהיר "אנחנו לא כאלה".
אבל הדרישה הילדותית הזו שמה באותו הסיר את אלה שהתריעו מפני הקונספציה עם מי שחשבו שחמאס מורתע; את אלה שלא נכנעו לעסקאות חטופים מופקרות עם מי שהציעו להחזיר את הטנקים לימ"חים כבר בשבועות הראשונים. עצם העובדה שהם היו בעמדת הנהגה כשאירע הטבח לא הופכת אותם למוקצים מהתמודדות משותפת, ובטח לא אם התריעו מפניו והפכו את פני המערכה.
הבעיה העיקרית של הצהרה כזו היא המסר לבוחרים: "נצליח היכן שכל קודמינו נכשלו". אנחנו נצליח לגייס חרדים, ונקדם רפורמה משפטית שכולם יסכימו לה. אנו נהיה התקפיים ולא רופסים כמו מי שהיו פה עד היום. אבל, כמובן, הסיבה שיש למועמדים החדשים יכולת לטעון שאם רק ייתנו להם די מנדטים מדינת ישראל תהיה אחרת לגמרי, היא שהם מעולם לא באמת היו שם וניסו לעשות זאת. אומנם הם לא נכשלו, אבל הם גם לא הצליחו.
נדמיין תרחיש בדיוני. נניח שווינטר מפתיע את כל הסוקרים ומקבל 15 מנדטים, דורש ומקבל את תפקיד שר הביטחון. נדמיין שחמאס משגר בלוני נפץ ליישובי העוטף, או שמחבל מצליח לחדור מיהודה ושומרון לישראל. שר הביטחון, שהצהיר שצה"ל יהפוך לצבא התקפה לישראל, ידרוש ממפקדי הצבא פעולה התקפית גרנדיוזית שתבהיר לכולם שהכללים השתנו. ראש הממשלה - נניח שזה בנימין נתניהו - בולם את הניסיון הזה מאלף סיבות (האמריקנים, ביקור מדיני או חוסר רצון להבעיר את השטח באותה נקודת זמן). מה יעשה וינטר? יתפטר? ילך לבחירות שוב? יעבור לאופוזיציה? כבר היה לנו שר ביטחון התקפי ולוחמני שהבטיח לחסל את איסמעיל הנייה תוך 48 שעות. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
וינטר וחבריו אולי "חדשים ונקיים", אבל המערכת לא השתנתה ולא משתנה כל כך מהר. בג"ץ הוא אותו בג"ץ, והתקשורת היא אותה התקשורת. גם הלחצים הבינלאומיים יישארו אחרי הבחירות. השיקולים הפוליטיים לא משתנים כל כך מהר – גם אלה של מי שטרם התנסו בהם.
וינטר הוא כוח חדש וחיובי, וחשוב שיהיה מי שמאתגר את המערכת ברעיונות חדשים ובכוחות רעננים. אבל זו חוכמה קטנה מאוד לזלזל בכל מי שהיו לפניך ולפסול אותם.
דווקא חברי הכנסת והשרים "הישנים והמלוכלכים" הצליחו לשנות לא מעט דברים, למרות המערכת שנותרה עומדת: ריסוק הציר האיראני, צמיחה חסרת תקדים בהתיישבות ביהודה ושומרון או תנאי המאסר למחבלים בכלא. נראה שהמועמדים החדשים דווקא יכולים ללמוד לא מעט מקודמיהם.
עוד כתבות בנושא
