בכל שנה מביא איתו 1 בספטמבר תחושה של התחלה חדשה. תלמידים חוזרים לכיתות, מורים פותחים שנה נוספת והמשפחות חוזרות לשגרה. אך מאז 7 באוקטובר נדמה שאי אפשר עוד להתייחס לפתיחת שנת הלימודים כאל התחלה רגילה.

השנים האחרונות חייבו אותנו לשאול מחדש שאלות על החברה הישראלית. לצד סוגיות שעוסקות בביטחון, הנהגה ואחריות, נמצאת גם שאלה עמוקה יותר: מה מחבר בינינו, מה הסיפור המשותף שלנו ומה אנחנו מעניקים לדור הבא, כדי שידע לא רק היכן הוא חי - אלא גם מדוע הוא כאן.

7 באוקטובר חשף את עומק השבר בחברה הישראלית, אבל גם הזכיר לנו בעוצמה את המכנה המשותף. מתוך האסון צמחה ערבות הדדית אדירה. ראינו ישראלים מכל חלקי החברה מתגייסים זה למען זה, לוחמים שקוראים "שמע ישראל" לפני יציאה לקרב, אומנים שחזרו בשיריהם אל המקורות, ורבבות צעירים שממלאים בתי כנסת ומוקדי סליחות.

אפשר לשים לב לגילויים של רצון להתחבר לשורשים בקרב בני הנוער. הבן שלי לומד במערכת החינוך הממלכתית, ובכל זאת לובש ציצית. תלמידים אחרים עוטים סממנים חיצוניים נוספים שהפכו למעין "טרנד" אצל הנוער הישראלי.

כשבתי אגם הייתה בשבי החמאס, הזהות היהודית שלה הפכה למקור של כוח. התפילה, הברכות, הזיכרונות מהבית והחיבור למסורת היו בשבילה עוגן קיומי, שאפשר לה להחזיק בזהות שלה גם במקום שבו ניסו לקחת ממנה כמעט הכול.

החוויה הזאת מלמדת שיעור רחב בהרבה מסיפורה האישי של אגם. זהות יהודית היא מקור של חוסן נפשי לעם ישראל. ההיכרות עם השורשים, המסורות והסיפור היהודי יכולה להעניק כוח ושייכות, ולכן אנחנו חייבים להעביר את ארגז הכלים הזה לילדינו.

מחקרים כמו מודל HOPE של פורום הזיכרון הלאומי מצביעים על ארבעה מרכיבים מרכזיים בבניית חוסן: מורשת, שייכות, תקווה ומשמעות. אלה אינם רעיונות מופשטים. הם חלק מהיכולת של ילד להבין את מקומו בתוך משפחה, קהילה ועם, ולדעת שיש לו סיפור ששייך גם לו.

אבל כאן גם נמצאת האחריות של מערכת החינוך. לא מספיק לתלות דגל בבית הספר או לקיים פעילות חד־פעמית סביב חג מסוים. הזהות שלנו נבנית מהידע שאנחנו מקנים לילדינו, מהסיפורים שאנחנו מספרים, מהשאלות שאנחנו מאפשרים להם לשאול, ומהמקום שאנחנו נותנים למורשת ולמסורת של העם בחיי היומיום.

כל מורה יכול לבחור היום אם לחנך את התלמיד לזהות יהודית ובאיזו מידה לעשות כן. לכן לא מספיק שהמורה או המחנך יכניסו לחומר הלימוד את ההיסטוריה והמסורת שלנו. האחריות היא קודם כול של משרד החינוך, שקובע את סדרי העדיפויות, את תוכניות הלימודים ואת הרוח שמלווה את בתי הספר.

בשנים האחרונות נוצר חשש מלדבר על הדת במערכת החינוך - לא מתוך כפייה דתית אלא מתוך חינוך שורשי. העניין הזה הפך לעיתים לתמרור אזהרה שמנע שיח טבעי על יהדות, מסורת וציונות. החשש מכפייה לגיטימי ומובן, אך אסור שהוא יהפוך לפחד מעצם העיסוק בזהות היהודית.

מערכת החינוך אינה צריכה לחנך את התלמידים במה להאמין, אך היא כן יכולה לתת להם את הידע שיאפשר להם לדעת מי הם, מהיכן הגיעו ומהם השורשים שלהם. עליה להכיר לתלמידים את התנ"ך כטקסט שעיצב את התרבות, השפה והמוסר שלנו, ללמוד את שורשי הציונות ואת הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, ולהכיר את לוח השנה העברי. כל אלה מניחים את הבסיס לשורשים ולהיסטוריה שלנו כעם.

לא רק שעלינו להכיר לילדינו את סמלי העם והציונות הבסיסיים, שגם אותם צריך להנחיל יותר בתוך מערכת החינוך, אלא אנו נדרשים ליצור סביבה חינוכית שבה הילד פוגש את הסיפור היהודי והציוני כחלק טבעי מהידע, מהתרבות ומהשיח שלו.

היום, אולי יותר מאי פעם, ישראל זקוקה לדור שיודע לא רק על מה הוא נלחם - אלא גם למען מה.