א.

נעשה מעט סדר בעובדות הקשורות לתקרית הפרמדיקית ששובצה לנמ"ר עם לוחמי גדוד רותם בגבעתי בשבוע שעבר. רובן ידועות, ומיעוטן פחות מוכרות.

ראשית, מדובר במחלקה מצטיינת וממושמעת, שלוחמיה היו בלבנון, וכמה מהם נפצעו. הלוחמים היו בעיקר תלמידי ישיבת מצפה־רמון והישיבה בבית־שאן.

שנית, לחיילים מותר להימנע משירות מעורב עם נשים, פרט למקרה של פיקוח נפש מבצעי או מצב של מלחמה. שבועיים קודם לכן הזעיק מפקד הפלוגה את החיילים בני הישיבות לתרגיל טיפול ופינוי של פצוע בשבת, שיש בו חילול שבת. לשאלתם ענה שהרב החטיבתי התיר לו את קיום התרגיל, אך העובדה התבררה כלא נכונה.

בלילה הנידון הוזעקו החיילים לנסיעה מבצעית דחופה בגלל חשד למטען על הקו הצהוב. בנמ"ר שהיו אמורים לנסוע בו הייתה פרמדקית, מצב שעקרונית נוגד את פקודות השירות המשותף. השיבוץ נעשה בגלל מחסור יחסי בפרמדיקים גברים, ובגלל חיוניות ההשתתפות של איש צוות רפואי בנסיעה המבצעית. מפקד הפלוגה אכן התייעץ בנושא עם רב החטיבה, ובגלל הדחיפות המבצעית הרב התיר את השתתפותה של הפרמדקית במשימה עם החיילים תלמידי הישיבות. מפקד הפלוגה אמר זאת לתלמידים, אך אמונם בו היה מוגבל בגלל המקרה שלעיל. הם ניסו להשיג את רב החטיבה, אך הוא לא היה זמין. לא הייתה להם כתובת הלכתית אחרת בצבא, והם התקשרו לראש ישיבת מצפה־רמון. גם הוא לא היה זמין כי השעה הייתה 1 בלילה, ולכן החיילים התקשרו לר"מ אחר במצפה־רמון, שפסק שלא יעלו לנמ"ר עם הפרמדיקית - וכך הם עשו.

אני מעריך, אף שאינני בטוח, שההבדל בין פסיקת רב החטיבה להתיר לבחורים את העלייה לנמ"ר ובין פסיקת הר"מ במצפה־רמון נבע מכך שבפני רב החטיבה היו מונחים כל נתוני האמת על דחיפות הפעולה המבצעית. לר"מ ממצפה־רמון, מנגד, היו נתונים חלקיים בלבד.

ב.

נפתח במה שנראה לכאורה כמו הכשל התורני - הפסיקה של הר"מ הנזכר, שבשונה מרב החטיבה הורה לא לצאת לפעולה המבצעית עם הפרמדיקית. נזכיר גם שהתלמידים פנו אליו רק כשלא היה להם רב צבאי לפנות אליו בזמן אמת.

אבהיר: במקרה של ספק וללא פסק ברור בזמן אמת - כפי שאכן קרה - יש להחמיר בהלכות פיקוח נפש ולבצע את המשימה המבצעית לפני הבירור. לא אכנס כאן לשאלת נכונות הפסק, ורק אציין שכשל כזה הוא דבר צפוי מאין כמותו כשבמשך קרוב לשלוש שנים הצבא דוחה פעם אחר פעם כל התייחסות רצינית לבעיה של שירות מעורב וצמוד עם נשים - שירות ששומר מצוות אינו יכול לעמוד בו.

הצבא יודע בכל השנים האלה את מספרם הרב של החיילים שומרי המצוות בסדיר ובמילואים, ואת הצורך להתייחס לבעיה ברצינות הראויה. בשנים האחרונות, היחידות שהתייחסו ברצינות גמורה לשאלת תערובת הנשים והגברים בצבא היו יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (היוהל"ם) ונשי צוותה, ומטרתן בתערובת הייתה ההפך הגמור ממה שדורשת מערכת הערכים וההלכה מהחייל שומר המצוות.

בשלוש השנים האחרונות צה"ל לחם ברציפות בשבע חזיתות לחימה, ולא התפנה לעיסוק עמוק ורציני בבעיה שהעלינו. הדיונים בנושא לא התנהלו בדחיפות הראויה, בגלל הלחץ של המלחמה המתמשכת. בלית ברירה ניסו למתוח את החבל בין מחויבותו של החייל להלכה ולערכים שהיא מייצגת ובין מחויבותו לפקודה הצה"לית עוד ועוד - עד שהחבל נקרע, ופגע לכולנו בעיניים ובלב.

ג.

מלבד הבעיה האסטרטגית שתוארה לעיל הייתה גם בעיה מנהלתית, והיא בת תיקון. יש לשבח את הרבנות הצבאית על שבכל עיסוקיה הרבים במלחמה ובחללים היא הפכה את הרב לנגיש מאוד לחייל המתלבט בשאלות ההלכה החדשות הרבות העולות מן השטח. אך דומה היום שנגישות הרב לחייל חייבת להיות בכל שעה משעות היממה, וגם בשבת ובחג.

אדם אחד אינו יכול לעשות זאת, ולכן חובה שאם הרב החטיבה אינו זמין, החיילים יוכלו לפנות לרב האוגדה ולראש ענף ההלכה בצה"ל. זה אפשרי ובר תיקון מיידי.

אין לפסוח גם על הבעיה הערכית. אני מעריך שבמקרה הראשון מפקד הפלוגה ראה בשבת מטרד הלכתי זניח, ולכן הרשה לעצמו לומר שהתייעץ עם רב החטיבה, מה שלא היה נכון. האמינות של המפקד היא גורם מבצעי ראשון במעלה, וגם במקרה הזה.

קציני צה"ל יצטרכו לשנן את המקרה שלפנינו היטב כדי להבין איך כשל באמינות עלול לגרום לכשל מבצעי מיותר, שהחיילים משלמים עתה את מחירו בכלא. צה"ל עסוק עד למעלה מראשו יום־יום ושעה־שעה בבעיות הרות גורל. מותר לצה"ל גם לטעות. הרי מי אינו טועה? אך שלוש טעויות שהזדמנו במקרה שלנו לפונדק אחד הן לפחות שתיים יותר מדי.

ד.

הכשל הוא ידידו הטוב ביותר של האדם, כי ממנו יכול כל אחד ללמוד מהי הדרך הנכונה. צה"ל ומפקדיו יודעים ללמוד ביושר מטעויות. אני חש שיש בצה"ל הבנה ורגישות לצורך בתיקון מהיר בדרך הנכונה, ואני משוכנע שיעשו הכול כדי לעשות זאת, גם בלי שנפגין על פתח הכלא. עד שזה יקרה, מעיי ימשיכו להתהפך בקרבי על הלוחמים הצעירים, תלמידי החכמים היקרים, המשלמים עתה כל כך ביוקר את מחיר הטעות.

הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת ההסדר הר עציון