בירושלים ניכרת בימים אלה תופעה מרגשת: רבבות צעירים, רבים מהם בבגדי לבן, נוהרים מדי ערב לרחבת הכותל כדי להשתתף באמירת הסליחות. בלילה שלפני יום הכיפורים צפוי מספרם להגיע לשיא, כ־100 אלף.

גם בצבא ניכרת נימה דתית ברורה באירועי ההתכנסות לפני היציאה לקרב או לפעילות מבצעית. במוזיקה הישראלית, שמאז ומתמיד הייתה ברומטר מצוין לתהליכים חברתיים, יש לא רק כוכבים עם כיפה סרוגה כמו חנן בן־ארי, אלא כוכבים בלבוש דוסי מלא – כיפה ברסלבית, ציציות ארוכות והטפות אמונה – כמו יאיר אלייצור ("עוד יותר טוב", "טאטע תטהר").

האופנה של לבישת ציצית גם בלי כיפה עברה מהצבא, שבו הציצית נחשבת בשנים האחרונות לציוד מגן תקני, לחיים האזרחיים. צעירים בכל רחבי הארץ, הלומדים בתיכונים חילוניים ולא חובשים כיפה, עומדים על זכותם להניח תפילין בשטח בית הספר.

יש משהו מרגש בתופעות האלה. אחרי דורות שהציונות והישראליות מרדו במסורת היהודית, יש משהו יפה בחיבור המחודש הזה. כשם שהתרגשנו מגילויי העוצמה האישית והמסירות הלאומית שהתגלתה בלוחמי "דור הטיקטוק", כך מרגשת גם העוצמה האמונית והמסורתית המתגלה בדור שדימינו אותו כזה שרק בילויים ומועדונים מעניינים אותו.

מחקרים רבים עוד ייכתבו על שורשי התופעה. היא בוודאי לא רק תולדה של טראומת 7 באוקטובר. בעומקה היא קשורה למשבר האמון במכלול הסמכויות והממסדים בעידן המודרני־חילוני: ההורים והמשפחה, בית הספר, המדינה.

גם התפרקות המערכת הקהילתית תורמת רבות לחזרה לדת, שהיא כיום כמעט המסגרת היחידה המעניקה לצעירים חום קהילתי עמוק. ואחרי כל זה, ברור שגם למשבר 7 באוקטובר יש קשר לזינוק הדרמטי בתופעת ה"התחזקות" בשלוש השנים האחרונות.

העניין הזה טעון בירור. מקובלנו ש"אין אתאיסטים בשוחות", אבל שואת מלחמת העולם השנייה הביאה איתה דווקא משבר אמוני רחב, וגרמה לקריסת אמונתם של רבים משורדיה. אם אנחנו נוטים להתייחס בצדק לטבח 7 באוקטובר כאל "שואה קטנה", עולה כמובן השאלה מדוע הוא מעורר תגובה הפוכה.

לפחות בחלקה, ייתכן שהתשובה טמונה דווקא באופי המצב שקדם לטראומה: שואת יהדות אירופה אירעה לחברה יהודית שברובה הגדול, עם כל תהליכי החילון, הייתה עדיין קשורה למסורת. משום כך תגובת הנגד הייתה כפירה. טבח 7 באוקטובר אירע לחברה חילונית במהותה, הנוטה יתר על המידה לסמוך על כוחנו ועוצם ידנו. משום כך תגובת הנגד היא דווקא התחזקות האמונה.

ואחרי כל זה, צריך לומר בכנות שאסור להתעלם גם מסימני הסכנה המתגלים בתופעה החדשה. בהיותה, בין השאר, תגובת נגד להשפלת 7 באוקטובר ולטראומת הטרור המתמשך בכלל, "המתחזקים החדשים" מבטאים גם תפיסה נלוזה של עליונות יהודית.

סגולת ישראל היא מבחינתם לא תביעה להתעלות מוסרית, אלא זכות לפגוע במי שאינם יהודים – בעיקר פלסטינים, אבל לעיתים קרובות מדי גם אנשי דת נוצרים. לא מדובר רק באירועי הטרור היהודי ביו"ש. גם בתוך הקו הירוק אירעו בעשור האחרון אירועים רבים מדי שבהם צעירים יהודים רדפו אחרי צעירים ערבים בקללות שהשמעתן מפריכה את תוכנן.

בהיותה גם תופעה רגשית במהותה, ה"התחזקות" מתחברת עם מדיניות פופוליסטית ואנטי־רציונלית. העולם ממילא נגדנו, "עשו שונא ליעקב", ולכן אנחנו מה שאנחנו רוצים בלי להתחשב בקהילה הבינלאומית.

כל אלה הם סימניה של חברה פוסט־טראומטית, ואפשר להבין זאת. אכן, חווינו בעשורים האחרונים טראומות נוראיות, ששיאן ב־7 באוקטובר. כשהיחיד נמצא בפוסט־טראומה, צריך לקוות ולדאוג שיהיה מי שיטפל בו. לאומה וחברה בפוסט־טראומה אין "מטפלים", ולכן היא חייבת להתעשת בעצמה ולחנך את בניה להבחנה ברורה בין הרגש הדתי הלגיטימי והמבורך ובין השלכותיו המזיקות.

גם "מתחזקים" חייבים להיות בני אדם מוסריים ורציונליים. הבוז החילוני לעצם התופעה מיותר ומקומם, אבל החרדה מפני תוצאותיה מוצדקת. אוי לנו אם תהליך השיבה למסורת יזוהה לדורות עם התנהלות אנטי־מוסרית ולא רציונלית.