מועמד אפשרי בהחלט לתפקיד הזה בממשלה הבאה הוא שאול מרידור, הבכיר הכלכלי של איזנקוט, לשעבר הממונה על התקציבים במשרד האוצר ומנכ"ל משרד האנרגיה בתקופת יובל שטייניץ. על הנייר, הרקורד של מרידור אמור להפוך אותו לקול כלכלי רציונלי ושפוי, ולא משנה אם אתם בעד או נגד המפלגה שלו. היה מרגש, בלי טיפת ציניות, לשמוע אותו מספר איך פציעה קלה של בנו הבכור במלחמה, יחד עם ההבנה שהוא חצה את גיל המילואים, הביאו אותה להחלטה לרוץ לפוליטיקה אחרי חמש שנים נוחות בהייטק.

אבל בשבועות האחרונים נראה שמרידור מנסה לשכנע אותנו בעיקר שהוא שכח את תלמודו, ומתמקד בפופוליזם כלכלי. "אין סיבה שביאליק מעבדון יעבוד כל כך קשה וימכור ליצ׳י ב־10 שקלים לקילו, ואנחנו נקנה אותו ב־35 שקלים", צייץ מרידור לא מזמן, לצד סרטון שבו שוחח עם חקלאי בשם זה מהמושב הגלילי, והבטיח לצמצם את "פערי התיווך". מה שמתסכל הוא שכלכלן כמו מרידור יודע היטב שדווקא יש סיבה פשוטה: לקמעונאים יש הוצאות על שינוע, שיווק, פחת, עובדים, מיסים, סיכון. הרי אם היה פה איזה פער מטורף, החקלאים היו מקימים בעצמם סופרמרקט ומוכרים ברווח עצום. האמת היא שהייתה פעם רשת כזאת, קראו לה "מגה", לפני כן "קו־אופ" (על שם הקואופרציה). היא הייתה רשת שיווק רגילה ולא זולה במיוחד, ובסופו של דבר קרסה כלכלית.

בכל מוצר בעולם יש פער בין מחיר הייצור למחיר הצרכן. זה נכון לנעליים, לצעצועים, לחשמל, לסלולרי ואפילו לכרטיס לקולנוע. זה עניין טריוויאלי, אבל רק בתוצרת חקלאית אתם שומעים שוב ושוב את הטענה שהפער מוגזם. ב־2014, מרכז המחקר והמידע של הכנסת בדק את הטענה והסיק ש"פער השיווק בישראל נמוך בדרך כלל לעומת המדינות שנסקרו". שנתיים אחר כך, דו"ח של ועדת המחירים קבע ש"רמת הרווחיות הממוצעת משיווק פירות וירקות דומה לרווחיות הכללית של רשתות השיווק ואינה חריגה". ב־2021 בחנה רשות התחרות את אותה טענה והגיעה למסקנה ש"עליית מחירי הפירות והירקות בשנים אלו אינה נובעת מהגדלת שיעור הרווח על ידי הקמעונאים או הסיטונאים". ובמרץ 2022, לדרישת השרה אורנה ברביבאי, הוקמה ועדה מיוחדת לבדיקת פערי התיווך לצרכן בפירות וירקות. מסקנותיה היו חד־משמעיות: אין רווחיות חריגה ברשתות הישראליות. איפה כן נמצאה רווחיות גבוהה יחסית? ב"נתח החקלאי ביחס למחיר לצרכן של פירות וירקות".

כמו שיודע כל מי שעוסק בתחום, חוץ ממרידור כנראה, האמת היא שרשתות השיווק לעיתים קרובות דווקא מוכרות חלק מהפירות והירקות במחירי הפסד – "לוס לידר" זה נקרא – על מנת למשוך קונים.

ואם חשבתם שזה גליץ' מקרי של המועמד הטרי, סרטון אחד של קמפיין, אז ממש לא. כבר בריאיון הכניסה שלו לפוליטיקה, ב"אולפן שישי", יצא מרידור לסיבוב הקלישאתי בשוק מחנה־יהודה והסביר ש"הסיפור הזה שבין החקלאי בקצה לבין הבסטה שאתה רואה פה בשוק, כל התווך – הוא סיפור גדול". גם בראיון לדה־מרקר דיבר מרידור על היעדר תחרות בין קמעונאים ש"גורפים את העודף", וסיפר שהתנגד לרפורמת החלב כי "הסיפור הגדול של החקלאות זה לא היעילות, אלא מציאת פתרונות יעילים לסבסוד שלה".

בסרטון קמפיין אחר מתהלך מרידור בסופר א־לה ירון זליכה, מרים משחת שיניים של קולגייט ומראה שמחירה 24 שקלים לעומת מדינות כמו ספרד, יוון ואיטליה, שבהן היא עולה בין 10 ל־17 שקלים. מסקנתו: "אנחנו צריכים שהרבה יותר אנשים יביאו למשל את קולגייט לארץ, לא רק יבואן אחד". טוב ויפה, אבל כפי שהעירו מיד המגיבים – מרידור הסתובב בסופר־פארם, אבל ברשתות השיווק אותה משחה בדיוק עולה 10־11 שקלים, ואפשר בקלות למצוא אותה ב־8 שקלים במבצע. בחנויות סטוק אפשר למצוא אפילו בפחות מזה.

הפלא הזה קורה בגלל העובדה הפשוטה שכל החסמים על ייבוא מקביל למשחות שיניים בוטלו מזמן, והשוק מוצף בייבוא מקביל. זה תמיד מביך כשפוליטיקאים נופלים בקלישאות האלה, אבל כשנער הפוסטר של נערי האוצר הולך באותן דרכים – זה כבר מדכא. מרידור שותף גם למתווה הגיוס של מפלגת ישר, עם הרעיון המזיק של שירות לאומי חובה. לסרטון ביקורת של עידן ארץ מ"גלובס", שטען שזהו פתח למנגנון מושחת ויקר שלא יקל על המילואימניקים, השיב מרידור בסרטון משלו ובו לא התייחס לטענות באופן ענייני אלא הבטיח בכלליות ש"נקים מנגנון ממשלתי שיתעדף קודם כול את מערכת הביטחון ואת כוחות ההצלה", וש"הראשון לגייס יהיה צה"ל".

פתאום הבנתי את מי הוא מזכיר לי. בוגר משרד האוצר שנותן לפופוליזם הכלכלי לנווט אותו הרחק מהמים שהוא דווקא יודע היטב לשחות בהם? זה לא ירון זליכה, זה בנימין נתניהו.